בראשית א, ד

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא

וַחֲזָא יְיָ יַת נְהוֹרָא אֲרוּם טַב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב כתב רבינו שלמה: אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה: ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ולפי פשוטו כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית א׳:ד׳): וַיַּרְא – כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב. וטעם וַיַּבְדֵּל – בקריאת השמות. ואין דברי שניהם נכונים: שאם כן, ייראה כענין הַמְלָכָה ועצה חדשה, שיאמר, כי אחרי שאמר אלהים: "יְהִי אוֹר", והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כעניין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (כאן); "וַיֹּאמֶר... יְהִי רָקִיעַ" (בראשית א׳:ו׳); "וַיֹּאמֶר... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (בראשית א׳:י״א).. וקיומם יקרא "ראיה", כעניין "וְרָאִיתִי אָנִי" דקהלת (ב יג); וכן "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג׳:ו׳). והוא כעניין שאמרו (כתובות קט א): "רואה אני את דברי אדמון", וכמוהו (שמואל ב טו כז): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם". והעניין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם – יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ובשישי כאשר נשלם הכל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א׳:ל״א), כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, שרצה בקיומו לעד. והוסיף בכאן אֶת הָאוֹר. שאילו אמר סתם: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, היה חוזר על בריאת השמים והארץ; ולא גזר בהן עדיין הקיום, כי לא עמדו ככה, אבל מן החומר הנברא בראשון – נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו הַמַּיִם והעפר ונעשית הַיַּבָּשָׁה שקראה "אֶרֶץ", ואז גזר בהם הקיום ואמר בהם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁך איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון, שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור; כי נתן אלהים מידה לאור, ושיהיה נעדר אחר כן עד שובו. ואמרו קצת המפרשים, כי האור הזה נברא לפניו של הקב"ה, כלומר במערב, ושיקעו מיד כדי מידת לילה, ואחרי כן האיר כמידת יום. וזה טעם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (בראשית א׳:ה׳), שקודם היה לילה, ואחר כך יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר. אבל ייתכן שנאמר, כי האור נברא לפניו יתברך, ולא נתפשט ביסודות הנזכרים. והבדיל בינו ובין החשך, שנתן לשניהם מידה. ועמד לפניו כמידת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות. והנה קדם הערב לבוקר. ועוד ייתכן שנאמר, כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן. כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות, שהם באור ובחשך, משיהיה יש – ייתפש בו זמן. ואם כן, נבראו שמים וארץ, ועמדו כן כמידת לילה מבלי אוֹר, ואמר "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר, וגזר עליו שיעמוד כמידת הראשון, ואחר כך ייעדר מן היסודות; "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר".

וירא. כמו וראיתי אני והוא במחשבה:

וטעם ויבדל. בקריאת השמות:

"וירא א-להים את האור" - נסתכל במראהו כי יפה הוא. וכן: ותרא אותו כי טוב הוא, נסתכלה במשה שנולד לששה חדשים, כמו שמואל לתקופת הימים, וראתהו כי טוב ויפה הוא שנגמרו סימניו וצפרניו ושערו. ותצפנהו שלש ירחים, כלומר: עד סוף ט' חדשים, שהרי ראתהו וידעה שהוא טוב ויפה בסימנים, שאינו נֶפֶל.

"ויבדל א-להים בין האור ובין החשך" - שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחילה ואח"כ החשך. שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר 'יהי אור'. וכל חשך שמקודם לכך, דכתיב: 'וחשך על פני תהום', לא זהו לילה.

וירא אלהים את האור כי טוב. והי' כן כי ראה אלהי' ובחר במציאותו מפני התכלית אשר הוא הטוב שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת:

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אותם הימים ששמש בהם האור הראשון היו זמני אור וזמני חשך שלא בכח סבוב גלגל אלא ברצון אלהי שהבדיל בין זמן האור לזמן החשך:

את האור בגימטריא בתורה ועולה מנין תרי"ג:

את האור כי טוב ס"ת ברית. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. מכאן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. כמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות:

וירא אלהים את האור כי טוב. ע"ד הפשט מלת וירא קיום הדבר ועמידתו בחפץ הש"י מלשון רז"ל רואה אני את דברי אדמון, ובכל יום ויום של מעשה בראשית תמצא כן, והכונה בו שגזר על כל אחד מן הנבראים שבכל הנמצאים העמידה והקיום שיהיה קיומן בחפצו ואם יפרד מהם חפצו רגע יהיו לאין, ועל כן חתם מעשה בראשית והנה טוב מאד שרצה בקיומן, ומה שהוסיף את האור ולא אמר וירא אלהים כי טוב, שאלו אמר כן היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהם הקיום עדיין כי לא עמדו בכח שהרי בשני נעשה הרקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשה היבשה ונקראת ארץ, ואז גזר בהם הקיום ואמר וירא אלהים כי טוב.

וע"ד המדרש וירא מה חדוש טובה ראה בו ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא.

וע"ד הקבלה את האור בא לרבות הדבר שהשיג ר"ע וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור, ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח) איזה הדרך ישכן אור, וכתיב (איוב לח) ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב, וכן כתיב (ד"ה א ד כג) עם המלך במלאכתו ישבו שם.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ע"ד הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר וחשך על פני תהום, לפי שאותו החשך הוא האש, ולא הזכיר כי טוב ביום שני, וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב' פעמים טוב אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו, ואני שואל בזה ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני היה ראוי שיאמר כי טוב על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים, והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם כי טוב כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם כי טוב, ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות שאע"פ שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר יקוו ונעשה העולם השפל כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה, וכאשר בא מאמר יקוו, נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה, ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו כי טוב, וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו רז"ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר כי טוב בבריאת עולם העליון, א"כ העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות, ואולי מפני זה נקראת יבשה ארץ לפי שבה נשלם רצון השי"ת וכוונתו במציאות, מלשון הכתוב (מלאכי ג) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וייחס הקריאה הזאת אל הש"י שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, גם ביום רביעי במאמר יהי מאורות באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עוה"ז הוא שאמר להאיר על הארץ והנה זה יורה כי העליונים עם היותם גדולים ועצומים נבראו בעבור התחתונים, ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י) הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים, שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז"ה, וכל זה על דרך מדרש רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.

ובמדרש מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא גיהנם שנאמ (ישעיה ל לג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, ועוד דרשו ז"ל לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים א"ר טביומי ומה מחלוקת שהוא לתקון העולם ולישובו לא כתיב בו כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן, ובאור הענין כי השני תחלת השנוי, ולכך נקרא שני, והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי, ומ"ש כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם, וכיון שמחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק, ולכך אסרו רז"ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו אין מתחילין בשני, ולכך אסרו ג"כ לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק, והוא שאמרו לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי, והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה, ולכך לא נאמר בו כי טוב שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי בשלישי אמר תוצא הארץ עץ פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן, וא"כ הרי מצינו בכל הימים אחר יום שני ענין קטרוג ושנוי כונה ופרוד רצון וחלוק דעות בנבראים וסבתם יום שני כי כלם באי כחו ונמשכים אחריו.

וירא אלקים את האור פירוש ויחשוב, כי ראיה זו בלב היא כמו וראיתי את הדם, ראה אתה אומר אלי וראיתי אני דקהלת. ואעפ״י שהכל גלוי לפניו מה שהיה והוה ויהיה. ולא יתכן לפרש ולהסביר לעולם ראיה זו כשאר ראיות.

ויבדל אלקים בזמנו ביום רביעי דוגמא זכר ונקבה בראם שפירושו אחרי כן, אלא על ידי שהתחיל בו פירש לך מגמר מלאכתו. ויש מפרשים ויבדל אלקים הוא בקריאת שמות כמו שמפרש והולך.

וירא אלקים את האור כי טוב. מעתה התחיל לתקן ולתת מקום הראוי לכל אחד והיה מתחלה האור מעורב עם החושך וראה כי טוב האור ומתוק לעינים לראות את השמש ונתן לו מקום בפני עצמו שיהא מבוקר ומבורר מן החושך והבדילו ממנו וקרא לאור המבוקר יום ולחשך למקום שאור וחושך מעורבין שם קרא לילה שאף בלילה אור הירח והככבים שולט אלא שהחושך מעורב בו לפיכך אמר ויהי ערב שעת העירוב ויהי בקר שעת הביקור אעפ"י שהאור לא היה עדיין במקום קביעותו משמש היה במצות בוראו מקום שהוא שם כאילו נתלה:

יום אחד. דרך המונה לומ' א' ב' ג' ולא ראשון שנים שלשה לפיכך אמר אחד לפי שמונה והולך:

וירא אלהים את האור כי טוב. צריך שנדע זה האור מה הוא וא"ת שהוא שמש וירח לא נבראו עד יום רביעי שביום רביעי נאמר יהי מאורות. התשובה ביום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע כמו שכתב רש"י ז"ל. ויותר נכון שנאמר שהקב"ה נתן בשמים גשם שמאיר ואותו האור שמש שלשה ימים בזה האופן שביום נתנו בגלגל ירחי וכיוצא בו ובלילה העלהו לגלגל ערבות וכיוצא בו והיה חשך על פני הארץ שאע"פ שהשמים ספיריים היה זה אור מועט לפי שלא עשאו הקב"ה אלא לעשות יום ולילה וביום רביעי עשה שמש וירח ולזה לא אמר ביום ראשון אלא יהי אור ולזה אמר וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך וידוע שאם האור טוב הפכו רע וא"כ היה ראוי שלא יהיה חשך. אבל כוונת הכתוב שהאור הראשון לא עשאו הקב"ה אלא לעשות ימים לבד ולזה אמר וירא אלהים את האור כי טוב לעשות יום ולזה הוצרך שימצא חשך ואור שבזולת חשך אי איפשר שימצא יום וזהו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שאם לא היה מבדיל אותו לא היה ערב ולא יקרא יום שלעולם יהיה נמצא אורה שכמו שלא יובדל הזמן אם היה חשך תמיד כך לא יובדל אם יהיה אור תמיד אבל ביום רביעי שעשה המאורות לא נעשו לעשות יום בלבד אלא לדברים רבים וזהו שאמר יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים ולהאיר על הארץ. והטעם שלא עשה הקב"ה המאורות יום ראשון לפי שכל מעשה בראשית כל זמן שנמשכים יותר עולים ביתרון ומעלה ולזה עשה אור חסר יום ראשון ועשאו שלם יום רביעי ואולי הגשם המאיר שעשה היום הראשון עשה ממנו יום רביעי שמש וירח. וכן נראה לי שכל מעשה בראשית היו כן ולזה תמצא שביום שלישי נתהוו העשבים והאילנות שיש להם נפש הצומחת. וביום החמישי נתהוו נפש חיה ועוף יעופף שיש להם נפש המרגשת. וביום הששי עשה הקב"ה את האדם ובו נפש המשכלת. והטעם לפי שהקב"ה ברא בראשונה היסודות כמו שפירשתי בפסוק והארץ היתה תהו ובהו לדעת הרמב"ן והיסודות הם גופים מתים וזה בעבור ההפכיות שבהם ולכן כשנתחברו יחד כל היסודות עזב כל אחד מהם איכיותיו הגדולים בהתחברו עם אותו שהוא הפכי לו שהמים עזבו קצת מקורם ולחותם והאש עזב קצת מחומו ויבשותו הגדולים והארץ קצת מקורה ויבשותה והאויר קצת מחומו ולחותו ובאו לשיווי ולפי שהיסודות גופים מתים לסבת הפכיותם זה לזה כשנתחברו ובאו לשיווי נתהווה באותו החבור נפש והיא נפש הצומחת וכשעבר זמן על אותו החבור ונשתברו עוד איכיותם ובאו ליותר שיווי קנו יותר שלימות ונתחדש שם נפש המרגשת וכשנשתברו עוד איכיותם זה עם זה ובאו ליותר שיווי קנה שלימות העיסה ההיא ונחחדש בה נפש המשכלת ולכן אמר ביום השלישי תדשא הארץ דשא עשב ובחמישי נפש המרגשת ובששי נפש המשכלת. ולפירוש השני ביום הראשון ברא כל היסודות בערבוביא וביום השני הבדילם שקנו שלימות בו ובשלישי יותר שלימות שנעשה נפש הצומחת ובחמישי מרגשת ובששי משכלת כמו שפירשתי. ולכן גם באור היה כן שביום ראשון עשה השי"ת אור חסר וברביעי אור שלם. וכן ג"כ בראשית ברא אלהים את השמים שהוא חומר השמים והוא היולי ראשון וביום השני אמר לחומר ההוא שיהיה רקיע מתוח כאהל בתוך המים ויהיה מבדיל בין מים למים. ולפירוש השני ביום ראשון ברא הערבוביא שמים ויסודות הכל מעורב וביום השני אמר לערבוביא ההיא יהי רקיע שיבדל קצת מאותה העיסה ויעשה ממנה רקיע ואחר שיהיה הרקיע שלם יתן הרקיע שלימות לעיסה הנשארת ויעשה צורה למים העליונים וארבע צורות למים התחתונים וכמו שפירשתי למעלה וכן המים היו חסרים עדיין בשני וקבלו שלימות בשלישי שבשני לא נגמרה מלאכת המים שהתחיל בה ובשלישי נגמרה שאמר בו יקוו המים הכלל העולה שמ"ש יהי אור אינו המאורות הגדולים אלא חסר מהם ומדרשו יהי אור ויהי אור מלך בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה שנאמר וחשך על פני תהום וכתיב בתריה ויאמר אלהים יהי אור וזהו שאמר מגלה עמוקות מני חשך ויוציא לאור צלמות והכוונה שברא יש מאין והאין נקרא חשך. וחמשה פעמים כתיב אור באלו הפסוקים והיה מספיק פעם אחד שיאמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן וירא אלהים אותו כי טוב ויבדל אלהים בינו ובין החשך ויקראהו אלהים יום. ולזה אמר רבי סימון חמשה פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. ויהי אור כנגד ספר ואלה שמות שבו נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה לאורה וכתיב ביה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. וירא אלהים את האור כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה. ויבדל אלהים בין האור כנגד ספר במדבר שבו נבדלו ישראל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה. פי' המדרש הזה בחמשה אורים הללו. האחד אור בריאת העולם. השני אור הגאולה. הג' אור התשובה שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו. הרביעי אור בהמ"ק. החמישי אור התורה והמצות. ונראה לי שמה שאמר יהי אור כנגד ספר בראשית לפי שבו בריאת העולם ולזה אמר יהי לשון הויה ומה שאמר בשני ויהי אור כנגד הגאולה לפי שאמר אם בן הוא והמתן אותו ואמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולזה אמר כנגדו גם כן ויהי אור לשון הויה שהיו מתים והקב"ה החיה אותם בגאולה ועשה בהם הויה ומ"ש וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ויקרא לפי שעל עבודת בהמ"ק אמרו העולם עומד ובבריאת העולם נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ומ"ש ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד במדבר סיני לפי שמתי מדבר נשארו בחשך ובמדבר נפלו פגריהם. ומה שאמר ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה לפי שבו מצות מבוארות שמבאר מצות שבספרים שלפניו והוא כמו היום המאיר. וגם לפי שנראה שמשה מעצמו אמר אותו הספר שאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל לז"א ויקרא אלהים לאור יום לומר שברשות הקב"ה אמר אותו:

וירא אלהים וגו׳. לא שלא ידע טרם היותו: כי יהיה טוב כמו שראה אחר שנהיה. אלא בא גם בזה לעשות טבע שיהא הראיה טובה מהאמנה בדעת והבין בדבר עד שאמרו בשמות רבה שלא נתפעל משה רבינו בשעה שאמר הקב״ה שעשו ישראל עגל. כמו אח״כ שראה בעיניו. אע״ג שלא הי׳ בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה. אבל כך הוא הטבע דמראה עינים פועל יותר מהלך נפש. וכאן הטביע המקום ב״ה במעשה בראשית שראה אח״כ שכך הוא:

את האור. ולא כתיב כמו בכל הפרשה וירא אלהים כי טוב. משום שיש שני משמעות ללשון כי טוב. א׳ כי טוב הדבר לתכלית הנרצה בו. אע״ג שעיקר התכלית אינו בא לתכלית טוב מ״מ לפי מה שנרצה מזה החפץ הוא טוב. ב׳ הוא טוב באמת. והנה בכל הבריאה יש כמה דברים שאינם טובים. כמו מיני מזיקים. אלא שראה הקב״ה דלתכלית הבריאה נצרך להיות כך ולא באופן אחר. אבל אור הוא טוב בהחלט. עד שמכנים לכל דבר טוב ומועיל שהוא אור. כמו שנקרא גשם אור כדאי׳ (בתענית דף ז׳) (ובב״ר פ׳ כ״ו) כל אור האמור באליהו בגשם הכ״מ. והיינו משום דמביא טוב לעולם. (והרמב״ן ר״פ מקץ נדחק בטעם הדבר) וכן מכונה כל הצלחה ליום המאיר. והעדר הצלחה לחשכת לילה. עד שהמשיל המשורר ואמר יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וביארנו להלן (כ״ח ט״ו) דהכונה על שעת הצלחה והעדרו. וזהו לשון המקרא שראה המקום דאור ביחוד הוא טוב:

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. הוראת הבדל הוא בשני משמעות. א׳ מסך מבדיל בין שני דברים שוים או אינם שוים. ב׳ הבדל רוחני בין שני דברים שנראין לחוש העין שהם שוים. כמו הבדלה בין יום קודש לחול. דלפי שנראה מה יום מיומים. וכן הבדל בין טהור לטמא ועוד הרבה. וכאן אין לפרש באופן הב׳. שהרי אור וחשך מובדלים ממילא לעין החוש והפכים זמ״ז. אלא פי׳ הא׳ שעשה מסך מבדיל. והיינו באיזה שעה שאינו לא אור ולא חשך. וכך הטביע המקום ב״ה שלא יהא החשך תכף אחר האור. אלא יהא האור מתמעט והולך עד שנעשה חשך: והנה מצינו בלשון המקרא פעם כתיב על המבדיל בין זה לזה. ופעם כתיב על המבדיל בין זה ובין זה. והיינו היכן שאין בענין המבדיל מעין זה ומעין זה. כתיב בל׳. והיכן שבענין המבדיל יש מעין זה ומעין זה כתיב בין זה ובין זה. (ועי׳ ס׳ שמות ח׳ י״ט וכ״ו ל״ג ובכ״מ) (וכן בכל מקום ברצות עליון ית׳) וכאן הוא כדברינו. דשעה המפסקת ביניהם. הוא פעם קרוב יותר לאור ופעם קרוב לחשך. וכך טבע הבריאה בכל דבר המכונה אור וחשך להיות מפסיק ביניהם ובזה האופן יהיה האדם יכול לסבול השנוי בדרך הטבע:

וירא אלהים את האור כי טוב. בכ"מ אמר סתם וירא אלהים כי טוב, ור"ל אף שהיה הויה מחודשת מיש ליש שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה, ע"ד הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, וההעדר הוא רע, בכ"ז אחר שהיה ההעדר לצורך ההויה ועי"כ התעלתה הבריאה למעלה יותר גדולה אמר שראה אלהים כי טוב, למשל בעת שאמר תוצא הארץ דשא שאז יעדר צורת הדומם ויעשה ממנו צומח ראה ה' שאין זה רע והעדר רק טוב והויה שלמה ומעולה יותר, אבל באור שלא היה העלאת מדרגה כי האור בקודם היה מעולה יותר ממה שהיה ברדתו למטה, שנתגשם ונתעבה וירד ממעלתו הקודמת לא יכול לאמר סתם שראה כי טוב כי המציאות הראשון לא הוטב בזה, לכן אמר שראה את האור לפי מה שהוא עתה כי טוב לצורך העולם השפל שא"א להתקיים פה באופן אחר: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מודיע בזה שני ענינים א] שלא היה אז כמו שהוא עתה שהאור והחשך מצרנים ושכנים זל"ז ורודפים זה את זה בכל סביבות הכדור שבכל רגע יגלגל אור מפני חשך במקומות השקיעה וחשך מפני אור במקומות הזריחה עד שיום ולילה לא ישבותו, ר"ל שתמיד יהיה בחצי הכדור יום ובחצי כדור כשנגדו לילה זה רק עתה שהאור זורח מכדור השמש, שכדור הארץ יעשה צל לעומתו ויחשיך אל עבר אחוריו אבל אז שהיה האור בלא נרתק, היה נמצא בכל סביבות הכדור י"ב שעות והיה אור, ואחר י"ב שעות נסתלק בכל סביבות הכדור והיה חשך, וא"כ היה הבדל זמני בין האור ובין החשך, שבי"ב שעות היום לא נמצא חשך במציאות בשום מקום, ובי"ב שעות הלילה לא נמצא אור, זאת שנית, כי אחר שנתלו המאורות ביום ד' לא יתהוה יום ולילה פתאום רק קודם שיבא הלילה יהיה ערב ולפני היום יהיה בקר, שהוא האור המתנוצץ מן השמש דרך האדים העולים מן הארץ לפני הזריחה ואחר השקיעה, אבל ביום הראשון שהקיף האור י"ב שעות כל סביבות הכדור ונסתלק י"ב שעות והיה אפשר שיאיר ויחשיך פתאום בלא הדרגה, אבל התורה אמרה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, מבואר שחוץ מה שהיה לילה ויום היה גם ערב ובוקר, שהוא אור הנשפים הנמצא בעת הזריחה והשקיעה, ושקיעת האור וכן זריחתו היה בהדרגה שלא נסתלק בפעם א' רק לאט לאט וכן לא זרח בפעם א' ובזה היה הבדל בין אור וחשך כי הערב והבקר שהם הנשפים הבדילו ביניהם שלא פגשו האור והחשך זא"ז יחד, כי רצה שהאור הזה ינהג תיכף המנהג שינהג האור לעתיד אחרי שיהיו מאורות ברקיע השמים:

ר דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחילה היו מעורבין יחד, דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד, וזה אי אפשר כיון שיש אור אין חושך, דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר, ואי אפשר חיבורם יחד בעת מן העתים, (נח"י), דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וגו', והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד' דכתיב ביה להבדיל בין היום ובין הלילה, לכך צריכין אנו לדברי אגדה:

ש לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל, ר"ל כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חשך:

ת ר"ל במדינה זו יש אור, ובמדינה זו יש חשך, או ר"ל לפי שעות כגון שעה אחת יום, וב' שעות לילה, ואח"כ להיפך היינו ערבוביא, אבל אין לפרש בפעם אחת ממש, זה אי אפשר כדפרישית לעיל, וא"כ יהיה פירושו ויבדל הבדיל זמנם לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. זכר הכתוב שראה המשפיע הראשון ית' שהיה טוב האור לשער בו את הימים לפי שבהיות הדברים בחשך תמיד לא ישוער זמן והבדל מלאכ' כלל אבל ראה עם זה שאם יתמי' האור לא יפסק לא ישוערו הבדל הזמן ולזה חוייב להבדיל בין האור ובין החשך כשהגביל את האור שיתמי' מדה קצובה ויפסיק מיד וכן שיתמי' החשך ר"ל העדר האו' ההי' מד' קצוב' ג"כ ובזה יוכר ויודע כראוי שהאור הוא זמן היו' והלילה הוא זמן העדרו וכאלו אמר הכתוב שלא גזר השם על הפסק האור וחשכתו להיותו בעיניו דבר רע אבל בהפך שראה את האור שהיה טוב להבדיל הזמן ולשער הימים האמנם גזר על הפסוק והבדיל אלהים בין האור ובין החשך באותם הפסוקים כדי לקרות לאור יום ולחשך קרא לילה כי זה היה תכלית האור ההוא להבדיל ימי בראשית ומלאכותיהם ומזה תדע שההבדל שהבדיל השם בין האור ובין החשך לא היה הבדלה טבעי בצורה כמו שכתב הרב המורה כי הנה הבדל הקנין מההעדר לא ייחס הכתוב לש"י כי הוא הבדל הדבר בעצמו אבל הבדל זמני שהאור ישמש ביום ולא בלילה כפי ההפסיקים שגזר בו וכבר דרשו שני גדולי עולם ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ההבדלה הזאת בזה האופן שאמר הקב"ה לאור יום תהא תחומך ולחשך לילה תהא תחומך כמו שבא בב"ר ובכלל ג"כ באמרו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שעשה האור עצמו הבדלים ברב ובמעט ר"ל שיהיה זורת בהדרג' וכן הבדיל בין החשך עצמו הבדלים שתהיה שקיעת האור מעט ולזה אמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שהבדיל בין כל אחד ואחד הבדלים בעצמם ולזה לא אמר ויבדל אלהים האור מן החשך אלא בין האור ובין החשך והנה התבארו ההבדלים האלה בפסוק ויהי ערב ויהי בקר וכבר זכרתי שלא היה זה ההבדל בתנועת גשם מה או מפני תנועת גשם אלא שהאור ההוא במאמר אלהי היה מתפשט ונמצא וכן נקבץ ונעדר מן האויר אשר היה בו: (ביאור ענין ראיה באומרו וירא אלהים). ואמנם מהו ענין הראיה שנזכרה במעשה בראשית וירא אלהים וירא אלהים כתב הרמב"ן שכמו שהוצאת הדברים לפעל תקרא אמירה כן קיומה תקרא ראיה כענין וראיתי אני דקהלת. ותרא האשה, רואה אני דברי אדמון במסכת גיטין והסכים עמו רבינו נסים. אבל אינו נכון בעיני כי איני מוצא בשום מקום שתאמר לשון ראיה על הקיום. והראיות שהביא על זה המה יהיו בעוכריו כי הראיה שהביא בדברי קהלת או בדברי האשה ובמשנה דגיטין אינו מורה על הקיום אבל האמת הוא שתורה על ההכרע' בדבר שיש בו פני ההראות לצד מה ולסותרו שכאשר יכריע האדם הצד האחד על האחר יאמר רואה אני או נראה לי שהוא כך וככה הוא כל לשון ראיה שבא במעשה בראשית כמו שאבאר במקומו. וכן בענין האור בא הכתוב להודיע שעם היות האור ההוא שנברא בלתי קיים כי היה עתיד להיות קצת ימים והיה מקרה בלתי נושא ועתיד להפסק מהרה. שמפני זה אולי יחשוב תושב שלא היה האור ההוא טוב ושלם בעצמו שהנה לא היה הדבר כן בעיני הבורא כי הוא ראה בחכמתו שהיה האור ההוא טוב ונאות כפי הכרח המלאכה והבדל הימים ולכן גזר בריאתו ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הז' שלא אמר הכתוב בענין האור וירא אלהים כי טוב בלשון סתמיי כמ"ש במעשה שאר הימים אבל אמר וירא אלהים את האור כי טוב לפי שלא היה טוב בעצמו מפני שלא יתמיד אבל היה טוב להבדיל הימים עם היות שיפסק מהרה ושההבדל שהבדיל בין האור ובין החשך היה הבדל בזמן ובמקום. והנה בסוף אלה פקודי אבאר בחשך ובאור שנזכרו בפסוקים האלה דעת אחר כפי העיון הדק יעויין שם: