במדבר ט, ו

לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו:

וַהֲווֹ גֻבְרַיָא דִי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא

וַהֲווֹ גוּבְרַיָא דְהַווּ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יְכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא דְהַוָה יוֹם שְׁבִיעָאָה לְסוֹאֲבוּתְהוֹן וּקְרִיבוּ לִקֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרן בְּיוֹמָא הַהוּא

ויהי אנשים. לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול ושלא ימותו שם מתים בכל יום:

אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם בגימ' אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף:

אשר היו טמאים בגימ' זה למת מצוה:

[ויהי אנשים דרך המקראות לומר לשון יחיד אצל רבים]

ויהי אנשים אחד עושה פסח שני ולא צבור וביום שהוקם המשכן נאמרה כמו ששנינו בגיטין.

אשר היו טמאים רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף יכולים ליטהר ואם נושאי ארונו של נדב ואביהוא יכולים להטהר שהרי באחד בניסן הוקם המשכן שני לו שרף אלעזר את הפרה ואמרו בגיטין שמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ופרשת פרה אחת מהן ובו ביום שהוקם המשכן היה ר״ח ניסן, שהרי בר״ח מתו נדב ואביהוא כדמפורש בפרשת שמיני, הלכך יכולין היו להזות עליהם מימי חטאת שנעשו בשני בניסן לטהר כל טמאי מתים שהיו מר״ח ניסן עד פסח לעשות פסחיהן בטהרה, אלא למי היו טמאים למת מצוה נטמאו.

ולא יכלו לעשת הפסח לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו וגו'

ביום ההוא אין יכולים לעשות הא מחר יכולין לעשות מצינו למדים שחל שביעי שלהן בערב הפסח.

ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מישאל ואלצפן או נושאי ארונו של יוסף או שאר בני אדם שהיו טמאי מתים שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח מדכתי' ביום ההוא משמע הא למר היו יכולין ושאלו אם ישלחו לשחוט פסחיהם ולערב שיהיה להם הערב שמש יאכלו וכך אמרו למה נגרע לבלתי הקריב הלא יכולים לשלח לשחוט ולזרוק ולערב נאכל שהרי אנו טמאי' לנפש אדם ואין אנו צריכים כפרה לאכול בקדשים שאם היינו זבים ומצורעים נטהרו ולא היינו יכולים לאכול עד למחר לאחר זמן פסח שכבר עבר זמן אכילת פסח או שהיה רביעי או חמישי לטהרתינו שלא נוכל ליטהר עד שיעבור זמן הפסח לא היינו מדברים והשיבם הק' איש כי יהיה טמא לנפש הואיל ופעמים שהוא טהור בעת האוכל כגון שחל שביעי שלו להיות בערב פסח אפי' חל חמשי או ששי בערב הפסח יעשה פסח שני או שהוא בדרך רחוקה הואיל שאם היה שם היה ראוי כמו כן יעשה פסח שני ואין שום טמא ראוי לדחות לפסח שני כמו טמא מת אבל שאר טמאים לא דאי טמא שרץ או בעל קרי איכא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואפי' למאן דאמ' אין זורקין על טמא שרץ על טבול יום זורקין דברי הכל ויטבול וישחוט ולערב יאכל למה זה ידחה ואם לא שלח איהו דאפסיד אנפשיה ובפשיעתו הוא נדחה זבין ומצורעין מולדת ומחוסרי כפרה נינהו ואינם יכולים להיות ראוים כלל ובשמיני אם חל ערב פסח מביאין כפרתן ואוכלין וביום השמיני וימים שלפניו אין לטעות כמו בין שביעי וששי וחמשי שיאן ביניהם חילוק אבל בשמיני כבר טבל מאתמול וגם העריב שמשו ונעשה טהור לתרומה ונידה נמי אינה יכולה להיות ראויה שטבילתה בלילה ובעיא הערב שמש לאחר טבילת' זה הכלל כל הטמאים שיכולים לטהר בלילה אם לא טהרו ושלחו קרבנם כגון טמא שרץ ובעל קרי ושומרת יום פשעו יום אינם יכולים לטהר בלילה בשום עניין כגון זב ומצורע ויולדת שמחוסרי כפרה ונידה שטבילתה בלילה כל אילו אינם יכולים להיות טמאים היום וראוים בלילה אבל טמא מת פעמים ראוי בלילה כגון חל שביעי שלו להיות בערב הפסח ופעמים שאינו ראוי בלילה כגון ששי או חמשי להיות בערב הפסח ואם אמרה תורה הראוי שחל שביעי להיות בערב הפסח יאכל יבא לאכול אם חל ששי או חמשי יאכלנו בטומאה לפי שראה טמא מת בערב הפסח שאכל ואם תאמר יתבטל הראוי מאיזה טעם יתבטל הלא ראוי הוא ולא פשע ולפיכך אמרה תורה שידחה לפסח שיני ואין לך דוגמתו חוץ מזב בעל ב' ראיות ומיהו כולם נידחי' לפסח שיני כדאמ' בפסחי' בפר' מי שהיה טמא ולא הזהיר על פסח שיני רק על מצות ומרורים בשעת אכילה ושבירת עצם ונותר כי כל שאר דברים כבר עשאן בפסח ראשון ובפסח שיני פיר' רבותי' מה בין פסח ראשון לפסח שיני:

ויהי אנשים וגו׳. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים? ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפרשו בפסחים (דף ו.) שמאמר ״ויעשו בני ישראל את הפסח״ היה בראש חדש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטמאה, ותבא הסברא להטיל בהם דפי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד, לומר כי לא היה אלא ענין טמאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טמאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כרחם היו נטמאים, כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה כה:), בין לרבי יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לרבי יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין לטמא הגם שידעו שטמאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמר עצמן מהטמאה לעשות הפסח. ואמרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז״ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו. עוד ירצה באמרו לשון יחיד, לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטמאה. שוב ראיתי בספרי מרז״ל שדיקו כן.

לנפש אדם. אמרו ״לנפש אדם״ לומר, אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם זכרונם לברכה (פסחים צ.) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום ארבעה עשר אין שוחטין עליו, והוא אמרו ״ביום ההוא״. ואמר רבי עקיבא וזה לשונו: שחל שביעי שלהם בערב הפסח, כתיב ״ביום ההוא״ – הוא שאינם יכולין, אבל ביום שלאחריו היו יכולין. וגם לסברת האומר ״ביום ההוא״ נטמאו, ישנו לפרושנו במאמר ״לנפש אדם״ לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו.

ויקרבו לפני משה וגו׳. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה. ורבותינו זכרונם לברכה במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא קיט.) אמרו וזה לשונם: אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו׳, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו׳, עד כאן. ואמרו בגמרא וזה לשונם: במאי קא מפלגי? מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין, ולא קשיא – הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא, עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין, והעמידו אמרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא, הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות – מר סבר חולקין אפלו אין רבו חולק לו כבוד, ומר סבר אין חולקין אפלו חולק לו רבו כבוד, שבזה יצדק לומר הלכתא וכו׳ והלכתא וכו׳ מכלל דפליגי.

ויש לנו לחקור זאת: מנין לו לש״ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז״ל בקצוות? ואם לצד שלא נודע מחלקתם אם בשחולק וכו׳ אם בשאין חולק וכו׳, אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו׳, אבל כשחולק לו רבו וכו׳ מודים שחולקין, או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו׳, אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד, ואשר על כן העמיד הש״ס מחלוקת בקצוות? זה דוחק, שהיה לו להש״ס לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש״ס, ויגלה מחלקתם, ואחר כך יאמר הלכתא וכו׳.

והיה נראה לומר כי הש״ס דיק שחולקין בקצוות מתוך מחלקתם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר, אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה, למה פליג תנא על דברי חברו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא? גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפלו דלא פליג ליה רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפלו פליג ליה רביה יקרא? ועוד, גם על החולק אני דן מי גלה לו שתנא קמא בכל הקצוות הוא אומר?

אכן הטעם הוא, כי ממה שהצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדרשו, והוא הפך פשט הכתוב, הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סרוס. ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד. ויצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה ענו מאד, שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו, ומה גם שהיה גדול ממנו. עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה, משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדבור ואהרן למשה, והיה הדבור יוצא מבין שניהם. הנה הוא חולק לו כבוד.

וממה שסרס המקרא גלה דעתו שסובר שאין חולקין וכו׳ אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ״ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר״ וגו׳ (במדבר כז:ב), וזה לשונם: אפשר עמדו לפני משה וכו׳ ולפני אלעזר ולא אמר וכו׳ ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו׳, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בבית המדרש היו יושבים וכו׳, ומביא הש״ס הענין עצמו שהבאנו למעלה. והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה, מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה, ואין צריך לומר משה מלך ישראל, ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד. הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרוחנו טעם נכון למה נחלקו שתי פעמים רבי יאשיה ואבא חנן.

אשר היו. מיותר. ומה מקרא חסר ויהי אנשים טמאים וגו׳. והיינו דתניא בספרי והובא בסוכה דף כ״ו אותם אנשים מי היו ריהג״א נושאי ארונו של יוסף היו. רע״א מישאל ואלצפן היו. ריצ״א כבר היו יכולין ליטהר אלא טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן להיות בעה״פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא אינם יכולים לעשות הא למחר יכולין לעשות. ולכאורה תמוה למאי סיים רי״צ דרשה דביום ההוא לכאן. אלא מתחלה לא היו שואלים אותם אנשים מי היו דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום כמש״כ הראב״ע. אלא שקשה לחז״ל יתור לשון אשר היו. ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים ומכ״מ לא נטהרו. ומש״ה ודאי יש לחקור מי היו שלא נזהרו ליטהר ואח״כ באו עוד לצעוק. ויישבו ריה״ג ור״ע דנתעסקו בעצמות יוסף או בקברות נו״א באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר. וכסבורים שמכ״מ לא יהיו נדחים מפסח. אבל רי״צ חולק שהרי יכולין היו ליטהר ולמה לא שאלו מתחלה אי יטהרו בע״כ או יעשו בטומאה ג״כ אלא ודאי טמאי מת מצוה היו. והא דקשה למאי כתיב אשר היו ע״ז השיב שחל שביעי שלהן בע״פ דכתיב ביום ההוא והוא ג״כ מיותר והיה אפשר לפרש ביום ההוא אינם יכולין לעשות הא אתמול היו יכולין. והיינו למדים מכאן דרשאי לטמא לקרובים אפי׳ בע״פ עצמו. וכבר הוי בה טובא במס׳ זבחים ד״ק. ואפשר לפרש ביום ההוא אינם יכולין הא למחר יכולים ולמדין מזה שאין שוחטין וזורקין על ט״מ בשביעי שלו. וא״כ אין אנו יודעים איך לפרש דיוק ביום ההוא מש״ה כתיב אשר היו דמשמעו מכבר. היינו זה שבעה ימים. וע״כ יש לפרש ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות:

ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. להלן ט״ו ל״ג ביארנו עיקר פשוטו ש״ד שהיו שני ראשי סנהדראות. משה למד הלכה חדשה שלא היה מקובל מתוך הפלפול והחידוש עפ״י חקי התלמוד. ואהרן היה מורה ובא מתוך הסברא מדמי מילתא למילתא ומכוין אל האמת. וכאן הביאו טענתם לפני שני ראשי סנהדראות משה ואהרן:

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר בארתי בריש פ' במדבר שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאי היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים:

ויקרבו לפני משה ולפני אהרן כפלוגתא דפה פליגי ג"כ במ"ש בבנות צלפחד ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן. כמ"ש בספרי שם, ובב"ב (דף קי"ט) מפרש שר' יאשיה סבר אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב ור' אליעזר סבר חולקים, ר"ל שכבר כללתי שכ"מ שהנושאים שוים במעלה בא אות היחס כפול עם כל שם ושם אבל במקום שהאחד עקר והשני טפל לא יבא אות היחס רק על שם העקרי כמ"ש באורך בפ' אחרי (סי' י"ז), והשתא לר' אליעזר שס"ל חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב מפרש שהיו יושבים בבהמ"ד והגם שמשה הוא העקר כתב אל משה ואל אהרן שחלקי כבוד גם לאהרן, ור' יאשי' שס"ל אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב היל"ל אל משה ואהרן אחרי שאהרן טפל אל משה, וע"כ ס"ל שבאו תחלה אל אהרן ואח"כ אל משה: