בראשית טו, יז

ויהי השמש באה. כמו ויהי הם מריקים שקיהם (בראשית מב לה), ויהי הם קוברים איש, כלומר ויהי דבר זה (מ"ב יג כא):

השמש באה. שקעה:

ועלטה היה. חשך היום:

והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות בגיהנם באה טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבאה כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף היה מבואר כשהיא שוקעת. ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתיב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה נמצא שכבר שקעה. וזה חלוק בכל תבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה, לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון (להלן כט ט) ורחל באה, (שם לז ז) קמה אלמתי, (רות א טו) הנה שבה יבמתך, וכשהטעם למטה הוא לשון הוה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו (להלן כט ו) באה עם הצאן, (אסתר ב יד) בערב היא באה ובבקר היא שבה:

וַהֲוָה שִׁמְשָׁא עַלַת וְקִבְלָא הֲוָה וְהָא תַּנוּר דִתְנַן וּבָעוּר דְאֶשָׁתָא דִעֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא הָאִלֵין

וַהֲוָה שִׁמְשָׁא טְמָעָא וְחוּמְטָא הֲוַת וְהָא חָמָא אַבְרָם גֵיהִנָם מַסִיק תְּנָנָא וְגוֹמְרִין דְאֵשָׁא וּמַבְעִיר שְׁבִיבִין דְנוּר לְמֵידַן בֵּיהּ רַשִׁעַיָא וְהָא עָבַר בֵּין פַּסְגַיָא הָאִילֵן

וְהָא שִׁמְשָׁא אַזְלָא לְמִטְמְעָא וּקְבָלָא הֲוָה וְהָא אַבְרָם חָזֵי עַד דִי סַפְסְלִין אִיסְתַּדְרוּ וְכוּרְסְוָון רְמִיוּ וְהָא גֵהִנָם דְאִתְעַתְּדָא לְרַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי כְּתַנוּרָא מַפְקָן שְׁבִיבִין דְנוּר וְשַׁלְהֵבִין דְאֵשָׁא דִבְגַוָהּ נָפְלוּ רְשִׁיעַיָא עַל דְמָרְדוּ בְּאוֹרַיְתָא בְּחַיֵיהוֹן וְצַדִיקַיָא דְנָטְרוּ יָתָהּ מִן עַקְתָא יִשְׁתֵּזְבוּן כָּל כְּדֵין יִתְחֲזֵי לְאַבְרָם כַּד הֲוָה עָבַר בֵּינֵי פַּסְגַיָא הָאִילֵין:

והנה תנור עשן ולפיד אש ראה כאלו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוערה כענין עשן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א ד) והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא) ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו) ודבריו שמעת מתוך האש וכתוב (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם וזה טעם כרת ה' את אברם ברית כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין:

ויהי השמש באה. בתחלה עודנה לא באה. וכן כתוב לבוא:

ועלטה. חשך. וריעו ביחזקאל והטעם כי הלילה מעונן. או פירושו אחר בוא האור. הנראה בעבים:

והנה תנור עשן. כדמות תנור העולה עשן ממנו ובתוכו לפיד אש:

בין הגזרים. בין הבתרים וזאת היא השבועה. וכן העגל אשר כרתו לשנים על כן כתוב אחרי זאת ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית:

ועלטה היה והנה תנור. ר"ת בהיפך תוהו שהראה לו הגליות שדומין לתוהו:

והנה תנור עשן. לפי הנראה היה לו לומר והנה עשן תנור, כשם שנאמר במעמד הר סיני ויעל עשנו כעשן הכבשן.

אבל יתכן על דרך הקבלה כי בא הכתוב להודיענו הכח הזה שעבר וקבל קרבנותיו של אברהם, וכי יש בו כח זכרות וכח נקבות, יש בו כח זכרות לפעול הפעולות, וכח נקבות שהוא מקבל מזולתו כנקבה זו שמקבלת מן הזכר, וכל הפעולות מתגדלות בה מכחו, ועל כן נקרא הכח הזה שכינה בלשון נקבה, ותרגם אונקלוס (שמות ל״ג:י״ד) פני ילכו שכינתי תהך, ולא יהך, ושם הכח הזה ידוע.

ויש בזה התעוררות ורמז במלת תנור בחלוף תי"ו בטי"ת (באלפ"א ביתא של א"ח ב"ז), ועל כן הזכיר בכאן תנור עשן שהוא הכלי המקבל האש, וזהו רמז לכח הנקבות, ולפיד אש הוא הזכרות, וזהו שכתוב אשר עבר ולא אמר אשר עברו, וזהו לשון כרת ה' את אברם ברית, כי השכינה שהוא הברית העביר בין הבתרים.

ודע כי על כח הזה הזכיר למעלה בראש הפרשה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, והמשכיל יבין.

והנה תנור עשן ולפיד אש מסורס הוא ואש לפיד.

אשר עבר אחרי שהודיעו הטובה והרעה שעתיד לבא על בניו עברו שלוחיו לגמור קיום הברית והוא עברת בין הבתרים.

והנה תנור עשן ולפיד אש. זהו השכינה שבאה לכרות ברית וגלה לו הזמן והדור והעמים שיירש:

ויהי השמש באה. עוד ראה דבין במלכיות בין בגלות הראשון כאשר כבר בא השמש. הוא העדר גלוי השגחת ה׳ על ישראל:

ועלטה היה. לא היה כמו חשכת לילה דמ״מ רואים איך לילך. אבל ראה שהיה עלטה כמו היושבים במקום סגור ואין שום זוהר נכנס לשם דממשמשים בחשך כך יהי׳ הליכות זרעו בגוים.

וראה עוד והנה תנור עשן ולפיד אש. מתוקף הצרות נראה אור הישועה פתאום כלשון ישעי׳ הנביא י׳ מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. ומשל תנור עשן הוא שלא כמו שרואים מי שהוא מדליק את האור אלא כמו מאבכת עשן והנה אור. כן יהי השתלשלות הישועה בהשגחת ה׳ כ״כ נסתר עד שלא יהי נראה איך נהיה אור והוא הברית.

אשר עבר בין הגזרים האלה. לאות כי לא יעזבם בעלטה עד לכלה ח״ו אלא יהיה לפיד אש להאיר עיניהם. וע׳ בס׳ שמות י״ט י״ט:

ויהי השמש באה, דבורי הפרשה הזאת נאמרו ביום, שאף שספר הכוכבים גם ביום יראו הכוכבים למי שהוא בבור עמוק והחוזה יראם ביום בקנה ההבטה, וכבר בארתי שהיה ראיה זו למעלה מדרך הטבע, ובעת שהתחיל השמש לבוא נפלה תרדמה על אברם, ובעת שנגמרה ביאת השמש ראה תנור עשן, שהוא העשן שעלה מן הקרבנות ולפיד אש הוא אש שירדה מן השמים ותאכל את הקרבנות, אשר עבר שקודם שאכל את הקרבנות עבר האש בין הגזרים מעבר לעבר, שדרך כורתי ברית לבתר בע"ח לשנים ולעבור בין בתריו כמ"ש (ירמיה לד), והאש מלאך כבוד ה' עבר בין הבתרים לסימן כריתת ברית, ואח"כ שרף את הקרבנות, לכן אמר אשר עבר, ר"ל שהאש אשר עבר נשאר שם והעלה עשן הקרבנות:

א רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים: