במדבר לא, ב

מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ

אִתְפְּרַע פּוּרְעָנוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי וּמִן בָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ – נִגְזַר עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁלֹּא יַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, אֲבָל מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן עָשָׂה כָּל מִצְווֹת יִשְׂרָאֵל: נִצַּח שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי הַגְּדוֹלִים וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם בְּנַחֲלָה, וְהוּא רָאוּי שֶׁיַּעֲשֶׂה נְקָמָה בְּשׂוֹנְאֵי ה', וְאֵין עַל יְהוֹשֻׁעַ רַק מִצְווֹת הָאָרֶץ. וְעוֹד שֶׁחָלַק לוֹ הַקב״ה כָּבוֹד זֶה שֶׁיִּרְאֶה וְיִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, וְזֶה טַעַם ״אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ״. וּמֹשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לְפִינְחָס שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה וְעָלָיו לְגוֹמְרָהּ, וַעֲשָׂאוֹ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה זוֹ. וְאֵין רָאוּי שֶׁיֵּלֵךְ אֶלְעָזָר כִּי הוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל:

נקם נקמת בני ישראל סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה. ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו:

אחר תאסף לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם לכך נתלו חייב בנקמת מדינים:

אל עמיך מלא יו"ד לומר לך שביו"ד מקומות הוזכרה מיתתו בתורה:

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. שאיני מתחרט משבועתי שנשבעתי (שם) לכן לא תביאו, לכך נסמכה לפרשה נדרי הדיוט שהוא מתחרט.

אחר תאסף. יש אומרים תראה ותשמח בנקמת אויביך. ואמרו במדרש הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה', אמר לו משה להקב"ה, רבש"ע אלו היינו ערלים או עובדי ע"ז לא היו שונאין אותנו, ועל מה שונאין אותנו בשביל התורה והמצות שנתת לנו, הנקמה שלך, ולכך אמר לתת נקמת ה' במדין, שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד נגד הקב"ה.

מאת המדינים. והלא המואבים היו תחלה בדבר שנאמר (שם כב) וילכו זקני מואב וזקני מדין, אלא שהמואבים לא נכנסו לדבר אלא מחמת יראה שנאמר (שם) ויגר מואב מפני העם, שלא יהיו שוללין אותן, שלא נאמר אלא (דברים ב׳:ט׳) ואל תתגר בם מלחמה, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, ועוד שעתיד דוד לצאת מרות המואביה.

נקם נקמת בעצמך אתה משמע, ועל ידי שנתגדל במדין חדל לו ושלח אחרים כדכתיב וישלח אותם משה.

נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף בעבור שאמר לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו הנה שיש התרה לנדר וחשב מרע"ה אולי ג"כ יעשה הקב"ה התרה לנדר שאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם לזה סמך לזה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. ובמדרש הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' אמר משה להקב"ה אלו היינו ערלים או עובדי ע"ז לא היו שונאים אותנו ועל מה שונאים אותנו על התורה והמצות א"כ הנקמה שלך לז"א נקמת ה' שהעומד כנגד ישראל כעומד נגד הקב"ה שנא' כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש ומי הם על עמך יערימו סוד. ויתכן שהקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל על מה שחטאו המדינים כנגדי איני חושש כ"כ אבל על הרעה אשר עשו לישראל אני חושש מאד ולכן נקום נקמת בני ישראל ומשה אמר על הרעה שעשו לישראל אינם חוששים כ"כ אבל מה שחטאו לש"י חושש מאד ולז"א לתת נקמת ה' במדין:

נקם נקמת וגו׳. משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה׳ על משה להנקם ממדין, וראינו שאפלו למלחמה לא יצא עמהם. והגם שפרשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח פינחס במקומו. עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין?

אכן כונת מאמר ״נקם״ סובלת שני דרכים: א׳, הוא השתדלות סדר המעשה, פרוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הנצחון, בין בשעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה. ב׳, המלחמה עצמה שהיא פעלת הנקמה. והבין משה פרוש צודק כי כונת ״נקם״ וגו׳ שאמר ה׳ היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה. ופרוש זה הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה׳ בפרוש ״הלחם במדין״ שהוא לשון מכרע, גם לפי שהשכיל במה שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר, מטעם כי הנה העם אשר יצו ה׳ עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה מהם במחשבה. והגם שנגף ה׳ כמה וכמה, סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם לצד שמץ העון. וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה׳ כל עובדיו, עם כל זה יצו ה׳ לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פרקי דרבי אליעזר פרק ד) שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג. ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם. וצא ולמד (סוטה מד.) שעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה כשאמר ה׳ למשה ״נקם״, אמר, ודאי כונת ה׳ הוא ההתחכמות בסדר הענין להרים המחוש האמור, וזו היא עקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה׳ כאשר אבאר בסמוך.

ואמרו אחר תאסף אל עמך – נראה כי נתכון לומר לו שקודם לכן אינו שלם התקון לאסף אל עמיו, פרוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא ״עמיו״ כידוע, עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה׳ במשפט וסביביו נשערה מאד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כד) שרפו ידיו, והקפיד ה׳ עליו שלא נקם עד שעמד פנחס. ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה׳ אליו תקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע – יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו׳, וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק.

מאת המדינים. אמרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם, והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת בלעם״ וגו׳. ואולי כי לזה מהר ה׳ הדבר קודם שיחזור בלעם לארצו, כי לא היה במדין אלא לקחת שכרו, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קו.), ועומד לחזור, וה׳ פרש רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת.

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ועו"ק שפירש רש"י אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר, מנא ליה לרש"י לומר כן שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה' ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור, ומ"ש וימסרו להודיע שבחן של רועי ישראל כו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה.

וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו. אחת לשמים, כי החטיאו את ישראל בע"ז ובזנות ואחת לישראל, כי הפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל. ואמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו ית' ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו א"כ יאמר נא ישראל כשם שמחל הקב"ה על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו, אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר, ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין ע"כ היו מוכרחים לעשות בלא איחור ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא אחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי הש"י כהווייתן.

ומ"ש תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין לפי שבערך ישראל הם רבים כאלו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקב"ה אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כלם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו ית'

וי"א במדין, בשר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד י) והנה מצרים נוסע שדרשו (דב"ר א כב) על שרו של מצרים ולכך נאמר לתת נקמת ה' כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם.

נקם וגו׳ אחר תאסף אל עמיך. ברבה נתבאר הטעם שתלה הקב״ה בזה משום ישמח צדיק כי חזה נקם וגו׳. ורצה הקב״ה להנות את משה. אכן יש להסביר עוד טעם אחר כי במקום שנענשו בשביל החטא צריך השתדלות רב להנצל בשעת הסכנה מן העונש. ומלחמת עי יוכיח. שגם אחר שנתרצה הקב״ה ליהושע וצוה אותו לילך למלחמה והבטיחו שיעשה לעי ולמלכה כאשר עשה ליריחו. מכ״מ אמר ה׳ שישים לו אורב לעיר מאחריה. והרי אין לפניו ית׳ מעצור להושיע גם בלא עצה זו. אלא משום שהי׳ מקום החטא ע״כ הוא מסוכן עכ״פ לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה. מש״ה היה נצרך לעצה ותחבולה. כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה. וזה החטא מקטרג תמיד כדאי׳ במדרש והובא בתוס׳ מס׳ סוטה ספ״א בכל שנה ושנה בשעה שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי להזכיר עון וכשהוא רואה קבר של משה חוזר ושוקע כו׳ ע״כ היו בסכנה שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. מש״ה היה נצרך שיהי׳ דווקא בחייו של משה רבינו ותפלתו הי׳ מגין הרבה. ומש״ה הזהירו הקב״ה שיהא בחיי משה:

נקם נקמת ב"י מה שתלה מיתת משה בנקמת מדין כי מצד שרואים בעה"ז שרשע עושה רע להצדיק מתלוננים על ההנהגה, והתשובה לזה אמר אסף עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, שעת יבואו לעולם הנפשות ששם הקדיש ה' לתת שכר ועונש לנפשות אז יסולק התלונה, כמו שפרשתי בפירושי שם, אבל פרנסי ישראל עת עומדים להפטר מן העולם הגם שיודעים כי שם יראו עונש הרשע שהצר לעם ה', רוצים שתהיה הנקמה בעולם הזה כדי שכולם יראוהו ויצדיקו דין שמים, וכן הבטיח ה' למשה כי יראה נקמתו במדין בעודו בחיים:

נקום וגו' מאת המדינים הגם שהמואבים התחילו להסית נגד ישראל, בכ"ז אחר שא"ל בלעם שישראל לא ירעו עתה למואב רק באחרית הימים לא קבל עצת בלעם להפקיר בנותיו, כמש"ש במקומו, ורק מדין קבלו עצתו, וז"ש שהיו מתיעצים על ישראל. והנה קראם בשם מדינים, ולא אמר נקום מאת מדין, פי' שרומז ג"כ ענין דין ומדון מפני שהם היו להם דינים ואיבה על ישראל והיו מוכנים להרע להם כשתמצא ידם:

אחר תאסף היה ביד משה להתמהמה בדבר כי חייו תלויין בזה ואעפ"כ נזדרז וזרז את העם למהר הדבר לקיים מצות ה', והנה ה' אמר נקום נקמת ב"י, ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין כי היו נגד מדין שתי נקמות, [א] מה שהרעו לישראל שע"י נפלו כ"ד אלף, וזה נקמת ב"י, [ב] מה שהחטיאו אותם לה' בבעל פעור שחללו כבוד ה' וזה נקמת ה', וה' א"ל שינקום נקמת ב"י ובזה היו ישראל מסרבים לצאת אחר שמיתת משה תלוי בזה ושקול הוא בעיניהם ככל ישראל, וע"כ אמר להם משה שיהיו זריזים בדבר מאחר שהוא נקמת ה' ואין להם להתעכב בעבור חיי ב"ו:

ט ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת והתם כתיב צרור וגו' אלא על כרחך צריך לומר משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים אם כן סתרי קראי אהדדי ועל זה נקט הכא ב' טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם היינו לאחר שנתגיירו הב' פרידות דעיקר הטעם הוא משום ב' פרידות וכו' וכיון שיצאו ב' פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור:

י פירוש נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל:

כ פרידות פירוש גוזלות ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לדבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב לכן פירש גם טעם ראשון: