בראשית יב, טז

ולאברם היטיב. פרעה בעבורה. [נתן לו מתנות]:

וּלְאַבְרָם אוֹטִיב בְּדִילַהּ וַהֲווֹ לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וַחֲמָרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וְגַמְלִין

וּלְאַבְרָם אוֹטֵב פַּרְעה בְּגִינָהּ וַהֲווֹ לֵיהּ מִדִילֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וְחַמְרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וּגְמַלִין

ותקח האשה ולאברם היטיב. שלא נמלכו ראשונה בו לפתותו כמו שהיה המנהג וזה כי חשבו שלא היה צורך לזה כלל מאחר שלקחה המלך לאשה ומאחר שאמרה שהיתה אחות אברהם בלבד וראויה להנשא לא היו נשואין מעולים מאלו שהיו להנשא למלך לאשה כמו שהעיד באמרו ואקח אותה לי לאשה אבל לקחוה למלך ראשונה ואחר כך המלך הטיב בעבורה במהר ובמתן כמנהג:

צאן ובקר ועבדים. רב כיד המלך:

ויהי לו צאן ובקר. נשארו לו, כמו ויהי שם עד היום הזה, לא שקנה אותם במצרים והרויח שם, כי לא היה שואל אברהם אלא שיציל את נפשו לבד, לא שישתכר וירויח בדרך ההוא.

ולאברם היטיב בעבורה חז״ק עיין פרש״י שהזכיר הכתוב ולא פירש עליו שום דבר.

ולאברם היטיב בעבורה. לטובתה היינו לכבודה שאין כבוד לאשת מלך שיהיה לה אח הדיוט. ע״כ עשהו לראש ולשר וגדול במדינה:

ויהי לו וגו׳. לא כתיב שנתן לו פרעה. אלא ויהי לו. אחר שנתמנה לשר וגדול ממילא השיג עושר רב וגם כי הי׳ לו מקום להתגדר בחכמתו הרחבה מני ים עד שכולם שחרו פניו במנחות:

ולאברם היטיב בעבורה וגו' עד וגם ללוט. דעת המפרשים כלם הוא שבעבור שהגידו לפרעה ששרה היתה אחותו של אברהם היטיב לו בעבורה לא לבד בשלא הרגו כמו שהוא אמר לשרה אבל שנתן לו צאן ובקר וחמורי' ועבדים וגו' כי כאשר ידע שהיא רועה צאן נתן לו מכל מרעה רב כיד המלך. ולפי שחונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם היה שקודם שפרעה נגע אותה נגע אלהים נגעים גדולים את פרעה ואת ביתו והיה באופן כך שהכירו וידעו שהיו באים על דבר שרי אשת אברהם ושהיה דבר השגחיי לא טבעי ולא מקרי לפי שאם היה טבעי אל פרעה לא היה כולל כל אנשי ביתו ואם היה מפאת הפסד האויר או מסבה שמימיית לא היה מיוחד אל פרעה ואל ביתו והיה כולל לשאר אנשים מצריים גם שטבע הנגעים היה מוכיח אמת' הדבר כמ"ש חז"ל (ב"ר פ' י"ב) במכת ראתן לקה שהתשמיש קשה לו אבל הוקשה לי על הפירוש הזה אמרו ולאברם היטיב בעבורה לפי שהיה לו לומר ויתן פרעה לאברם צאן ובקר וגו' כמ"ש באבימלך ועוד כי לשון ויהי לו מורה שהיה לו כן בזמן שעבר לא שנתנו לו עתה אף כי לא היה כבודו של אברהם בכך שיתנו לו מתנות על דבר אשתו ולא עבר כ"כ זמן משנלקחה שרה עד שנוגע פרעה לתת המתנות ההם יחד גם כי אברהם לא רצה לקחת רכוש סדום שהיה שלו כפי הדין קנוי בכבוד גדול ואיך יקח מתנות פרעה שנתן לו על קלונו וחרפתו. ולכן אחשוב שבא הכתוב הזה לספר צדקת שרה ומה שעשה הקב"ה בעבורה והודיענו שהקב"ה פועל ב' הפכים באמצעי אחד ומזה נדע ונכיר שהוא פועל השגחיי במשך כפי הרצון ושאינו מפועל המזל כי הוא לא יפעל רק דבר אחד והפך אחד לא שני הפכים ועל זה אמר ולאברם היטיב בעבורה ומלת היטיב אינו שב אל פרעה אבל שב אל הש"י הנזכר בפסוק שלאחריו יאמר שהוא יתברך בהשגחתו בעבור שרה עשה טוב ורע בנושאים מתחלפים כי הוא היטיב לאברם בעבורה ויהי לו צאן ובקר וגו'. ר"ל קודם זה ויחס זה לשרה ע"ד מ"ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנ' ולאברם היטיב בעבורה. וכמו שבעבורה היטיב לאברהם כך בעבורה וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי וגו' ר"ל בעבור'. הנה א"כ ברך את אברהם לרגלה ונגע וקלל את פרעה לרגלה וכנה את שרי כאן לאשת אברם להגיד שנעשה עמו כל החסד הזה בעבור שרי אשת אברם. וספר הכתוב שפרעה הוכיח לאברהם באמרו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי וגו'. והנרא' שפרעה נתרעם על אברהם שתי תרעומות על הנגעים שנענש בהם והיה בידו של אברהם למנעו מהם ועל זה אמר מה זאת עשית לי ר"ל אתה היית סבת נגעים כשלא הגדת לי כי אשתך היא והייתי משיבה לך תכף הלקיחה ולא היו באים נגעים וזהו טעם לי שתאמר שתי פעמים מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי. ועוד רמז לו באמרו למה לא הגדת לי אם פחדת מלומר שהיא אשתך לשואלי' אותך פן יהרגוך הנה היה ראוי שתגיד לי בסתר שהיא אשתך כי אני מלך ולא רוצח ולא יאמר למלך בליעל ולא תהיה תפארתו לקחת אשת איש אחר לאשה וזהו התרעומת הראשון. והב' הוא אמרו למה אמרת אחותי היא ר"ל אם תשיבני על התרעומת הראשון שהיה לי לשואלו מאתך באמת כן הייתי עושה אלא שאתה אמרת אחותי היא לכל אדם ונסמכתי על אותו קול עד שחשבתי ללוקחה לאשה לא אמר שלקחה אלא שהיה בלבו ללקחה לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה והיא בעולת בעל. ואמר זה להודיעו שהביא עליו קלון מתמיד וחרפ' רבה שהאש' שנכנס' בביתו וארמונו לשם אישות ישיבה ויתנה לאיש אחר ותבעל לאיש אחר כמ"ש (שמואל ב' ג' ז') איש בושת לאבנר מדוע באת אל פלגש אבי כי לקח זה לחרפה בהיות אביו מת כ"ש אם היה בחייו. וכן שלמה המית את אדוניה אחיו על אשר שאל את אבישג לאשה אע"פ שהמלך לא ידעה וכבר היה מת כי היתה האשה שנתיחדה בשום צד למלך אסורה להשתמש ממנה שום אדם ולכן אמר פרעה למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ואחרי שעשה שתי התרעומות האלה אמר בסוף דבריו הנה אשתך קח ולך ר"ל ועתה שבאת האשה הזאת אל ביתי ושצריך אני להשיבה בעבור הנגעים מאי תקנתי על הקלון הנוגע אלי מזה אין לנו תקנה אחרת אלא שתקך אשתך ולך מכאן ולא תעמוד עוד בארץ מצרים פן תגלה חרפתי בכל יום שיאמרו זאת היתה אשת המלך ועתה היא אשת הדיוט. והנה נסתתמו טענותיו של אברהם ולא אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמ"ש לאבימלך לפי שעם היות זה התנצלות על אמרו אחותי היא אין ספק שלא היה בו התנצלות על התרעומ' הראשון ממה שלא אמר למלך בינו לבינו כי היתה אשתו והותרה בזה השאל' הי"ד. וכדי שילך ממצרים ולא יתמהמה שם צוה עליו פרעה אנשים שישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו שלא יקחו מאומה ולא יהרגוהו ולא יקחו את אשתו בהיותו מגורש ולא בעבור הנגעים שנגעו בשבילו. ויצא לנו מזה הספור כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כי הנה אברהם חשב להמלט ממצרים בימי רעבון וחשב להציל את אשתו בעצתו ונמשכו לו העניני' באופן אחר ממה שחשב שבמצרים לא נח ולא שלו ולא שקט אבל כמו שנכנס כן יצא משם בימים מועטים ושב אל ארץ כנען בעל כרחו ושם כלכלו האל יתברך לחם לשובע כי הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואמנם בענין אשתו ראה שלא הועילה עצתו ותוקח האשה בית פרעה עכ"ז מלאכיו יצוה לה ועל שחל ופתן תדרוך באמצעות הנגעים שנגע את פרעה ואת ביתו על דבר שרי. והנה לא העיד הכתוב ופרעה לא קרב אליה כמו שהעידו בענין אבימלך לפי שהכתוב מפרש שלא לקחה פרעה ולא שכב עמה ותכלי' מה שהיה הוא שנלקחה שרה ונכנסה בארמונו כמ"ש ותוקח האשה בית פרעה אבל לא שקרב אליה כי לא באה עדיו עד שנגעו השם אבל אבימלך שכתוב בו (בראשית ך' ב') וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה הוצרך הכתוב לומר שאע"פ שלקחה לא קרב אליה. והנה אמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ולוט עמו הנגבה להגיד שבחו של לוט כי כאשר שב אברהם בדרך אשר הלך בה מפני חמת המציק בעבור אשתו ובהיות לוט פנוי ומבלי אשה והרעב על פני כל הארץ הנה לוט לא רצה להשאר במצרים אבל בראותו אברהם הולך הלך גם הוא בחברתו כי בחר להסתופף בצלו ברעב ובצמא מלשבת בלתו בארץ שבעה. וספר הכתוב שאברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ובכל הקנינים המדומים כי ברדתו מצרים מקנהו פרץ בארץ אבל בנפשיים לא הרויח כלל די לו כשחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום שהיה שם אהלו בתחלה. והנה כל עוד שישב במצרים לא בנה מזבח ולא קרא בשם ה' כי היתה הארץ מלאה גלולי' אבל בבאו אל הארץ בנה המזבח שבנה בראשונה וקרא בשם אלהיו כמשפט אלהי הארץ: