בראשית א, יא

תדשא הארץ דשא עשב. לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:

תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כלן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:

מזריע זרע. שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר:

עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:

אשר זרעו בו. הן גרעני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:

וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע אִילַן פֵּירִין עָבַד פֵּירִין לִזְנֵהּ דִּי בַר זַרְעֵהּ בֵּהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן

וַאֲמַר יְיָ תַּרְבֵּי אַרְעָא דִיתְאֵי עִישְבָּא דְבִיזְרֵיהּ מִזְדְרָע וְאִילֵן פֵּירֵי עֲבִיד פֵּירֵי לִזְנֵיהּ דְבִזְרֵיהּ בֵּיהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון שימשך ממנה כח מצמיח והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות ומהם בעולם וזהו שאמרו (ב"ר יא ט) בשלישי ברא שלש בריות אילנות ודשאים וגן עדן ועוד אמרו (שם י ו) אין לך כל עֵשֶׂב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ שוטר ואמר שיהיה כל זה למינהו והוא אסור הַכִּלְאַיִם כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית ועוד אבאר בו בעזרת השם (בויקרא יט יט) וכתב רבינו שלמה דֶּשֶׁא עֵשֶׂב לא דֶּשֶׁא לשון עֵשֶׂב ולא עֵשֶׂב לשון דֶּשֶׁא שלשון דֶּשֶׁא לבישת הארץ בעשבים ואין לומר דֶּשֶׁא פלוני וכל שרש לעצמו נקרא עֵשֶׂב ואין דברו זה נכון שאם כן לשון "דֶּשֶׁא" לא יתרבה וחכמים אומרים הרכיב שני מיני דשאים מהו (חולין ס) והרב עצמו מזכיר דשאים אבל דֶּשֶׁא הוא הקטן הצומח וְעֵשֶׂב הוא הגדול המזריע ולכן יאמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ולא יתכן לומר "תעשיב" וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא "דֶּשֶׁא" אף באילנות ולכן ימשך תדשא הארץ עץ פרי כי לא אמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב ותוציא עֵץ פְּרִי" והנה הוא כטעם צמיחה וכן כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ (יואל ב כב) ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק ואיך צוה בעץ פרי לבדו ואולי בזה נתעוררו רבותינו שאמרו (ב"ר ה ט) אף אילני סרק עשו פירות ואם כן נאמר כי מקללת "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה" (בראשית ג׳:י״ז) היו סרק ויתכן שיהיה פירוש הכתוב תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי והנה בתחילה גזר בעשבי הסרק ובאילני הסרק וממה שאמר "עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ" (בראשית א׳:י״ב) נלמוד כי כל האילנות יצמחו מזרעם אף על פי שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף:

ויאמר. אמר הכתוב תדשא הארץ, ישרצו, תוצא, והנה שם כח בארץ ובמים לעשות במצות השם וזו היא התולדות:

וטעם תדשא כמו תצמיח:

אשר זרעו בו. שהזרע בפרי וכל א' שומר מינו:

דשא - כל מיני דשאים ביחד קרויים דשא, וכל מין בפני עצמו קרוי עשב.

עושה פרי למינו - לפי הפשט נאמר למינו בדשאים, שלמינו הכתוב בעץ עושה פרי, מוסב גם על עשב מזריע זרע.

עושה פרי למינו - עץ התפוח עושה תפוח ולא תמרים.

אשר זרעו בו - בתוך התפוח יש בו גרעינים שיכול ליטע ממנו אילן בכל מיני פירות.

דשא. מיני עשבים למאכל בהמה כאמרו כי דשאו נאות מדבר:

עשב מזריע זרע. למאכל אדם:

עץ פרי עושה פרי למינו. כי המורכב משני מינין לא יוליד:

ויהי כן. נתקיים כן בלתי שיקבל הפחות והיתר באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד

ויאמר אלהים (תרגום הפסוקים יא – יג). תרגמתי מזריע זרע, 'ד'א חב', שיש בו זרע. והוספתי ב"עושה פרי" וב"אשר זרעו" ואוי"ן כדי שיהיה השני מחובר אל הראשון על ידי ואו"י החיבור. ופשוטו ... שהיה ברצון מה שהיה במעשה ... ולהודיענו שכמו שהם מחולקים לעניניהם וסוגיהם כך רצה הבורא שיהיו מחולקים. אף על פי שהם מרובים יש בהם ארבעה סוגי יסוד: דשא, הוא העשב שאין בו זרע והוא צומח ישר מן האדמה כחשיש, ככתוב: להצמיח מוצא דשא. ועשב מזריע זרע הם העשבים שנובטים מן הזרע, כמו ירקות; ועץ פרי – הם העצים שהם עצמם פרי הארץ ואינם נושאים שום דבר; ואילנות המביאים פרות מזמן לזמן. ואין צורך לתת את סכום מספרם ותבניותיהם. והוסיף "למינו" שלא יוציא העץ פעם רמון, פעם תפוח פעם תאנה ופעם זית. והוסיף "אשר זרעו בו" כי מן העץ יוצא גרעין שממנו צומח עץ כמותו, כאילנות, וביניהם מה שאיננו מוציא גרעין אלא כורתים ממנו ענף ונוטעים אותו כרמון. ויש אומרים שהכרוב הוא מן הצמחים שענפיהם מצמיחים.

תדשא הארץ. נעשה הארץ חומר לבעלי הנפש הצומחת, ובכאן קלקלה הארץ כי המאמר הקדום היה עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי. ואמר:

תדשא הארץ כאן מתחיל לספר מלאכת יום שלישי והלביש את הארץ עשבים ואילנות ביום שהקווה את המים קודם שנתייבש ע״י המאורות שנתן ביום רביעי. ד״א יקוו המים כבר נגמרה מלאכת יום שני על ידי הרקיע שהבדיל ועכשיו מתחיל מלאכת יום שלישי שאם לא יקוו המים מעל פני הארץ איך תראה היבשה בדשא עשב ואילנות.

עץ פרי והיא לא עשתה כן ובדשאים הוציאה למיניהם יותר משנצטותה, מכאן יש ללמוד שלטובה נתכוונה לפי שכמה אילנות יחסרו אם העץ עצמו כפרי ואעפ״כ כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא ונתקללה דבהדי כבשי דרחמנא למה לה. יד ה׳ לא תקצר.

פרי מהענינים הנכתבים בלשון יחיד דוגמא שמש, טף, שכר, כר, בצק, בטן, דגן, תירוש ויצהר ועוד הרבה.

תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי גזר שיהיה בארץ כח צומח ויש מקשים מדוע לא גזר הקב"ה באילני סרק אלא עץ פרי הנה גם כן יצרם הקב"ה. ואני מקשה גם כן למה לא גזר הקב"ה בעשבים שאינם מזריעים זרע אלא עשב מזריע זרע לכן נראה שדשא ר"ל צמח ואמר תדשא הארץ דשא תצמיח הארץ צמח והכוונה כל צמח שאין בו אלא נפש הצומחת לומר שאין עושה פרי שאין לו אלא גידול וצמיחה לבד וזה כלל לעשבי השדה שאינן מזריעים זרע ולאילני סרק ואח"כ אמר וגם כן עשב מזריע זרע ועץ פרי שאחר שאמר עשב מזריע זרע נראה שדשא הוא עשב סרק שאין מזריע זרע ואחר שאמר עץ עושה פרי נראה שדשא הוא עץ שאינו עושה פרי. או נאמר שכשנתן הקב"ה כח לארץ להוציא עץ פרי כ"ש שיהיה לה כח להוציא עץ סרק שאילן שיוציא פירות כחו גדול מאילן שאינו עושה פירות. וחכמינו ז"ל אמרו אף אילני סרק עשו פירות וא"ת מדוע אינם עושים עתה פירות אלא שמקללת ארורה האדמה נתקללו אבל לימות המשיח שיחזרו הדברים לאיתנם הראשון יחזרו לעשות פירות שנא' ולשורקה בני אתונו שאילני סרק יעשו פירות כמו שעושה הגפן:

עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ היה ראוי שיאמר עץ פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ או שיאמר עץ עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ. וחכמינו ז"ל אמרו עץ פרי שטעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי לפיכך כשנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. וזה דרך דרש שנאמר שהעץ עצמו יהיה נאכל. וגם איני מבין מה שאמרו והיא לא עשתה כן איך אפשר שהארץ לא עשתה צווי הקב"ה שאין הדבר תלוי ברצונה אלא ברצון הקב"ה שהקב"ה ברא העולם וברא הטבע ברצונו בראו ולא נתן רשות לטבע שיעשה מה שירצה אלא במאמרו נברא הטבע וטבעי כל הדברים חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם. ועוד שאין לארץ בחירה ורצון לעשות ושלא לעשות אלא מה שהקב"ה נתן בטבעה תעשה. וגם איני מבין מה שאמרו שלכן נתקללה בקללת ארורה האדמה וכי הארץ בעלת שכל לתת לה שכר ועונש לכן אמרתי שהוא דרש ואין משיבים על הדרש או יש לזה המאמר צורה והנראה לי בזה שהאילנות הם שני מינים יש אילנות שתוך הפרי שלו הזרע לקיים המין והוא הגרעין כמו פרי עץ הדר ותמרים וכיוצא בהם ויש אילנות שאין תוך הפרי זרע כמו לוזים וערמונים בטנים ושקדים וכאן רצה לכלול שניהם כנגד האילנות שאין בתוך הפרי גרעין אמר עץ פרי שאין בו אלא הפרי לבד וכנגד האילנות שהזרע תוך הפרי אמר עושה פרי למינו אשר זרעו בו ועץ מושך עצמו ואחר עמו עץ פרי עץ עושה פרי למינו אשר זרעו בו. ומה שאמר בזה המין עושה לפי שזה עושה יותר מן הראשון שזה עושה שני דברים עושה הפרי ועושה זרעו אבל הראשון אין עושה אלא הפרי לבד וזה הפירוש נכון מאד. ולא מצאתי בפירושים אחרים טעם וריח. ואחשוב עוד באמרו עץ פרי שהוא מיותר שבכאן גזר באילני גן עדן ולפי שאילני גן עדן קיימים באיש שאין בהם זרע לשיהיו קיימים במין שהדברים שהם קיימים באיש אין צריך שיהיו קיימים במין כמו הכוכבים והמזלות לזה אמר עליהם עץ פרי ולא אמר בהם למינו ולא אמר אשר זרעו בו. אבל על אילנות האדמה אמר בהם עץ עושה פרי למינו אשר זרעו בו וזה טעם על הארץ כלומר על שאר הארץ להוציא אילני גן עדן וכמו שאבאר בפסוק ויטע יי' אלהים גן בעדן. ולכן צדקו חכמינו ז"ל שאמרו שאם לא היה אוכל לא היה מת לפי שמזונו משאר אילני גן עדן וכמו שהמזון קיים באיש כן הנזון וזהו אמרו מכל עץ הגן תאכל אבל מעץ הדעת לא תאכל שהוא היפך משאר אילנות שבזה תמות שכן טבעו. ומה שאמר תמות אינו עונש שאם כן לא היה נותן לו עונשים אחרים שאמר ולאדם אמר וגו' שאין דרך המלך שגוזר משפט ועונש לעובר על דברו שיענישנו יותר עליו ולזה אמר ותוצא הארץ עץ עושה פרי והיה ראוי שיאמר ותוצא הארץ עץ פרי עושה פרי כמו שגזר אלא כאן אמר שהוציא' עץ קיים במין וז"א למינהו ולא אמר שהוציא עצי גן עדן ועזב אותו לאמרו בפסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן ועשה כן לומר וישם שם את האדם להודיע שכוונת השי"ת שלא יאכל מפרי האדמה אלא מפירות גן עדן לשיהיה קיים באיש כמותם. זהו דעתי והוא ענין חשוב מאד:

ויאמר אלהים תדשא וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה (חולין ס.) אמרו שהגם שלא אמר הבורא ״למינו״ אלא לעץ, נשאו הדשאים קל וחומר וכו׳. וקשה, כי לסדר הכתוב הקדים ה׳ דבריו על הדשאים, ואם כן למה נתעכבו מלצאת תכף סמוך ממש למאמר ה׳ עד שגמר ה׳ אמר להוציא עץ שממנו נשאו קל וחומר. ולפי מה שפרשתי בפסוק ״בראשית״ כי כל מקום שיאמר דבר גבורות בשם אלהים ידבר בדבור אחד כל המאמר, אם כן לא היתה הקדמה לדשאים קודם לעץ.

עץ פרי עושה פרי למינו. כי כל עץ נקרא עץ של פרי וכולם עושים פרי מקצתם למאכל ומקצתם לרפואה, ומ״ש עושה פרי למינו נראה לפרש כי האדם עץ השדה הוא ודומה לו הן מצד תמונת קומתו הן מצד שיש לו השארות נצחי כמו האדם כמ״ש (איוב יד ז) כי יש לעץ תקוה. וכל הדשאים מתיחסים לשאר הבעלי חיים הן מצד היותם נמוכים בקומה הן מצד שאין להם שורש וענף כי אם כציץ יצא וימל (שם יד ב). והקב״ה ברא כל מין מאכל שיהיה נאות למזגו של האוכל וצירף כל מין למינו כמ״ש ומשביע לכל חי רצון, ר״ל דבר שהוא רצונו מצד היותו קרוב לטבעו ומזגו לכך נאמר ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה כי אין העשב יאות אלא דווקא למין החי הבלתי מדבר החומרי. אבל אל האדם אמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' ואת כל העץ וגו', כי מצד חלק החומרי שבאדם יאות לו גם העשב ומצד עירוב הרוחניות שבו יאות לו פרי העץ ואז ילך כל מין למינו לכך נאמר עושה פרי למינו למי שהוא מינו דהיינו האדם. ועשב מזריע זרע לא הזכיר בו למינו לפי שהוא גם כן לאדם אע״פ שאינו מינו מכל וכל. אבל בעשייה הזכיר למינהו מצד שהוא מצד א' למינהו דהיינו לחלק החומר שבאדם.

ורז״ל (בר״ר ה ט) אמרו, שחטאה הארץ בזה כי הקב״ה אמר עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, על כן כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה וכאן מקשים למה לא נתקללה מיד, ונראה שלא קשה מידי יען כי עיקר הקללה היתה שתוציא הארץ יתושין ופרעושין כמו שפי' רש״י על פסוק (ג יז) ארורה האדמה בעבורך וכל אלו דברים המזיקין לאדם וכ״ז שלא חטא האדם לא נתקללה האדמה להעלות דברים ארורים כי אף אם האדמה חטאה מ״מ האדם מה פשעו כי ידלקו אחריו פרעושים ויתושין אבל כאשר חטא גם האדם נעשו שניהם ראוים לקללה זו. ולקמן פ' אחרי מות (יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה יתבאר בע״ה שרצון האל ית' היה שתתן לנבראים חומר זך ודק והיא נתנה חומר גס ועב ואילו היתה נותנת חומר זך ודק היה כל עץ עצמו כטעם הפרי גם האדם לא היה נוטה אל המוחשות ביותר ולא היה בא לכלל חטא. אמנם מצד שעברה ונתנה חומר גס גרמה לעשות עץ עושה פרי ולא עץ פרי ודבר זה גרם ג״כ לחטא האדם אשר בסיבה זו נטה האדם אל החומריות ונפל על החטא, על כן בכל חטאת האדם תלקה הארץ ונפקד עליה עונה כמו שיתבאר לקמן בע״ה.

ונראה ליתן טעם אחר נכון בדבר, כי לפי שראה הנחש שהארץ שינתה רצון בוראה ואף על פי כן לא נענשה על כן מצא הנחש מקום לומר אל האשה לא מות תמותון אף אם תעבור על רצון בוראה כדרך שלא נענשה הארץ על מה שלא הוציאה עץ שטעמו כטעם הפרי, ועל כן אמר הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר וכי ראוי העץ לאכילה עד שצוה לכם שלא תאכלו אפילו מן העץ, ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל מודה אני לדבריך שרק פרי עץ הגן ראוי לאכילה ולא העץ על כן לא הוצרך לצוות לנו כי אם על פרי העץ שבתוך הגן ולא על העץ ויאמר הנחש לא מות תמותון שהרי אי את מודה שבזה שינתה הארץ ואף על פי כן לא נענשה, כך לא תמותון גם אתם.

דשא. הוא מין שכל תכליתו הוא העשב ולא הגרעין. וא״כ עיקר תכליתו מה שגדול העלה יותר וזהו משמעות דשא כמ״ש בשירת האזינו:

עשב מזריע זרע. שתכליתו הוא הגרעין אם קטן או גדול. והנה לא אמר עתה למינו כמו שאמר בפרי העץ. וכמו דכתיב במקרא הסמוך ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו. וגם עיקר מקרא הסמוך נראה מיותר. ומתחלה יש לבאר משמעות למינו או למינהו דכתיב בגידולי ארץ ובברואי נפש חיה. והוא באשר אין בכל מין כמעט אשר לא נכללו בו כמה פרטי מינים. כמו חטה אית׳ באיכה רבה שיש מינים כמו מספר חטי מנית. וכן יש הרבה בכל מין. ובשעת הבריאה לא יצא כי אם חטה אחת המובחר שבזה הזרע. והי׳ בו כח כמה מינים. וע״ז אמרו במס׳ ר״ה דף י״א כל הבריות בצביונן נבראו. והעיקר כמ״ש התוס׳ שהוא מלשון צבי הארץ. היינו בהדור היותר אפשר. אבל לא כמ״ש התוס׳ שנגמרו כ״צ. דזה משמעות דאית׳ שם בקומתן נבראו אלא כמ״ש באופן היותר משובח. עוד נכלל במשמעות בצביונן. דכל פרי יש בו עתים משתנים מתי נראה גדל בהידור. ובפרי האדמה עיקר ההידור בשעה שלא נגמר כ״צ והעלה נראה ירוק. משא״כ כשגדל כ״צ הרי העשב נבל ואינו בהידורו. אבל אילן אינו כן. אפי׳ כשהפרי נגמר כ״צ עומד העלה בהידורו. ונכלל במשמעות צביונן. בשעה שהמה נראים מהודרים ביותר. מעתה הזרעים לא שייך לומר אז למינהו. שהרי ביציאה הראשונה לא הי׳ אלא עלים. וכל המינים שוים באותו זרע. מש״ה לא כתיב במאמר למינהו. משא״כ באילנות כתיב במאמר למינהו. דבשעה שיצא מראש נכלל בו הרבה מינים וכלם מין אחד ומש״ה אין בו כלאים כידוע בפ׳ אלו טרפות:

עץ פרי. טבע העץ משונה מזרעים שאינו צומח אלא מזריעה ולא מהקנה שלו. משא״כ אילן מרכיבין ענף וצומח אילן. וזהו עץ פרי בעצו נכלל הכח של הפרי:

עושה פרי אשר זרעו בו. היינו הגרעין שהוא הזרע המונח בפרי. וגם בו כלול כח האילן:

ויהי כן. שנוצרו כמו בשעה שהיו בצביונן. ואח״כ ותוצא הארץ וגו׳. נגמר גידולי זרעים עד שהי׳ שייך לומר למינהו גם בהם. ובאשר גם במינים שאינם נאכלים יש איזה זרע. (כדאיתא בב״מ דף ק״ה א׳ לענין עשבים בזרא דנפל נפל) מש״ה כתיב בדשא ג״כ למינהו והוצאה שנית:

שאלות: למה בעשב אמר הלשון מזריע זרע ובעצים אמר אשר זרעו בו. בצווי לא אמר למינהו בעשבים רק באילנות אמר למינו. ובעשיה אמר בשניהם למינהו. בצווי אמר עץ פרי עושה פרי ובעשיה אמר עץ עושה פרי. וכשאמר עץ פרי למה כפל עושה פרי ולמה כפל ויהי כן ותוצא הארץ:

ויאמר אלהים תדשא הארץ. הנה להוית הצמחים לא היה צריך אל המאורות כי להוית הצמחים צריך היבשה ומי הגשמים והחום. והחום והאור כבר היה ביתר שאת באור שנברא ביום ראשון. לכן הקדים הוית הצמחים אל המאורות שהאור הראשון היה מועיל יותר בהויתם כי היה בלא נרתק. וגם ששם ה' בטבע הארץ שכ"מ שיהיה שם יבשה תתלבש במעטה דשא ותבא בעדי עדיים בציצים ופרחים לכסות מערומיה. והנה הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה שלא לבד שהלכה מדומם לצומח מצומח לחי ומחי למדבר כסדר מעלותיהם. כי גם בצומח ובחי הלכה מן השפל והפחות אל המעולה שבאותו המין. שמין הגרוע של הצומח הוא הדשא שאינו ראוי למאכל אדם והוא צומח מאליו ואין בו כח ההולדה להזריע זרע רק כח המגדל והזן וכמו שכתבו המפרשים. למעלה ממנו הוא העשב שהוא ראוי למאכל אדם והוא מזריע זרע שיש בו כח המצייר והמוליד. למעלה ממנו עץ פרי שהעץ מעולה מן העשבים. שהוא מתקיים משנה לשנה. והפחות שבעץ הוא עץ פרי. העצים הרכים שגם העץ נאכל בילדותו. כמו קורא דדקלא ודומיו. למעלה ממנו עושה פרי. עץ הקשה שנושא פרי ואינו ראוי למאכל. וגם כלל בזה שנמצא באילנות ג' מינים בענין ההולדה למינו. שיש אילנות שפרי העץ עצמו הוא הזרע כמו האגוזים והשקדים. וזה עץ פרי עושה פרי. שהפרי עושה פרי כיוצא בו. ויש שנמצא בפרים גרעיני הזרע כמו התפוחים ודומי' וזה אשר זרעו בו. וגם יוכלו ליטע אותו ע"י ההברכה שנוטע יחור מן האילן בארץ ויעש בדים ופארות. וזה על הארץ. וגם כולל שלא יצמח ע"י זרעו בכל האופנים רק אם יטעהו בארץ. וגם שכל עץ מיוחד לארץ מיוחדת. יש ארץ מגדלת ענבים ויש מגדלת פלפלין. וכ"ז נכלל במ"ש על הארץ, וכבר בארנו בספר התו"ה קדושים (סי' נט) שנמצא באילנות ג' לשונות נטיעה זריעה שתילה. ובררתי שפעל זרע לא יאמר באילנות רק על ההברכה וההרכבה. ואם מניח גרעיני הזרע בארץ ישמש בלשון נטיעה. וע"כ לא אמר פה מזריע זרע כמ"ש בעשבים. כי פעל מזריע לא יצדק באילנות על גרעיני הזרע. רק על ההברכה וההרכבה. לכן אמר אשר זרעו בו. ששם זרע בא על גרעיני הזרע. ואמר למינו שכל מין יהיה בפ"ע. שהגם שיצויר באילנות הרכבת מין בשאינו מינו. בכ"ז לא יצלח זה רק במינים הקרובים שהם מעין מין א'. לא במינים הרחוקים כמו תפוח באגוז. אתרוג באילן שקדים. והרכבת אתרוג בציטראנע יצלח כי הם כמין אחד. ומ"ש ויהי כן שהוא כפול עם מ"ש ותוצא הארץ. כי אחר שהטביע ה' בטבע הצומח שלא יצמח רק ע"י זרע. בהכרח שכן נעשה גם בעת הבריאה. שבעת שאמר ה' תדשא הארץ נבראו בארץ גרעיני הזרע מכל מין ומין. וע"ז אמר ויהי כן היינו שנהיה הזרע מכל מין. או שזה כבר הונח בארץ בבריאה הראשונה. שע"ז אמר ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים. כמש"ש כשטת ר' נחמיה. וע"ז אמר ויהי כן, שכבר היה כן, או שהזרעים היו בארץ בכח בבריאה הראשונה ועתה נעשו בפועל:

נ קשה לרש"י למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע, או תעשיב הארץ עשבים:

ס ר"ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא הפעיל את אחרים:

ע כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר, ולשון מפעיל קאי על האדם:

פ הקשה מהרש"ל מאי טעם של האדמה ששינתה, וי"ל דכך היה כוונתה משום שהקב"ה ציוה לאדמה שתוציא עץ פרי, דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים, אף זה יהיה עציו ופריו שוה, ואז האדמה לקחה סברא זו, ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים, אפילו הכי אי אפשר לאכלם, אלא שצריך מעט תקון, אילנות שאין טבען כך, ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיה כך שצריכים שנוי ותיקון, ומשום הכי לא עשתה כן, ובזה מתורץ ג"כ דלמה כתוב בצווי חד למינהו על תרווייהו, ובעשייה כתב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו, אלא י"ל שבשעה שהקב"ה ציוה שיהא העשב ועץ פרי שוה, משום הכי כתיב חד למינהו אתרווייהו, כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן, לכן כתיב תרי למינהו:

צ והוצרך לקלל גם האדמה כמו שכתב רש"י לקמן (ג' י"ז) בפסוק ארורה האדמה וגו', נפקדה גם היא דהא והא גרמו, ומה שהוכרחו רז"ל לומר (הובא ברש"י שם) משל ליוצא וכו', משום דס"ל דמלת בעבורך משמע ולא בעבורה:

ק למה כתיב באילנות אשר זרעו בו, וגבי עשב כתיב מזריע זרע, לכן פירש וכו', ר"ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו, לכן נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו, לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע: