בראשית א, יב

ותוצא הארץ וגו'. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחמר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חלין (חולין ס):

וְאַפֵּקַת אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילַן עָבֵד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵהּ בֵּהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב

וְהַנְפָקַת אַרְעָא דִיתְאִין עִיסְבָא דְבִזְרֵיהּ מִזְדְרַע וְאִילָן עַבִיד פֵּירֵי לִזְנֵיהּ וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב

וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב קיום המינין לעד והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו מפני שאיננו מעשה מיוחד כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מליחה אחת היא:

ותוצא הארץ דשא וגו' למינהו. במס' חולין (דף ס' ע"א) דריש, שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו', פתח שר העולם ואמר, יהי כבוד ה' לעולם. וקשה למאן דאמר, חנוך זה מטטרו"ן, ומטטרו"ן זה שר העולם, שהרי באותה שעה, עדיין לא נברא חנוך. וי"מ דתרי שר העולם הוי. ועוד י"ל, דההיא לא הויא כמאן דאמר, חנוך זה מטטרו"ן, ומיהו אף לדידיה י"ל, דנהי דאיהו לא נברא, נשמתו או מזלו, מיהא נברא, שאמר לההוא קרא, כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם, דדרשינן, מלמד שהראה הקב"ה דור דור וחכמיו, אעפ"י שלא נבראו אותן הדורות, מ"מ נשמתם ומזלם הראה לו:

מזריע זרע למינהו ר"ת מזל שאין לך עשב שאין לו מזל למעלה:

ותוצא הארץ, לא בכחה אלא בצווי ה', כנאמר; ותפתח הארץ וגו'. לא בכחה אלא בצווי.

ואמר בהתהוות עשבי הארץ "למינו" ולא אמר "למינו" בהרצאת הרצון, לא מפני שההויה היתה שונה מן הרצון, אלא שקיצר (בראשית) המאמר ופירש בסופו.

...ונאמר אחרי זה שהצמחים האלה...[ואזכיר] דבר על הסוגים שבני אדם מתרפאים בהם בפרשת "וכל שיח השדה" ... בהתחלה, ומי שהטביע את זה עשה שהעצים ... והאבן הקשה עד שלא יוכל זורע לזרעה וחורש לחרשה ונוטע לנטעה, חוץ מן הבורא הממציא יש מאין. והצמחים היו לפי רצונו של הבורא בתכניותיהם השונות, באורך וברוחב ובהקף, ושונים במדותיהם, מן הארז ועד האזוב, ושונים לפי זמן גדולם ובישולם ... מעשרים ושנים יום כגון [לוז המבשיל בעשרים ושנים יום] לנטיעתו, עד שבעים שנה כגון החרוב, וכל זה היה בראשית זמן הויתו על שלימותו.

ואמר בצמחים כי טוב מפני שהם טובים ומועילים לבני אדם. כמה מהם משמשים כמזון, כגון החיטה והשעורה, ומקיימים את גופותיהם (של בעלי חיים), ונותנים לרוחם את החומר המקשר ככתוב: מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. מצמיח חציר, זה מספוא לבהמות, ועשב לעבודת האדם זה הפשתן ... וכדומה לזה. ולפיכך אמר לעבודת כמו שאמר שם: ובשו עבדי פשתים בית עבדת הבוץ, לטוות ולארוג וללבוש ולהוציא לחם מן הארץ. זה הלחם עצמו, ואמר אחריו: ויין ישמח לבב אנוש, רצונו לומר: המשקאות. ואמר אחריו להצהיל פנים משמן, דהיינו, השמנים. ובאמרו: ישבעו עצי ייי, כוונתו הפירות כולם, כלומר: ישבעו מעצי ייי. וארזי הלבנון אשר נטע, זה הטקטונה והאורן שמהם כורתים לקורות הבתים. ולא עוד אלא שעשה אותם לתועלתם של הרבה מבעלי החיים ככתוב: אשר שם צפרים יקננו. ואם יעלה על לב אדם שברא ביניהם דברים שהם רעים לבני אדם, כגון האופיון והפרביון ואלקלון(?) והפקועה והדראדיה נאמר שכל מה שברא לטובה בראו. או למזון ולחמרי בנין כמו שתיארנו, או לרפואה, דהיינו: להוציא מגוף האדם את שיירי המזון וגם את התערובות המעופשות כמו מה שנעשה על ידי האמלג והסוקומוניום ואלסקול וכדומה להם, כשמסדרים אותם כפי הצורך. וכמו שסיפר הכתוב ששלמה הנביא דיבר על תועלתם (של הצמחים) מגדולם ועד קטנם – וידבר על העצים ועל האבנים מן הארז אשר בלבנון וגו'. אכן, הם גורמים נזק ומחלה, והורגים, כשמשתמשים בהם שלא בחכמה, כשמקלקלים את הרכבם או מוסיפים או גורעים בשיעוריהם, או שותים אותם שלא בזמן הראוי, או באבקת רפואה בלתי מתאימה להם, או בתקופת שנה בלתי מתאימה, או בארץ שאינה מתאימה, או באיזה שהוא דבר בניגוד לטיבם, או כשמניחם במקום שאינו ראוי להם. יתר על כן, אף הדגן והיין והשמן מזיקים וגם הורגים, אם אוכלים אותם יותר מכפי הצורך, כמו שאמר הכתוב: דבש מצאת אכל דיך.

והודיענו שברא את הצמחים לשם ארבעת העיקרים שאני מתארם בכל מעשה בראשית: [א. שנעבדהו] מפני שהוא בורא הצמחים כולם, כאמור: המצמיח הרים חציר, ולפני זה אמר בלשון צווי: ענו לייי בתודה. ב. שלא נעבוד אף אחד מן הצמחים, כמו שאמר: לא תטע לך אשרה כל עץ, וגינה את המתקדשים והמטהרים אל הגנות. ג. שנאמין במה שהוא עתיד להגיד לנו על המופתים שעשה בצמחים. ומזה, שעץ יבש הצמיח פרות וענפים ועלים בן לילה, כמו שאמר על משה ואהרן: ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. וכן מה שהצמיח את הקקיון של יונה במשך הלילה והסירו באותו לילה וכן מה שקיבץ את האש והסנה, והפך את מטה משה לנחש. ונאמר: מי שהיתה לו היכולת להמציאם יש מאין, יש לו הכח לחדש בהם כל מה שתאר. ד. שנקבל עלינו את המצוות התלויות בצמחים, מאחר שהוא בראם. מזה, שלא נאכל מפרי העץ תוך שלוש שנים לנטיעתו, ולא נזרע בשנת השמיטה והיובל, ולא נאסור שור וחמור יחד בעבודת האדמה, ולא נזרע משני מינים [ככ']: לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע [ותבואת הכרם], ונשאיר לעניים את השכחה והלקט והפאה ולא נחסום בעל חי בדישו. ונוציא מן הזרע את התרומה והמעשרות והחלה, באשר הבטיח לנו לתת את הברכה בתבואתנו כשנקיים את מצוותיו, ככתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו', והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וכמו שראינו את הברכה שחלה בתבואת יצחק אבינו ככתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ופסוק זה מלמדנו שלושה דברים שצריך לגלותם. א. אמר: בארץ ההיא, ואינו צריך לאמרו; ב. ולא הוצרך לומר "בשנה ההיא"; די היה לומר: ויזרע יצחק וימצא מאה שערים; ג. מה כוונת המלים "מאה שערים"? ונאמר שכוונת "בארץ ההיא" לעורר את תשומת לבנו שהארץ היתה צחיחה ולא הפיקו תועלת מזרעה כי לא החזירה (אף) מה שזרעו בה. הלא תראה שכשיצא יצחק והתישב בארץ ההיא, גורש, על ידי אבימלך, ככתוב: ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ואם היתה זאת ארץ שהיה בה שפע, [מפני מה] לא נתנו לו את האפשרות לשבת בה? ועם זה, היו שם שדות וכפרים, אבל לא בארות. והיתה ארץ יבשה, ולפיכך אמר בארץ ההיא. ואמר: בשנה ההיא, מפני שהשנה ההיא גשמיה מועטים היו. הלא תראה איך שעבדי יצחק חפרו בארות מים ואיך ... ואיך ש[הוציאם] מן ההעדר אל המציאות בששת ימי בראשית. והוא יתעלה המציאם מציאות כוליית, רצוני לומר בתואר השלימות, בבת אחת, לא גדל דבר אחרי דבר, אלא המציא את העצים בנצריהם וענפיהם ועליהם ופירותיהם. כמו שאמרו החכמים: כל מעשה בראשית לדעתן בצביונן נבראו, שנאמר: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ופירוש לדעתן לצביונן בתכלית השלימות שרצה אלהים בכל זרוע ובכל נטוע מן העץ עד הענף והעלה והפרי. וכן העשב בגרעינו, וזה היה בבת אחת. ופירש הכתוב ואמר: ויאמר אלהים תוצא הארץ עשב מזריע זרע וגו'. וכמו שחייבה החכמה שיהיה כך המציאו, בגבהו המלא. וכן אשר חייבה חכמתו שיהיה מוציא פרי, הוציאו בפריו במלוא השיעור שאליו הוא יכול להגיע, ומה שחייבה חכמתו להמציאו בשביל תועלת (אחרת) המציאו על מלוא תועלתו. ואת אשר ברא להיות למזון לבריותיו עשה אותו מזון להם תיכף. ואשר בראו אלהים לתועלת עשה אותו לתועלת ולימד אותם את תכונותיו ואת התועלות שבו גילה את זה לנביאיו. ועל זה אמר על שלמה: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון וגו'. אבל ההתחלה השניה היתה במרוצת הזמן. עשה את הצמחים שיגדלו בפריה ורביה או מגרעין או מענף כמו הרימון או כמו עץ הדקל או מגרגיר כמו החיטה והשעורה וקטנית בחרישת האדמה, ככתוב הכל היום יחרש החורש לזרוע וגו', ונאמר: שש שנים תזרע...

ותוצא הארץ דשא ולא אמר ויעש אלהים כל העץ עשה פרי למינו ואת הדשא למינו, לפי שאין ראוי להזכיר שם אלהים בבעלי נפש הצומחת שאינה חשובה כנפש התנועה שהזכיר בה שם אלהים הוא שאמר ויעש אלהים את חית הארץ לפי שנפש התנועה בענינים רבים משמשת לנפש השכלית אבל הנפש הצומחת אין לה חשיבות רק כחשיבות הגוף שאינה משמשת רק לגוף לבדו כי אין הנשמה צריכה לצמוח:

ואם תשכיל תמצא כי הזכיר הכתוב הזה ה׳ מיני צמח, והן, תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי שטעם העץ כטעם הפרי, עושה פרי כלומר הפרי עצמו אשר זרעו בו - הרי ה׳.

ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בג', כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר ג׳ כולל את הכל שהרי יש בו אחד הוא האחד, ויש בו זוג הוא השנים, ויש בו נפרד והוא ג', ודבר ידוע כי מספר ג' הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים, ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם לכן היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות, גם הרקיע שנברא ביום ב׳ גם עצי עדן שנבראו בשלישי נגנזו מן הבריות וכל מה שנעשה עד יום ג׳ נקרא עולם לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד' נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד כן הארבעה מחלק השנים שאין הארבעה אלא כפל השנים, ע"כ שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים, ונקראת השנה שנה לפי שהיא נגמרת בשני מאורות הללו ומן הטעם הזה נתלו באותו רקיע שנברא ביום שני שהוא מכח שניות, והוא המבדיל בין מים למים כי כן המאורות נקבעו בו להבדיל בין היום ובין הלילה ובין האור ובין החושך, וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש.

ועץ עשה פרי ואם תאמר הרי כמה אילני סרק יש אלא י״ל הכי קאמר ועץ עשה פרי יהיה למינהו.

כי טוב לכך הוכפל כי טוב ביום שלישי שבו נברא גן עדן.

ותוצא הארץ דשא. בחולין דרשו שנשאו דשאים ק"ו בעצמם כדאיתא התם ובאותה שעה פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם. וקשה למ"ד חנוך זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו ומטט' זהו שר העולם שהרי באותה שעה לא נברא חנוך עדיין. וי"א דתרי שר העולם הוו ועוד י"ל דההיא לא הוי כמ"ד חנוך זה מטט"רון. מיהו אף לדידיה י"ל דנהי דאיהו לא נברא אבל נשמתו או מזלו נברא כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם כדדרשינן מלמד שהראה הקב"ה לאד"הר דור דור וחכמיו אע"פ שלא היו נבראים מ"מ נשמתם ומזלם הראה לו:

ותוצא הארץ וגו׳. אחר שאמר הכתוב ״ויהי כן״ לא היה צריך לומר כל פסוק זה, אלא הטעם הוא להשמיענו ב׳ דברים מחדשים – אחד בדשאים ואחד בעץ. אחד בדשאים שעשו קל וחומר ויצאו למיניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין הודיענו הכתוב שלא יצאו בערבוביא, ואולי כי להודיענו בא שאין להרכיב דשאים זה בזה, וכדבעי רבינא במסכת חלין (דף ס׳), וזה לשונם: הרכיב דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו, כיון דלא כתיב בהו ״למינהו״ וכו׳, או דלמא כיון דהסכים הקדוש ברוך הוא אידיהו כמאן דכתיב בהן למינהו דמיא – תיקו, עד כאן. ופרש רש״י בדבור המתחיל ״לרבי חנינא״ וזה לשונו: דאמר מדעתן יצאו למיניהם ולא נצטוו על כך, עד כאן. משמע מדבריו דהש״ס סובר כי מן הסתם נצטוו על כך, והגם שלא הזכר בפרוש סמוך לדשאים, מה שאמר הכתוב ״למינו״ לבסוף חוזר על העץ ועל הדשא. והנה לפי דברי רבי חנינא בר פפא דלא אמר ה׳ ״למינהו״ אלא לעץ והדשאים נשאו קל וחומר, השמיענו הכתוב במה שחזר לומר ״ותוצא הארץ״ שהדשאים נשאו הקל וחומר. ולמאי דסובר הש״ס, אם לא היה דברי רבי חנינא בר פפא שאמרו ״למינו״ חוזר גם על הדשאים, נראה כי ישמיענו שהדשאים הבינו הדברים על בורין, שמה שאמר ״למינו״ גם על הדשאים הוא אומר, וזה לא היה מובן לנו מפסוק ראשון. והגם שאמר בפסוק ראשון ״ויהי כן״, אף על פי כן אין מובן אמרו ״למינו״ אם חוזר לכל האמור בפסוק, ובא הכתוב הב׳ והכריע שחוזר אמרו ״למינהו״ לכל האמור בכתוב. ומכאן אתה למד שבכל מקום שיאמר ה׳ כסדר הדברים הנאמרים בענין זה, שפרוש דבריו הם כמו שפעלו הדשאים.

והודיענו הכתוב במפעל הוצאת העץ, כי הארץ לא קימה מאמר הבורא, שהוא אמר לה ״עץ פרי״ – שעץ עצמו יהיה טעמו כטעם פרי, והיא הוציאה ״עץ עושה פרי״, ולא כן העץ עצמו.

ואל זה אביט איך תמרד הארץ ברוקע הארץ, ומה גם כי אין לה יצר הרע, שלא הוכיחו חכמים (ברכות סא.) שיש לה יצר הרע כי אם לבהמה מדבעטה וכו׳, ופרשנוהו במקומו (בספר חפץ ה׳) כי לצד שהיא צריכה לחוש היצר להזקק עשה הקדוש ברוך הוא לה יצר המחמם, אבל הארץ לא מצינו לה שיש לה יצר הרע שיסיתה למרד מרד לעבר פי ה׳.

עוד יש לחקר זאת, כי לא מצינו מזכר בבריאה שאמר השם שתוציא הארץ אילני סרק לתשמיש עצים, ואנו רואים שגדלה בחינת העצים שהם בעולם אין קץ, רבו מאילני פרות. ולזה אפשר לומר כי קודם קללת הארץ אשר אררה השם, היו כל האילנות עושים פרות, אלא אחר שקלל האדמה נתמעט כחה ולא היו כל האילנות עושים פרות, אלא קוצים ודרדרים.

אכן פרושן של דברים הוא כי הארץ דקדקה בחכמת ה׳ אשר יסד בה, דכתיב (משלי ג:יט) ״בחכמה יסד ארץ״, דקדקה מאמר ה׳ לה שתוציא עץ פרי עושה פרי שסובל ב׳ דרכים: האחד שיהיה העץ טעמו כטעם פריו, שאז תהיה הכונה שיהיה העץ פרי וגם עושה פרי. ומאמרו ״עושה פרי״ פרשה דרך אחר, שהכונה הוא על זה הדרך: עץ פרי לבד ועושה פרי לבד, פרוש עץ שיעשה פרי לבד מהראשון והם ב׳ מינים. וטעם שלא אמר ״ועושה פרי״ בוא״ו שלא להבין שיהיה העץ עצמו פרי ועוד לו שיעשה פרי. גם במשמעות ״עץ פרי״ יש בה ב׳ דרכים: הא׳ עץ שהוא עצמו פרי, והב׳ שהוא ראוי לעשות פרי והוא אינו עושה פרי. ונתחכמה האדמה והוציאה ג׳ מינים הנשמעים בדברי ה׳ לרוב זריזותה: הא׳ הם אילנות שעושים פרות ואין טעם עצם כטעם פרים, והב׳ שעושים פרות וטעם עצו כטעם פריו והוא עץ הדעת טוב ורע שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה טו) שהיה טעם עצו כטעם פריו, והג׳ הוא עץ שהוא דומה לעץ פרי והם אילני סרק, והרי היא נזדרזה לעשות כל הנשמע. והוא שאמר הכתוב ותוצא הארץ דשא וגו׳ ועץ עשה פרי, דקדק לומר ועץ בתוספת וא״ו ללא צרך, כמו שכן דבר הכתוב בסמוך בדברי ה׳ שלא הצרך לומר ״ועץ״ בתוספת ו׳. נתכון הכתוב לומר מלבד שאר עצים שהוציאה, הוציאה עוד עץ עושה פרי. וכאן רבה עץ פרי שאמרו זכרונם לברכה שעץ הדעת היה טעם עצו כטעם פריו. ואפשר דכלל גם כן עצים שאינם עושים פרי שישנם בעולם, לכשנאמר שהיו קדם קללת האדמה. וטעם שקלל ה׳ האדמה למאן דאמר על אשר שנתה אפרש במקומו בסיעתא דשמיא.

ועץ עשה פרי. באשר יש אילנות שאע״ג שמתקיים משנה לשנה. מ״מ אין העץ קיים בימי החורף. ורק השורש בארץ גזעו. ומינים אלו צביונם כמו בפרי האדמה. שהעלה נבל בגמר הפרי. מש״ה חזר וכתב הוצאה. וראוי לדעת שלמינו כולל הרבה מינים יותר מלשון למינהו. כמ״ש בס׳ ויקרא י״א י״ד ע״ש:

ותוצא הארץ ואח"כ הוציאה הארץ מן הזרע שנברא בה דשא עשב מזריע זרע, היינו שכבר נגמר בשולם עם פירותיהם, שסימן לגמר הפרי כל שזורעים אותה ומצמחת (כמו שהבאתי בחבורי התו"ה פ' בהר סי' ה' בשם הירושלמי) כי כל מעשה בראשית בקומתם נבראו כמ"ש בפ"ק דר"ה. ומה שלא אמר עץ פרי עושה פרי, למ"ש שר"ל שהפרי הוא הזרע נכלל במ"ש ועץ וכו' אשר זרעו בו, שבמ"ש ועץ בוי"ו החבור הוא דומה עם עשב מזריע זרע שרוב זרע העשבים הם עצמם הפרי כמו מיני דגן וקטניות, ולמ"ש שר"ל שהעץ נאכל, זה בקטנותו, אבל אח"כ העץ מתקשה ואינו נאכל כנודע, ובהוצאה שהוציאה הכל בגדולם כעצים זקנים היו העצים כולם בלתי ראוים לאכילה, וז"כ חז"ל במדרש שעברה על הצווי, ובצווי אמר למינו אשר זרעו בו, ובמעשה אמר אשר זרעו בו למינהו, ואמר למינהו תחת למינו, כי ידוע שכל האילנות הם זכר ונקבה, ולא יפתחו הנקבות את פרחם רק כשיקבלו זרע הזכר, שלפעמים ימצא בהאילן עצמו שהוא אנדרוגינוס, ולפעמים הם מחולקים, וכבר ספרו חוקרי הטבע נפלאות ה' והשגחתו בענין זה איך הכין בטבע האילנות שיבוא פרח הזכר אל קנה הנקבה, שלפעמים יהיה ע"י הרוח, ויש בע"ח מיוחדים לזה מאת ההשגחת לשאת את הפרח כנודע לקוראים בספרי הטבע, וע"ז אמר פה למינהו שהוא מין זכר ונקבה למינו ומינה, וע"ז אמר אשר זרעו בו למינהו על זרע ב' המינים, וזה נתחדש בעת ההוצאה, כמו באדם הראשון שהיה הנסירה אחר יצירתו כמו שיתבאר שם, וזה נתחדש בין בעשבים בין באילנות, וע"ז הוסיף למינהו גם בעשבים. ומ"ש וירא אלהים כי טוב הוא כמ"ש למעלה שהגם שכל הויה חדשה הוא ע"י העדר הצורה הראשונה והוית הצמחים הוא ע"י חורבן הדומם והעדר צורתו וכל העדר הוא רע, בכ"ז ראה שהוא טוב, כי בזה עלתה הבריאה למדרגה מעולה יותר:

ר ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין, ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני, ואפילו הכי יצאו למינם, אנו שקטנים אנחנו ואם נהיה מעורבים יחד אין היכר בינינו, על אחת כמה וכמה שצריכין אנו לצאת למינינו: