במדבר לג, ג

וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי

וּנְטָלוּ מִן פִּילוּסִין בְּיַרְחָא דְנִיסָן בַּחֲמֵשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר דְאָכְלוּ נִכְסַת פִּסְחָא נְפָקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְמֵחְמֵיהוֹן דְכָל מִצְרָאֵי

וּנְטָלוּ מִן פִּלוּסִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה:

ממחרת הפסח. פירשתיו וכן ביד רמה:

ויסעו מרעמסס ובתר הכי כתיב ויסעו בנ"י מרעמסס מתחלה נסעו בערבוביא ערב רב ביניהם ואח"כ כשמספר המסעות כולם הזכיר בני ישראל כי הפרידו ערב רב מביניהם:

יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. לומר שגם ערב רב שהם מצרים יצאו ביד רמה לעיני שאר מצרים:

ממחרת הפסח. ממחרת שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח בין הערבים בארבעה עשר ולמחרת בחמשה עשר יצאו ממצרים.

ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום וגו׳ לא הוזהרו במצרים על יו״ט רק מחמץ לילה ראשון.

ממחרת הפסח ערב יום (ט״ו)[טוב] ולילה הראשון נקרא פסח על שם שעוסקים בקרבן שנקרא כן וראיה לדבר מפרשת אמור ומפרשת פנחס אבל שאר החג מליל ראשון ואילך נקרא חג המצות.

ויסעו מרעמסס וגומר. הצרך לומר זכרון בחדש הראשון שתי פעמים, הגם שהיה יכול לומר ״בחמשה עשר יום״ ומובן הדבר שבחדש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ״ויסעו בחמשה עשר לחדש הראשון״. אולי שרמז מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טו,יא) כי חדש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלמות ההצלחה בו הוא חמשה עשר בחדש, והוא אמרו ויסעו וגו׳ בחדש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גדל המערכה בחמשה עשר שהוא זמן מלוי הלבנה, ואמרו לחדש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחדש המצלח.

בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון. כפל לשון. ללמדנו שגם החודש גרם לדבר. וגם היום הזה עשה ה׳ להיות גורם לזה. ומזה אנו למדים שהחודש עצמו הוא עת טוב לישראל:

ביד רמה לעיני כל מצרים. גלוי לכל שהמה בני חורין ושלא ישובו להשתעבד עוד. וע׳ ס׳ שמות י״ד ח׳:

ויסעו מרעמסס בחדש הראשון ר"ל שהי' אז העת המוכן לזה מצד שהוא החדש הראשון שבו שולט מזל טלה שעבדו אותו המצרים, בחמשה עשר יום לחדש הראשון שבחצי החדש המזל עומד בכל תקפו, והיה ממחרת הפסח שאז שחטו את הטלה ובטלוהו שאז יצאו ביד רמה: