בראשית טז, ח

אי מזה באת. מהיכן באת יודע היה, אלא לתן לה פתח לכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה אני באה:

וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת)

וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָרַי מִן הָאן אַנְתְּ אַתְיָא וּלְאָן תֵיזְלִין וַאֲמָרַת מִן קֳדָם שָרַי רִיבּוֹנְתִּי אֲנָא עֲרָקַת

אי מזה. כמו איה וכן אי הבל. וטעם מזה מקום. כאלו אמר אי מזה מקום באת:

בורחת. נפתח הרי"ש בעבור אות הגרון שהוא אחריו. וכן בורחת כל העיר. והיא כפורחת. ברחת ובמזרה. וכן יודעת איש בעבור אותיות הגרון שהם אחה"ע וכן משפט הלשון אין זר אתנו:

אי מזה באת ואנה תלכי. כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים והנך הולכת בח "ל אל מקום טמא ואנשי רשע:

אנכי בורחת. איני הולכת אל מקום מכוון מאתי אלא יצאתי כדי לברוח:

ברחת ב' במסורה הכא ואידך מקול פרש ורומי קשת בורחת כל העיר. מפני ששרה הבריחה את ישמעאל לפיכך ברחו ישראל מפניו כי רומי קשת הוא ישמעאל כדכתיב ביה רובה קשת:

הגר שפחת שרי. כבר היינו יודעים כי שפחת שרי היתה שכבר הזכיר למעלה ולה שפחה מצרית ושמה הגר.

אבל יתכן לפרש כי המלאך הזכיר שפחת שרי לשני ענינים, הא' להורות שאין דבור המלאך בא אל המצרית הזאת כי אם לכבוד שהיתה שפחת שרי. והשני לקיים השפחות והעבדות שתהיה משועבדת לשרי כל ימיה, וכמו שאמר לה שובי אל גברתך וגו', וגם זרעה עתידין שיהיו משועבדין לזרעה של שרה באחרית הימים.

הגר שפחת שרי לא כשאת סבורה להיות גבירתה כי עדיין את שפחה והיא הודית לו מפני שרי גברתי אנכי ברחת.

מפני שרי גברתי אמרו בבראשית רבה אם אמר לך אחד חמור לא תחוש שנים שים רסן בפיך שאברהם אמר הנה שפחתך בידך ועדיין החשיבה עצמה לאשתו אבל אחר שאמר לה המלאך הגר שפחת שרי השיבה מפני שרי גברתי:

אנכי בורחת. לכן אין אני יודעת לאן אני הולך רק בורחת למקום שישאו רגלי אותי:

הגר שפחת שרי, העיר אזנה שהיא עדיין שפחה לשרי וחפשה לא נתן לה. ע"כ שימי אל לבךאי מזה באת ממקום קדוש כזה, ואנה תלכי למצרים מקום הטומאה והזמה, ורצה שתתעורר לשוב מצד אושר הנפש, והיא לא שמה לב על זה ותאמרמפני שרי גברתי אנכי ברחת שהענוי מספיק אצלה שתברח ולא תחוש על אושר נפשה:

מ דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט):