במדבר לב, טז

נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא

וּקְרִיבוּ לְוָותֵיהּ וְאָמָרוּ דִירִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִירְוִין לְטַפְלָנָא

וערים. בתחלה לטפנו:

ויגשו וגו׳. טעם אמרו ויגשו, הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם ״קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים״, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ״ויגשו״.

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם, לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים.

גדרות צאן וגו׳. קשה למה הצרכו למאמר זה של ״גדרות צאן״ וגו׳, שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך, שהוא ״אנחנו נחלץ חושים וגו׳ לא נשוב וגו׳ עד התנחל״. ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות מכירה וזה לשונו: המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית, קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום. אבל אם התנה ואמר לו ״אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה״ וכו׳, והלך עמו באותו היום, אף על פי שהחזיק בבית אחר שקים התנאי לא קנה, שזה אסמכתא, עד כאן. ובפרק א׳ מהלכות מכירה כתב וזה לשונו: כיצד החזקה? מכר לו בית, מכר לו שדה או שנתן וכו׳, כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא, והוא שיועיל מעשיו, הרי זה קנה, עד כאן לשונו.

ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם, כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות מכירה, שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב״ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו׳, פרוש נחזיק בארץ לזכותנו מעכשיו, ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו. ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו׳, נתכונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף, פרוש, יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה.

ואם תאמר, למה הצרכו לומר הדברים, והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צרך הודעה? הנה כתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות מכירה וזה לשונו: במה דברים אמורים? שהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר וכו׳ צריך שיאמר לו לך חזק וקנה, ואחר כך אם החזיק קנה אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים, עד כאן. ולזה נתכונו כאן לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו, שזולת זה אין חזקתם חזקה. ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו׳, והוא מה שכתב רמב״ם שאמר לו ״לך חזק וקנה״.

ולסברת רמב״ן וסיעתו שחולקים עם הרמב״ם בדין זה, וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל מתנה אין בו דין אסמכתא, משום שהמקנה גמר והקנה, כפי זה צריך לישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים, כי הוא לבל יתחיבו לעבר הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אמרו ״גדרת צאן נבנה למקננו וערים לטפנו״ ואחר כך ״אנחנו נחלץ חשים״ וגו׳.

גדרת צאן נבנה למקננו. כמבוקשנו הראשון:

וערים לטפנו. המבוקש השני. והיינו שהקדימו צורך הצאן לצורך הטף:

ויגשו אליו ויאמרו. הנה הודו כי צדקו דברי משה וחדלו עוד מבקשה השמה שבקשו אל תעבירנו את הירדן, כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני ב"י למלחמה, רק שלפ"ז צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר ועז"א גדרות צאן נבנה ואח"ז נחלץ חשים לפני ב"י ונעבור בראשם למלחמה ונהיה חלוצים ומזוינים עד אשר אם הביאנם אל מקומם. ופי' את דבריהם נגד מ"ש גדרות צאן נבנה וערים לטפנו, אומר וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. ולזה צריך להקדים בניו ערי מבצר, ונגד מ"ש עד אשר אם הביאנם אל מקומם מפרש:

ג ר"ל למה שינה משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם ומתרץ לפי שהם היו חסים כו':