בראשית א, ה

יום אחד. לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח):

וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קְרָא לֵילְיָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד

וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְעַבְדֵהּ לְמִפְלַח בֵּיהּ דַיְירֵי עַלְמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קָרָא לֵילְיָא וְעַבְדֵיהּ לְמֵינַח בֵּיהּ בִּרְיָיתָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד

וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר סְדַר עוֹבַד בְּרֵאשִׁית יוֹם קֳדָמָי:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם יאמר כי נברא הזמן ועשה מדת יום ומדת לילה וענין "וַיִּקְרָא" מפני שהאדם קרא השמות אמר באלו שנעשו קודם היותו כי האלהים קרא להם שמות וזה דעת רבי אברהם והנכון שענין "קריאה" באלו בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם וכך אמרו (ב"ר ג ו) יום יהא תחומך ולילה יהא תחומך:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד היה ערב והיה בקר של יום אחד ויקרא תחילת הלילה "עֶרֶב" בעבור שיתערבו בו הצורות ותחלת היום "בֹקֶר" שיבקר אדם בינותם כך פירש רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית א׳:ה׳) ועל דרך הפשט לא יתכן לומר "יום ראשון" בעבור שעדיין לא נעשה השני כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים וה"אֶחָד" לא יורה על שני ויש מפרשים (מורה נבוכים ב ל) כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בעשרים וארבע שעות שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים וערב במקומות שכנגדם ואם כן ירמוז לאשר יהיה ברקיע אחרי הנתן המאורות ברקיע השמים:

ויקרא. ה"א לילה נוסף כי הוא מלעיל ולעולם ל' זכר הוא:

ערב. קרוב מטעם חשך ונקרא כך שנתערבו בו הצורות ובקר הפך ערב שיוכל אדם לבקר בינות הצורות:

וטעם יום אחד הוא על תנועת הגלגל ויש סוד לדרש שיתא אלפי. ואחר שאמר שהאור יקרא יום לא יתכן שיקרא הערב יום רק פי' היה ערב גם היה בקר של אחד. ואילו היה הערב והבקר יום אחד מה טעם שני:

ויקרא אלהים לאור יום - תמה על עצמך לפי הפשט, למה הוצרך הקב"ה לקרוא לאור בשעת יצירתו 'יום'?! אלא כך כתב משה רבנו: כל מקום שאנו רואים בדברי המקום יום ולילה, כגון 'יום ולילה לא ישבותו' - הוא האור והחשך שנברא ביום ראשון, קורא אותו הקב"ה בכל מקום 'יום ולילה'. וכן כל: 'ויקרא אלהים' הכתובים בפרשה זו. וכן: 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע', האמור למעלה. למטה אפרים הושע בן נון', הוא אותו שקרא משה יהושע בן נון, שמינהו קודם לכן משרתו בביתו, שכן דרך המלכים הממנים אנשים על ביתם לחדש להם שם, כמו שנאמר 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח'.'ויקרא לדניאל בלטשצר' וגו'....

ולחושך קרא לילה - לעולם אור תחילה, ואח"כ חשך.

ויהי ערב ויהי בקר - אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר, בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר, הרי הושלם יום א' מן השישה ימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, ואח"כ התחיל יום שני, ויאמר אלהים יהי רקיע. ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הוצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שני.

ויקרא אלהים לאור יום. אע"פ שלא היה אז זמן האור והחשך מתנהג על אותו האופן שמתנהג אצלנו הזמן שאנו קוראים עתה בשם יום ובשם לילה:

ויהי ערב ויהי בקר. אע"פ שהבדיל האור והחשך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים בלתי סבוב גלגל הבדיל' בהדרגה באופן שהיה ביניהם זמן ערב בבא הלילה וזמן בקר בבא היום:

ויקרא אלקים לאור יום ששה דברים קרא הקב״ה שם כי אין אדם לקרוא להם והן: אור חשך שמים ארץ ימים אדם. א״ר אלעזר אין הקב״ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה שהרי כתוב ויקרא אלקים לאור יום אבל ולחשך קרא אלקים לילה אין כתיב.

ולחשך שהזכיר למעלה כבר. ויהי ערב ויהי בקר אעפ״י שהחשך נברא משעה ראשונה של לילה חוזר הוא ואומר סמוך לחשיכה ויהי ערב ויהי בקר כלומר חוזר וכולל בבת אחת כל מלאכת יום ראשון וכן בשאר ימים אחרים.

יום אחד פרש״י לפי סדר לשון הפרשה וכו׳ כלומר יומו של יחידו של עולם שנקרא אחד יום שלא היה בעולם אלא הוא כלומר היום היה לו לבדו ולא לאחר. ד״א לפי פשוטו לא היה לו לכתוב יום ראשון אלא יום אחד לפי שאין דרך לקרוא ראשון לשום ענין יחידי ובגמר בריאת יום זה עדיין לא נבראו שאר ימים.

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ערב הוא העדר האור והוא החשך והנה לא קדם אור ואיך אמר ויהי ערב בלא שקדם אור. וי"מ שהאור שאמר עליו ויהי אור נברא לפניו כלומר במערב ושקעו מיד כדי מדת לילה ואחר כך האיר כמדת יום. והרמב"ן הקשה עליהם כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר אבל יתכן שהאור נברא לפניו ולא נתפשט ביסודות ועמד לפניו כמדת לילה ואחר כך הזריח אותו על היסודות והנה קדם הערב לבקר עד כאן. ונראה לי שהקב"ה ברא חומר השמים או הערבוביא ובאותה עתה עצמה ברא שמש וירח ונתנם בשטח השמים בעתה ההיא עצמה והוא שברא השמש במערב בשעה עצמה שנשקעה החמה בימים אחרים והתנועע השמש כשיעור לילה אחת תחת הארץ או הערבוביא כלפי מזרח וזרחה השמש במזרחוכל זה כדרך שאר ימים ולילות ובפרוש הזה איני מוסיף על ששת ימי בראשית יום קצר וגם לא נצטרך לומר שהאור לא נתפשט ביסודות אלא שהלך השמש תחת הארץ לילה אחת ולדעת האומרים שלא נבראו המאורות עד יום רביעי גם כן נאמר שהאור ההוא שאמרו שבראו הקב"ה ביום ראשון בראו במערב בשעת שקיעת החמה בימים אחרים בעתה עצמה שדרך לישקע החמה בימים אחרים והעתה אינו חלק זמן אלא הוא תכלית הזמן העבר ותחלת זמן העתיד והתנועע תחת הארץ כלפי מזרח ואחר שעבר זמן לילה אחת זרח האור ההוא במזרח. ובב"ר יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ע"כ. ואם כן קודם בריאת העולם היה עולם וזה נוטה לקדמות חלילה והתשובה שלפי שביום ד' נבראו המאורות אם כן קודם שנבראו המאורות לא היה זמן כי כשהיו מאורות התנועעו השמים לא קודם לכן לדעת ב"ר לזה אמר שאחר שאמר ויהי יורה שגם המאורות שמשו שלשה ימים ונבראו במאמר יהי אור אלא שלא נקבעו בשמים עד יום ד'. ומה שאמר קודם לכן ר"ל מיום ראשון יום אחד היה ראוי שיאמר יום ראשון כמו שאמר יום שני יום שלישי ולמה כתב אחד לפי שהיה הקב"ה יחידי בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני ב"ר. וכתב הרמב"ן לא יתכן לומר יום ראשון בעבור שעדיין לא נעשה השני כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים ע"כ. ויתכן לפרש שיום אחד בתנועת הגלגל הוא סבה ליום שני שאחר שמתנועע תמיד ואינו נח יום אחד סבה ליום שני ובו יפול שם ראשון שאחר שעבר יום אחד ודאי יבא יום אחר אבל האור שברא הקב"ה ביום ראשון אינו מזה המין שהקב"ה ברא אותו הגשם בפני עצמו לא שקוע בגלגל עד יום רביעי וביום הוציאו ובלילה שקע אותו. וא"כ אין ראוי לומר יום ראשון שהיום הראשון לא היה סבה לשני. ולזה לא אמר יום ראשון אבל אחר שעבר יום אחד נכון לומר יום שני אחר שכבר עבר יום אחד וכן יום שלישי:

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. מה שלא נאמר יום ראשון לפי שארז״ל (ברכות יא: ועיין מהרש״א) מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום להוציא מלב המינים האומרים שמהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ועל כן גזרו אומר מי שברא אור לא ברא חשך, על כן אמר ויהי ערב ויהי בקר דהיינו ליל ויום אע״פ שנראין הפכין מ״מ שניהם יום אחד, יומו של אחד, כי אל אחד ברא לשניהם. ופי' זה מחוור יותר מן פירש״י שפי' שבא להורות שהיה הקב״ה אחד שלא נבראו המלאכים עד יום שני כי מלאכים לא נזכרו כאן ומה ענין זה למאמר ויהי ערב ויהי בקר.

ולחשך קרא לילה. פי׳ חז״ל ריש מס׳ פסחים קרא הקב״ה לחשכה ופקדה אלילה. למדונו רבותינו שלא נימא דחשך הוא העדר האור לבד. כמו בעצם היום כשסותמים החלונות נעשה חשך. וא״כ אינו בריאה. אבל באמת חשך הוא בריאה בפ״ע ג״כ כדכתיב ובורא חשך וטעות גדול לומר שחשך אינו אלא העדר האור. אלא ה׳ עושה שניהם כמו כחות הקדושה והטומאה. (ועי׳ מש״כ להלן כ״ז ט׳) ואל תקשה מאי מועיל בריאה זו. הרי בלא בריאה יהי׳ חשך בהעדר אור. אבל כבר הורונו חז״ל (בפ׳ חלק ובב״ר פ׳ נח ובירושלמי פסחים פ׳ א׳) דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חשך כמו בלילה שבו החשך מושל. ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחשך מתי יום ומתי לילה. וכמו באור וחשך של יום ולילה. כך בכ״ד שנמשל לאור וחשך כך הוא. דיש כמה טובות שאין האדם מרגיש כ״כ בעת שהוא מוצלח עד שנעשה עני ומכיר הטובה. וכך הטביע ית׳ בעולמו.

ויהי ערב ויהי בקר. פי׳ בשעה שהיה ערב כאן היה בקר במק״א על פני ארך התבל. (בעל המאור מס׳ ר״ה פ״א):

ויקרא אלהים לאור יום. אחר שהאור ההוא היה הכנה שיתהוו ממנו המאורות ביום ד', היה ראוי שידמה ענינו בכל פרטיו כמו שינהג אחרי תלית המאורות, וראינו שהיה בו שינוי גדול מן תהלוכות המאורות, שאחרי תלית המאורות יהיה תמיד יום ולילה, ר"ל שיהיה יום בחצי הכדור ובחציו שכנגדו יהיה לילה, והי' ראוי שי"כ גם ביום הראשון שהאור הנברא ימצא רק בחצי הכדור ויסובב את הכדור סביב סביב בכ"ד שעות כדרך שיעשה השמש הנאצל ממנו, ומדוע היה השינוי הזה שהיה י"ב שעות האור והיום בכל סביבות הכדור וי"ב שעות היו סביבות הכדור חשך ולילה, באר הכתוב שהיה זה מפני שתכלית שמוש האור והחשך היה כדי שיתהוה מהם היום והלילה וסדר הזמנים, ובהשקף על הסבוב כמו שהוא עתה לא יצדק יום ולילה כלל, כי בעת שאנו אומרים שהוא יום הוא רק למראה עינינו כי בעת הזאת יאמרו השוכנים תחת כפות רגלינו שהוא לילה, ואצל ה' המביט משמים לארץ לא נמצא בארץ יום ולילה כי יראה תמיד שבצד א' הוא יום ובצד השני הוא לילה, לכן בעת שקבע האור והחושך בראשונה גבל י"ב שעות מיוחדים שישמש רק היום, וי"ב שעות שישמש רק הלילה, ובזה נשאר חק קבוע ליום ולילה, וז"ש שעי"כ קרא אלהים לאור יום שעקר תכלית האור ושמו העצמי שהוא עצמותו הוא היום, ועקר תכלית החשך הוא הלילה, וז"ש במדרש (פ"ג) ויבדל אלהים ר"י ור"ל אמרו הבדלה ממש משל לשני אסטרולוגין שהיו מדיינים זה עם זה זה אמר ביום אני שולט וזה אמר ביום אני שולט קרא המלך לאחד ואמר יום יהי' תחומך ולהשני אמר לילה יהי' תחומך, ז"ש הכתוב המימך צוית בקר ידעת שחר מקומו, ור"ל שאחר שעתה שני אסטרולוגין האלה שהם האור והחשך מדיינים זה עם זה ורודפים זא"ז, וכ"א נמצא לו שליטה ביום ובלילה בכל סביבות הכדור, לכן בעת הבריאה בג' ימים הראשונים גבל לכ"א זמן מיוחד שהאור ישלט י"ב שעות ויהיה בכ"מ יום וי"ב שעות ישלט החשך ויהיה בכ"מ לילה, וז"ש ה' לאיוב המימך צוית בקר כי בימיך אין בקר ואין שחר במציאות כי הבקר והשחר יעתק בכל רגע את מקומו בחלק מן הכדור ולא תדע מקום השחר איה הוא, ורק אני הודעתי מקומו בעת הבריאה שאז היה לו מקום מיוחד: ויהי ערב ויהי בוקר הרי"ב כתב שלכן היה ערב תחלה כי מעת שברא את השמים והארץ עד שאמר יהי אור נמשך י"ב שעות והיה חשך ולילה, ואחר י"ב שעות אמר יהי אור והי' בקר, ואינו נכון דהא אמר ויהי ערב וחשך ששמש קודם בריאת האור לא יקרא ערב רק לילה, כי ערב מציין זמן השקיעה כנ"ל, ולכן טוב יותר מ"ש בכוזרי, שכשאמר ה' יהי אור נהיה אור ונשקע תיכף ושקיעה זו קרא ערב, ואחר י"ב שעות זרח והי' בקר, וזה עשה כדי שיהי' ערב ובקר שהוא יום שלם, ובזה מבואר מה שאמר יום אחד לא יום ראשון שהוא טעם למה שנשקע האור תכף כדי שיהי' יום אחד, שיום בלא לילה לפניו אינו יום אחד רק חצי יום, ולי יש בזה עוד טעם אחר, שכבר בארנו שהיה הבריאה בששת ימי המעשה יש מיש, שהוא ע"י שהחומר פשט צורה ולבש צורה אחרת, שאם היה יש מאין היה כל דבר נשאר לעולם על מתכונתו ולא הי' נמצא ההויה וההפסד, רק ע"י שנברא יש מיש הי' כל ההויה ע"י העדר צורה הקודמת נשאר בכל הדברים טבע ההויה וההפסד, כי יש לכל דבר אפשריית לשוב אל הצורה הראשונה, וזה לא יצדק בהאור, שהאור לא נברא ע"י העדר החשך רק היה השתלשלות מהאור הנעלם כמ"ש ויהי אור שכבר היה וא"כ איך יהיה אפשריות שיהיה החשך שהי' ראוי שישאר האור לעולם אחר שלא נעשה ע"י העדר, לכן בעת שאמר יהי אור והופיע האור ברגע זה סלקו מיד כדי שישאר בו טבע זאת לבא ולסור (ועי' מה שכתבתי בפי' ישעי' סי' מ"ה בפסוק יוצר אור ובורא חשך) ודברים האלה יש להם שורש במקום גבוה שכן הי' גם באורות העליונים, כמ"ש האריז"ל בע"ח בשער מטי ולא מטי, וז"ש בב"ר ויהי ערב מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, ר' אבהו אמר מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, וזה כשני הטעמים שכתבתי תחלה אמר שלכן היה ערב תחלה כדי שימצא סדר זמנים קודם תלית המאורות שאם היה נשאר האור י"ב שעות הי' חצי יום ולא היה יכול לחשב הזמנים יום אחד יום שני אחר שיום הראשון לא הי' שלם ור' אבהו אמר כטעם שכתבתי מפני שבכל ימי הבריאה לא היה שום ההויה רק ע"י חורבן הויה הראשונה, שע"י חורבן צורה הראשונה נבנה הצורה השני' שזה המליץ במה שאמר שהיה בונה עולמות ומחריבם כאלו הראשון לא הניא לי', כי בכל בנין חדש עלתה הבריאה למדרגה יותר גדולה, והיה צריך שימצא חורבן זה גם באור, שיהי' לו אפשריות לסור שיבא החשך במקומו, וע"כ סלק אותו תיכף שזרח ושקע בעתו כדי שישאר גם בו טבע ההעדר, אמנם למה ברא ה' את האור קודם לכל הנעשה בששת הימים, כתבו המפרשים שהי' צריך לשער בו הימים והלילות, ואין זה מספיק שא"כ היה לו לתלות המאורות תיכף, ותשובה ע"ז תמצא במאמר הבא:

א והא דכתיב לקמן (ב' י"א) גבי ד' נהרות שם הא' פישון, אע"פ דכתיב בתר הכי שני ושלישי, י"ל דאי כתב ראשון היה עולה על דעת דמה שנאמר משם יפרד והיה לארבעה ראשים, לא שנתפרדו במקום אחד לד' ראשים, אלא הפירוד הוא בזה אחר זה בד' מקומות מחולקות, דרך משל מתחילה נפרד נהר אחד ואח"כ בכמה פרסאות נהר שני, וכן כולם על דרך זה, ולכך נאמר אחד ולא ראשון, להוציא מן הטעות ולומר שכולם במקום אחד מתפרדים ולא זה אחר זה, ויהיה שני שלישי במעלה ולא במקום:

ביאור ענין הקריאה להדברים ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. מרגלא בפומיה מהרב המורה באותו פ"ל ח"ב הנזכר שכל מקום שנזכ' במעשה בראשית ויקרא אלהים לכך כך הוא להבדילו מענין אחר שנקרא גם כן בזה השם והסכימו בזה הכלל עמו הרמב"ן והרלב"ג ורבינו נסים וזולתם ולכן אמרו שבעבור החשך הנזכר למעלה וחשך על פני תהום היה יסוד האש לדעת הרמב"ן והרמב"ם ג"כ או היה יסוד הארץ לדעת הרלב"ג או ערוב היסודות לדעת רבינו נסים ואין כן החשך שהבדיל השם מן האור כי הוא העדרו לכן אמר שקרא השם לאור יום ולחשך קרא לילה כדי להבדיל החשך הזה מהחשך הנזכר למעלה וכן פירשו בשאר הקריאות ההבדל בכמו הדרך הזה. ואין כן דעתו כי הנה החש' שנזכר למעלה והחשך שנזכר פה ענין שניהם אחד שהוא העדר האור ושאר הדעות בחשך הם חושך ולא אור. ולכן לא אקבל אותו הכלל שעשה הרב בקריאות האלו וכבר יורה על בטולו אמרו ויקרא אלהים לאור יום האם נזכר למעלה אור או יום אחר שמפני שתוף השם ההוא הוצרך עתה לקרא את האור יום. וגם לא יסבול הכלל ההוא אמרו ולמקוה המים קרא ימים כי הנה כפי דעתם שנזכרו ארבעה היסודות בפסוק השני למעלה אין ספק שהמים שזכר באומרו ורוח אלהים מרחפת על פני המים הם עצמם המים אשר בימים ומה השתוף אשר יש בהם הנה. ולכן אומר בסבת הקריאה וענינה שבעבור שהיתה בריאת האור הראשון והפסקו במדה קצובה מכוון להגבלת הזמן ולשער הימים לכן קרא ית' לאור יום שנתן לו אותו השם מפא' תכליתו שהוא לעשות יום ולחשך קרא לילה שהוא מלשון שלילה כאלו היא מלה מורכבת לא לה ר"ל שאותה מדה וקצבה והמשך זמנו לא יהיה לה אור וזה היה תכלית החשך כדי להפסיק האור שבהפסקתו ישוערו הימים והבדליהם ומפני זה נאמר במאורות ולהבדיל בין היום ובין הלילה כלומר שההבדלה ביום ובלילה שהיה עושה האור הראשון בהפסקותיו היא עצמה יעשו המאורות בתנועותיהם וזהו ויקרא אלהים לאור יום כלומר שהאור הראשון לא היה ראוי להקר' יום לפי שהיום הוא דבר נמשך מהאור והחשך ואינו האור בעצמו בלבד אלא שהקב"ה גזר שיקר' אותו האור יום בעבור שעשה הוא מדת היום ושיקרא לחשך לילה מפני שעשה מדת העדר האור שבאותו המשכות זמני לא היה אור. זאת היא סבת הקריאה הזאת שיחס הכתוב אל האלהים וכן התבארו שאר הקריאות כל אחת במקומה. ואמנם אמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כתבו המפרשים שהאור הזה כשנברא ביום הראשון השקיעו הקב"ה במדת לילה ושאחר כך הזריחו להאיר במדת יום ושלזה נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד הערב קודם הבוקר. וכן כתב בעל ספר הכוזר שהי' אור ובא לעתו והיה לילה לישוב והלך הסדר להקדים הלילה ליום. ואין צורך כי הנה לא אמר הכתיב ויהי ערב על אותה שקיעות האור אלא על החשך הראשון שהיה בעולם אחרי בריאת שמים וארץ קודם בריאת האור הזה כמ"ש וחשך על פני תהום וכבר כתב הראב"ע שנקרא ערב הלילה מפני שבו יתערבו הצורות הנה אם כן בראשונה היה שם חשך והאור בא ונהיה אחריו ושניהם עשו יום אחד והימים האלה נזכרים ונעשים בשבתות ומועדי השם שהתחלת' מהלילה עד סוף היום המאיר הבא אחריה כי כן היה במ"ב בראשונה חשך על פני תהום ואח"כ יהי אור ויהי אור. ואמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם וקרבן פסח היה ג"כ נעשה בערב לפי שמשם היה תחלת החג לילה ויום. אמנם יש מהמפרשים אשר נזורו אחור והתעקשו לומר כי תחלת היום הוא הבקר וסופו הוא בסוף הלילה שאחריו ושזה ענין ויהי ערב ויהי בקר לפי שהדבר יקנה השם מתכליתו ומגבול מה שאליו יתנועע ולכן היום יקרא ערב לפי שתכליתו וסופו הוא הערב והלילה תקרא בקר לפי שסופה ותכליתה בבקר וכמו שזכרו בפי' הפסוק הזה וזה כלו טעות מבואר כי הנה הדבר לא יקנה השם מתכליתו אלא בהיות התכלית ההוא נח מתמיד עליו אבל אם הוא תמיד בתנועה לא יקרא הדבר בשם מה שיהיה אחריו כי הנה החיים לא יקראו מות מפני שהיא תבא אחריהם. ולא המות תקרא חיים מפני שהוא יבא אחריה. ולדברי המטעים האלה היה ראוי שיקרא הלילה יום והיום לילה וכל דבר בשם הפכו הבא אחריו ועליהם באמת נאמר (ישעיה ה' כ') הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר וגם יתחייב אליהם אחרי שהיום השלם הוא כ"ד שעות והיה החצי ממנו יום מאיר וחצי האחר הוא לילה שלא יקרא היום השלם הזה בשם יום אחד ויום שני וכדומה אלא לילה אחד או לילה שני שהוא החלק האחרון כי הם לילה ליום ישימו כחשכה כאורה וימשך מזה שראוי שיאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר לילה אחד לא יום אחד. אלא שזה מהם כלו הויה ושבוש הדעת כי הנה כפי הסדר הטבעי הלילה היא התחלת היום שיבא אחריה כמו שהעדר הקודם להויה הוא מהתחלותיה לא ההעדר שיבא אחריה. ואמנם למה לא אמר הכתוב ויהי לילה ויהי יום ואמר ויהי ערב ויהי בקר. הוא לפי שהערב והבקר יתחדשו מהדרגות עלות השמש ושקיעתו כפי הדרגות תנועות הגלגל חלק אחר חלק ולפי שלא יחשוב חושב שהאור הנבר' ביום הראשון לא חדש ערב ובקר כיון שלא היה כפי תנועת הגלגל כי לא זרח ולא שקט בהדרגה ושתכף שהיה מתחיל האור ההוא היה בחצי היום בצאת השמש בגבורתו ותכף שהיה מתחיל להסתלק ולהפסק היה נעדר לגמרי בחצי הלילה. הודיענו הכתוב שלא היה הדבר כן באותו האור אבל שהיה בו ערב ובקר כי היתה זריחתו בהדרגה וכן שקיעתו מעט מעט בהדרגה וזהו אמרו ויהי ערב ויהי בקר במקום ויהי לילה ויהי יום ר"ל שהיו האורה והחשכה באות בהדרגות וכמו שכתב רבינו נסים. (למה אמר יום א' ולא יום ראשון) ואומר אני שלכן אמר יום אחד ולא יום ראשון לפי שלא הודיענו זה בלבד ביום הראשון כי אם בכל אחד מהימים באופן אחד שוה ומתדמה היו השנויים האלה מהערב והבקר שאמר. והיה זה כן לפי שרצה יתברך שיהיה שוה ענין הימים בכל ימי בראשית ולא יהיה הבדל בכל הג' ימים ראשונים ששמש האור הזה לשאר הימים האחרונים ששמש בהם אור המאורו' אבל בכלם יהיה ערב ובקר באופן שוה לפי שהיה נמשך האור ההוא בזריחתו ושקיעתו בהדרגה מעט מעט בימים הראשונים כמו שיהיה אח"כ בימים האחרונים כפי תנועת הגלגל כי כח הבורא השוה ענינם בהשערה נפלאת מבלי חלוף ולכן בכל ימי בראשית נאמר בלשון אחד ויהי ערב ויהי בקר יום כך. ואחשוב עוד אני במראת הער' והבקר ענין אחר אמתי והוא שבכל יום ויום מימי בראשית נתחדשו שני דברים לא אחד כמו שחשב הראב"ע. כי הנה ביום הראשון נתחדש האור והפסקו שהוא החשך וכנגדם אמר ויהי ערב ויהי בקר שיחס הערב אל החשך והבקר אל האור וכן בכל אחד משאר הימים נעשו שני דברים א' במדרגת הבקר ואחד במדרג' הערב וכמו שאבא' בכל אחד מהם. גם אפשר לומר שזכר הכתוב יום אחד שבו נבראו הדברים מהאין הגמור והיה מפני זה יום אחד מיוחד לה' ולמעשהו כי נורא הוא. וחז"ל דרשו בב"ר יום של אחד שהיה הקב"ה יחיד בעולמו ואמרו זה לדעת האומרים שנבראו המלאכים ביום שני והרמב"ן כתב בזה טעם אחר והוא שמפני שלא היה עדין יום שני לכן לא אמר יום ראשון כי הראשון מצטרף לשני והוא ג"כ טעם נכון לפי ענינו. ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הח' שהיא למה זכר הערב קודם הבקר שהוא לפי שהערב רומז אל החושך שהיה על פני תהום קודם שאמר יהי אור ולמה אמר ויהי ערב ויהי בקר ולא אמר ויהי לילה ויהי יום שהוא כדי ללמדנו שהיה אותו אור ראשון זורח ושוקע בהדרגה. גם שרמז בערב ובקר לשני הדברים שנתחדשו בזה היום אור וחשך ולמה נאמר יום אחד ולא יום ראשון לכל א' מהטעמים שזכרתי:

ועם מה שפרשתי בזה לא ישאר מקום לספק התשיעי שהפליג והגדיל הרב המור' בענינו והוא במה שוערו הימים הראשונים אם לא היתה עדין תנועת הגלגל לפי שהיה האור ההוא הראשון איכות מתפשט באויר ברצון בוראו מדה קצובה שבו היה היום והיה מסתלק ונפסק מדה קצובה שהיה לילה והיו באור ההוא הדרגות בקר וערב וצהרים ובו א"כ שוערו הימים ושעות והרגעים כמו ששוערו הימים האחרונים הטבעיים בתנועת הגלגל כי הנה היה אור המאורות דוגמת אותו אור ראשון בדמותו וצלמו. ואולי שלזה כוונו חז"ל (חגיגה ה') באמרם אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כלומר שהיה באופן כך שהיה האדם יכול להביט בו שעור הזמן לא בלבד שלאותם הג' ימים ששמש כי אם גם כן ימים ושנים עד סוף העולם. ולהיות האור ההוא בריא' אלהית העלו מעלתו באמרם שגנזו הב"ה לצדיקים לעתיד לבא ר"ל שאז תבא האומה במעלות השלמות כ"כ שלא ישתמשו בדברים וגם לא במאורות כפי המנהג הטבעי אלא בדברים נסיים נמצאים על צד ההשגחה והרצון הפשוט המוחלט כאור הראשון והוא ענין מאמר הנביא (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. וראיתי בדברי הנשיא רבי אברהם ברבי חייא בספרו הנזכר שזכר בזאת הפרשה חמשה פעמים אור ושני פעמים חשך ושהיה זה לרמוז לשפע האלהי המושפע ממנו ית' והנה מעלות אותו השפע הם ה' ולכן נאמר שם אור הרומז אליהם ה' פעמים בפרשה. הא' הוא השפע המגיע אל השכלים הנבדלים וכנגדן אמר ויאמר אלהים יהי אור. והב' הוא השפע אשר יושפע אל הגלגלים בהניעו ית' אותם בתנוע' הכוללת הראשונה ועליו אמר ויהי אור. והג' הוא השפע המגיע נביאים בנבואותיהם ועליו נאמר וירא אלהים את האור כי טוב. והד' הוא השפע המגיע לחכמים האמתיים אשר בו יבדילו בין האמת והשקר ועליו נאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. והה' הוא השפע המגיע לנפשות אחר המות אם בשכר ואם בעונש ועליו נאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. כי הנה אור האמונות האמתיות והמעשים התוריים המשובחים יעשו יום בשכר ג"ע וחשך האמונות הכוזבות והמעשים המגונים יעשו לילה בעונש גהינם. ואמנם החשך שנזכר למעלה בפסוק השני הוא רמז לזמן שאין בו ממשות ולא מציאות כי אם בדעת האדם. אלה הם דברי הנשיא ועם היותם רחוקים מפשט הפרשה וענין האור אין ספק שהם דברי פי חכם חן. כי הנה עם היו' פשט הכתוב כפי אמתתו אחד אינו רחו' שירמוז עוד אל דברים אחרים שהם מכלל השבעי' פנים שיש לתורה: (טע' לזכרו ושם אלקים במד"ר) ונשאר עתה להשיב לשאלה הו' שהיא למה לא נזכר בכל מעשה בראשית שם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א ידו"ד אלא אלהים ועם היו' השאלה כוללת בכל ששת הימים הנה אומר כאן בתשובתה בכלל כי הנה ממה שביארתי בשתוף שם אלהים הנה שם ידו"ד הוא מורה על מהותו ועצמותו ית' ושם אלהים מורה על השפעתו המציאו' והטו' בזולתו. ומפני זה במעשה בראשית שהוא ספור השפעתו בבריאת העולם נזכר שם אלהים המורה על המשפיע הראשון היכול המוחלט בעל הכחות כלם. ואמנם למה בשאר הפרשיות שאחרי ויכלו נזכרו השמות הקדושים באופן אחר הנה אחקור עליו כל דבר במקום הנאות אליו: