במדבר ל, ב

ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא. לב) וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד ממחה ואם אין יחיד ממחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכלן:

זה הדבר. משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר דבר אחר זה הדבר מעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מתר ואין מופר:

וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ

וידבר וּמַלֵיל משֶׁה עִם אֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמֵימָר

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת – לֹא הִקְדִּים הַכָּתוּב לֵאמֹר בְּכָאן ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּפָרָשַׁת שְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא י״ז:ב') וּבִשְׁאָר פָּרָשִׁיּוֹת, אֲבָל הִזְכִּיר זֶה בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה שֶׁאָמַר ״אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״ (במדבר ל':י״ז). וּבְפָרָשַׁת "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ״ (ויקרא ט':ו'), וְלֹא הִזְכִּיר הַצַּוָּאָה כְּלָל. וְכֵן בְּפָרָשַׁת הַמָּן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ' (שמות ט״ז:ל״ב). וְ"רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הֵם נְשִׂיאֵי הַדְּגָלִים שֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתָם הַמַּטּוֹת עַל דִּגְלֵיהֶם אַחַר שֶׁמֵּתוּ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וַחֲבֵרָיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ הַנִּזְכָּרִים בְּפָרָשַׁת הַנַּחֲלָה ״אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ״ (במדבר ל״ד:י״ז), אוֹ שֶׁהָיוּ אֲחֵרִים, כִּי שָׁם יְדַבֵּר הַכָּתוּב עַל הֶעָתִיד, כִּי בְּעֵת חִלּוּק הָאָרֶץ יִהְיוּ הַנִּזְכָּרִים חַיִּים וְיַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם. וְטַעַם ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, כִּי אֵין צֹרֶךְ לְלַמֵּד לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאָב וְהַבַּעַל יְכוֹלִין לְהָפֵר נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְאוּלַי צָרִיךְ לְהַעֲלִים אֵלֶּה הַחֻקִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים, אֲבָל לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיהֶם לִמֵּד הַמִּשְׁפָּט. וְיִרְמֹז עוֹד לְמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (נדרים ע״ח) כִּי לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יָד וָשֵׁם בַּנְּדָרִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנֶּדֶר. וְהִנֵּה הֶתֵּר הַנְּדָרִים לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה, אֲבָל הוּא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה י'): הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא שֶׁרָמַז לוֹ הַכָּתוּב ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ (במדבר ל':ג'), כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא אָמַר ״לֹא יַעֲבֹר עַל דְּבָרוֹ״, אֲבָל צִוָּה שֶׁלֹּא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּנֶּדֶר חִלּוּל, כִּי בְּבוֹאוֹ לְבֵית דִּין וְיִמְצְאוּ לוֹ פֶּתַח וְנִחַם עָלָיו וְהֵם יִמְחֲלוּ לוֹ, אֵינֶנּוּ מְחַלֵּל אוֹתוֹ. וְהַטַּעַם בָּזֶה כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁעָשָׂה הֶתֵּר הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה כְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יֵאָמְרוּ אֶלָּא לָרְאוּיִים לָהֶם וְיִכָּתְבוּ בִּרְמִיזָה. וּבָאָה הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת בְּכָאן מִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר נִדְרֵי גָבוֹהַּ, "לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבוֹתֵיכֶם לְעוֹלוֹתֵיכֶם וּלְמִנְחוֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ (במדבר כ״ט:ל״ט). אָמַר עוֹד: מִלְּבַד אֵלֶּה הַנְּדָרִים הַנִּזְכָּרִים יֵשׁ עוֹד נִדְרֵי הֶדְיוֹט, וּכְכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל אָדָם חַיָּב לְקַיֵּם וְלַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר אָסַר עַל נַפְשׁוֹ, וּבְכֻלָּן לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ:

ראשי המטות. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע"כ היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו ע"כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה:

לבני ישראל. שיאמרו כן לבני ישראל:

וידבר משה אל ראשי המטות - נשאלתי ביוניוב [=שם עיר] בכרך לושרון [=שם מחוז בצרפת]. לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור וגו'. והיאך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזה תשובתי: למעלה כתיב: אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם - שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ר"ה, הלך משה ודבר אל ראשי המטות שהם שופטים להורות לישראל הלכות נדרים ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם. לפיכך -

איש כי ידור נדר לה' - קרבן. או השבע שבועה - לענות נפשו.

זה הדבר אשר צוה ה'. כשאמר בהר סיני ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת היתה הכונה האיש הנודר או נשבע לא יחל דברו כי בחללו דברו הוא מחלל את ה' אבל האשה שאינה ברשות עצמה לא תהיה מחללת אם יפר המיפר:

וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר אשר צוה ה' נשאל הרשב"ם היכן מצינו שנצטווה משה על פרשת נדרים והשיב דכתיב לעיל מיניה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם כלומר מנדרים ונדבות שאדם נודר ונודב מדעתו ויש נדרים אחרים שיש להן דין אחר ואותו פסוק קאי אמאי דכתיב בריש קרבנות וידבר ה' אל משה לאמר:

ראשי המטות סמך ראשי המטות לנדרים ונדבות דכתיב לעיל לבד מנדריכם ונדבותיכם לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות כדאמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן רגלים על פי ראשי המטות נקבעים ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח. וכן שרי האלפים ונקרב את קרבן ה':

ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב (משלי כד, כא)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כד) את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחלה ואחריו שיירא מן המלך בארץ, והשוה את שניהם יחד במדת היראה כי יאמר כשם שאתה ירא מהקב"ה הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאין אתה רואהו, כן יש לך לירא מהמלך שתפרוש מעצמך ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאין אתה עומד לפניו, כי אי אפשר למלך בשר ודם להמצא בכל המקומות ועל כן תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך, כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתברך שלא ראיתו מעולם בעיניך. עם שונים אל תתערב, יזהיר שלא ישנה הדבר, כי יש עוברין על רצון הש"י ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן, אבל הראוי שיהיה הש"י תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כלן. ולפי שהש"י מלך מלכי המלכים הקב"ה ראשית כל ראשית, ואין מלכות המלכים רק ממנו ומלכותו לעד לעולם, אין ראוי כלל להשוותן, לכך הפסיק בהם הכתוב במלת בני, כי היה ראוי הכתוב לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שמתחיל בהם במלת בני, אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר כי אע"פ שהשוה אותן הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם, שהרי יש הפרש גדול ביניהם ויתרון, כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב, כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות, וכמו שדרשו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שירא תחלה מן המלך העליון יתברך, אשר חיי המלכים כלן ומלכותם תלוין בידו, ומזה אמר שלמה בספר קהלת (ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר אני אומר לך פי מלך שמור, שתשמור פי המלך ולעשות מה שיצוה, ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע בסיני לקבל עליו התורה והמצות. וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור, מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגלגליות וארנוניות. ועל דברת שבועת אלהים, ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלך. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג׳:ט״ז) לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרי למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו'. אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא, אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגלגליות, אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד עו"ג נבוכדנצר את ולא מלכא את, ואת וכלבא שווין. כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר, ומעשה היה בינאי המלך שהיו לו עשרת אלפים עיירות בהר המלך וכולן חרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה כך וכך, וכן כל דבריהם, ומקיימין שבועתן, וכולן נחרבו. ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. ואיך יהיה האדם זהיר במדת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה. ומפני שאין בכל העבירות כלן עברה חמורה כעובר על השבועה ויצר לב האדם רע מנעוריו, והוא כועס תמיד ומתוך כעסו קופץ ונשבע, לכך הוצרכה תורה להקדים רפואה למכה ולצוות על התר הנדרים על פי יחיד מומחה או שלשה הדיוטות, וזהו שכתוב.

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ע"ד הפשט לבני ישראל, שיאמרו כן לבני ישראל. אבל רז"ל דרשו ראשי המטות רמז ליחיד מומחה, לבני ישראל רמז לשלשה הדיוטות, כשם שדיני ממונות בשלשה הדיוטות. ומה שנסמכה פרשה זו לשל מעלה שהיא פרשת המועדים, לפי שהזכיר שם נדר גבוה ואמר לבד מנדריכם ונדבותיכם, וזה טעם אשר צוה ה' כי שם יחזור, ללמדך כי מלבד הנדרים האלה הנזכרים עוד יש נדרי הדיוט שהוא חייב לקיים דברו. ועוד טעם אחר, מה קדוש המועדים ביחיד מומחה אף התר נדרים ביחיד מומחה.

אל ראשי המטות כדי להכריח את העם, י״מ פרשה זו נאמרה אחר מלחמת מדין כי הפרשיות מחוברות עד והיוצא מפיכם תעשו לפיכך נסמכה לה פרשת מטות דכתיב בה כל היוצא מפיו יעשה. פרש״י ומנין שאף שאר הדברות כן דכתיב וישובו אליו אהרן וגו׳ ופסוק זה משתעי ברדת משה מן ההר ביום הכפורים ובידו כל המצות שנתנו בסיני. עוד פירש ומה ראה לומר כאן כלומר מה ראה משה רבינו לומר כאן לשון זה של ראשי המטות לבני ישראל כאן בפרשת נדרים ללמוד ממנה שאר דברות מסתייה למימר וידבר משה לבני ישראל איש כי ידור נדר וגו׳ ולימא לשון זה של ראשי המטות לבני ישראל גבי מצוה אחרת ונלמוד שאר דברות וגם פרשת נדרים ממנה אלא ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה מראשי המטות, ובשלשה הדיוטות מואל בני ישראל כדתני התם אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים למאי הלכתא, אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה.

זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה וכן כמה נבואות כגון כה אמר ה׳ דמכת ארבה וכגון כה אמר ה׳ כחצות הלילה וכגון שימו איש חרבו על ירכו דגבי עגל ועוד הרבה נביאים נתנבאו בכה אמר ה׳ ולא מצינו היכן נאמר ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

ראשי המטות. שאלו לרשב"ם ז"ל היכן נצטוה משה פ' נדרים דהא לא מצינו שצוה לו הקב"ה והשיב להם ז"ל בפ' שלמעלה שהיא פ' פנחס כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם נדריכם הכל משמע מן הקרבנות שנדר האיש או האשה הם ביטוי שפתים ככל היוצא מפיכם תעשו וכן מוכח שכתו' לעולותיכם ולמנחותיכם ולזבחי שלמיכם מה היה צריך לכתוב עוד זבחיכם מנחותיכם כיון שאמר נדריכם ונדבותיכם אלא ודאי כדפירשתי:

וידבר משה אל ראשי המטות. לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום כמו שהזהיר שלמה "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך" ולא מיבעי' מה שגזר עליהם הק' שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצותיו אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים:

וידבר משה אל ראשי המטות נסמכה זאת הפרשה לפרשת קרבנות המועדים לומר קרבנות המועדים שהוא דבר של קדושה חייבים ישראל לעשות אבל יש בענין חולין דבר שגם כן חייב לעשותו כל איש ישראל והוא אם נדר או נשבע לא יחל דברו ועוד לומר שגם השבועה בחולין הוא כאלו נשתנה לקדושה לפי שנדר או נשבע לה' וזהו טעם לא יחל דברו ופרש"י לא יעשה דבריו חולין ועוד לפי שלמעלה אמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם אמר ג"כ יש נדרי הדיוט שחייב לקיים אותם. והיה ראוי שיאמר וידבר משה אל בני ישראל ולמה אל ראשי המטות שהנדרים והשבועות לכל ישראל הם והטעם לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר וזהו ראשי המטות שהם המומחים אבל אם אין מומחה שיהיה לבני ישראל והוא שלשה הדיוטות. ועוד לרמוז שאין לגלות שיש התרה להמין העם שלא ינהגו בשבועות קלות ראש ואע"פ שא"א אלא לגלותו להם בא לרמוז חומר השבועה לומר שחומרת' גדולה כ"כ שאם היה איפשר להעלימו מהם ראוי לעשות כן:

אל ראשי המטות וגו׳. צריך לדעת מה נשתנית מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי המטות, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו: לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים, חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים, תלמוד לומר ״אל ראשי״ וגו׳ שהם הקודמים. ובמקום אחר (נדרים עח:, בבא בתרא קכ:) אמרו שבא לומר התר נדרים ביחיד ממחה, וכל זה דרך דרש ואסמכתות. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר המטות לבני, שלא היה לו לומר אלא ״אל ראשי מטות בני ישראל״. והיה נראה לומר שנתכון לדבר בסדר זה, שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד, לזה אמר ״אל ראשי המטות לבני ישראל״, וכאלו אמר לזה ולזה. והגם שלא אמר ״ולבני״, הרבה מקראות מדברים בסדר זה, כדרך אמרו (שמות א:ב) ״ראובן שמעון״ וגו׳ וכאלו אמר ״ושמעון״.

אלא שראיתי בריתא (בבא בתרא קכ.) וזה לשונה: תניא, יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן ״זה הדבר״ ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) ״זה הדבר״, מה להלן וכו׳ אף זו נאמרה לכלן. אם כן אין משמעות אמרו ״לבני ישראל״ ו״לבני ישראל״, שהרי הצרכו בבריתא להוכיח מגזרה שוה, וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כריתות ה.) וזה לשונם: לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך וכו׳.

עוד צריך לדעת כונת אמרו לאמר, כי למי יאמרו בני ישראל? ואם הכונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר ״לאמר לבני ישראל״. עוד אמרו זה הדבר, מה בא למעט בתיבת ״זה״?

אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם זכרונם לברכה שאמרו (חגיגה י.) וזה לשונם: התר נדרים פורחים באויר, עד כאן. ויש להעיר למה עשה ה׳ ממצוה זו סדר זה, מה שלא עשה כן בכל התורה, שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר?

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה׳ שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנם בהתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות. ולזה נתחכם ה׳ והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל, שהם ידעו ויבחינו חלוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקים כל נדר וכל שבועה, כאמרו ״לא יחל״ וגומר ״ככל היוצא מפיו״ וגו׳. וזה הוא שעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלמות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פרוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר, ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות (חגיגה י.), ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

או ירצה על זה הדרך: אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר – פרוש, כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות, והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה.

ואם תאמר, לכל הדרכים הרי הזכרו גם בני ישראל במצוה זו, ולמה הצרכו רבותינו זכרונם לברכה ללמד הדבר כנזכר? יש לומר שלא הצרכו לדון בגזרה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הצרכו לגזרה שוה. וזה הוא מה שדקדקו לומר ״יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות״, ולא אמרו ״יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות״, שאז תהיה הכונה שלא נאמרה כל עקר.

עוד יש לומר שזולת גזרה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל, הייתי יכול לפרש אמרו ״לבני ישראל״ כאלו אמר ״של בני ישראל״, ויהיה הדבר שקול. ואחר שבאה גזרה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל, אנו מישבים הכתוב כדרך האמור. ואין להקשות לפי מה שפרשנו ״זה הדבר״ שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים נתרים בפה, והרי צריכה ״זה הדבר״ לגזרה שוה, כי הגזרה שוה גמר לה מתיבת ״הדבר״, ופרושנו הוא מתיבת ״זה״ לבד, הגם שהיה אומר ״זה אשר צוה ה׳״׃

ובדרך רמז יתבאר אמרו לבני ישראל לאמר זה הדבר, על פי מה שאמרו רז״ל (במדבר רבה כב:א) וזה לשונם: לעולם יהא אדם זהיר בנדרים, אלף עיירות היו לו לינאי וכו׳, הרי שהגם שהיו מקימין שבועתן נענשו. ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה׳ אותם, והוא אמרו לבני ישראל לאמר – אין ״לאמר״ אלא גלוי עריות (סנהדרין נו:), פרוש לחשש העריות – ״זה הדבר אשר צוה ה׳ איש כי ידר נדר״ וגו׳. ודקדק לומר איש לרמז לתגברת נגוד התאוה, כאמרם ז״ל (רות רבה פ״ו) בפסוק ״חי ה׳ שכבי״ וגו׳ שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה י.) בפסוק ״נשבעתי ואקימה לשמר״ וגו׳ כי מצוה לשבע ליצרו.

וידבר משה אל ראשי המטות. מה דבר אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, דבר אל ראשי המטות שיאמרו איזו דבר לבני ישראל ולא פירש עדיין מה יאמרו ראשי המטות אל בני ישראל, עד שהגיד להם פרשת נדרים שחייב ראש המטה לאמר אל הנודר מותר לך, וזו היא האמירה שצוה לראשי המטות שיאמרו לבני ישראל ועליה אמר לא יחל דברו הוא עצמו לא יחל אבל אחרים מחלין את דברו ועל זה אמר ככל היוצא מפיו של החכם המתיר לו, כן יעשה, אם לקיים, או להתיר.

אל ראשי המטות. באשר נדרים מצוה להעשות בע״כ כדאי׳ בר״ה ד״ו אזהרה לב״ד שיעשוך. אלא דשם מיירי בנדרי מצוה. וכאן מיירי בנדרי רשות. מכ״מ ודאי אם ידוע שנדר אזהרה להעשות אותו. כמו שכופין ע״כ המצות אלא שיחד הכתוב בנדרים יותר מבכל המצות. היינו משום שדרך לידור בעת צרה. ואח״כ תהות מצויה ומיקל לעצמו. כמבואר בס׳ קהלת ה׳ אל תתן את פיך וגו׳ מש״ה הזהיר הכתוב גם שם. גם כאן הזהיר לראשי המטות שישגיחו כ״כ על זה. ולכפות בכחם להקים נדרם:

וידבר משה אל ראשי המטות באמת פרשה זו נאמרה לכל ישראל, רק שבא ללמד שראשי המטות היו קודמים אל הדבור תמיד כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה מבואר שלמד תחלה אל הזקנים, כן דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל שסדר משנה אל הנשיאים תחלה ידעינן ממ"ש (שמות ל״ד:ל״א) שקרבו הנשיאים חחלה, ומ"ש וידבר משה אל ראשי המטות בא ללמד שהתרת נדרים דוקא עפ"י מומחים, וכבר בא מאמר זה בהעלותך (סי' לג), וי"ל שר' יאשיה ור' יונתן יחלקו בשתי דעות שבירושלמי (פ"ק דחגיגה ה"ח) אם מתירין ע"י הדיוטות במקום שיש זקן, ור' יאשיה יסבור דמתירין, ולר' יונתן שסובר שראשי המטות מורה שאין מתירים אלא עפ"י מומחין סובר דאין מתירין:

זה הדבר אשר צוה ה' אצל כל הנביאים בא הלשון כה אמר ה', ולשון זה נמצא בפ' גם בנבואת משה, ועוד נמצא אצל משה לשון זה הדבר אשר צוה ה', וכבר בארתי שמשה היה פי שנים ברוחו, שהיה מוכן לנבואה בטבע ובזה היה דומה ככל הנביאים שהם שלוחי ה' ונבואתם הוא באספקלריא שאינה מאירה ולשון נבואתם כה אמר ה' ר"ל שה' שלחו לומר דבר בשם אומרו, ומשה היה רואה גם באספקלריא המאירה שאז לא בא בתורת שליח רק שכינה מדברת מתוך גרונו וציין זה בלשון זה הדבר ר"ל הוא דבור ה' בעצמו המדבר אליכם מתוך גרוני, וכבר בארתי, שמשה נבא בנבואת כה אמר בתחלת נבואתו שעוד לא ראה באספקלריא המאירה וכן בעת שהיו ישראל נזופין ממעשה העגל שלא שרתי שכינה על משה ר"ל באופן שינבא בזה הדבר, ולכן אמר כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער, ובעי שהיו במעלת שלמותם הי' נבואתו בזה הדבר, ולפי הד"א מציין במ"ש זה הדבר, שלא ישונה דבר מכח הלשון הזה שדבר ה', אף שע"י ק"ו וסברא הייתי אומר שהחכם יפר והבעל יתיר, וזה מוכח בנדרים (דף ע"ז) ועמ"ש בפ' אחרי (סי' פח):

א ר"ל למה כתיב אל ראשי המטות ואין לומר דלא אמר פרשה זו אלא לראשי המטות בלבד ולא לכל ישראל דהא נאמר כאן זה הדבר לגזירה שוה כדפרש"י בסמוך דפרשה זו לכל ישראל נאמרה ואם כן למה ליה למכתב ראשי המטות ומתרץ חלק כבוד כו' ואם כן לפי זה יהי' הפירוש אל ראשי המטות לבני ישראל כמו ולבני ישראל רא"ם. ואין לומר דלמא פירושו של קרא הוא הכי אל ראשי המטות של בני ישראל אם כן בני ישראל דכתיב בקרא למה לי לא הל"ל רק אל ראשי המטות לאמר וגו'. אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן כמו שפירש הרא"ם וכמו שמפרש בסמוך אי נמי דק"ל למה כתב קרא ראשי המטות לבני ישראל הל"ל אל ראשי מטות בני ישראל אלא ע"כ כיון דכתב קרא הכי צריך לומר דראשי המטות הוא דבוק כלומר מלת מטות דבוק למלת ראשי ואז יהיה מלת ישראל מוכרת ואינו דבוק למלת מטות והוי מלתא בפני עצמו ועל כרחך פירושו הכי מתחלה אמר משה לראשי המטות ואחר כך לבני ישראל וכאלו כתיב ולבני ישראל והיינו החילוק כבוד ללמדם תחלה ואחר כך לבני ישראל וקל להבין. ובזה ניחא נמי למה לא כתיב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש כי ידור כו' אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן לכן כתיב וידבר משה כלומר היאך היה הדבור של משה לישראל ודו"ק נ"ל כ"ה הצעת דברי רש"י על פי תורת כהנים אבל בגמרא נדרים יש ילפותא אחריתא:

ב כלומר הואיל ובכל התורה כולה חלק כבוד לנשיאים כדכתיב וישובו אליו אהרן וגו' למה חזר ולמדה כאן:

ג דכשהחכם בא להתיר הנדר אז עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כאן מעולם ובאותה התרה מופר הנדר כאלו לא היה נדר כאן מעולם ולכן תפס רש"י לשון הפרה. מצאתי:

ד דראשי מטות משמע ראש אחד יכול להפר הנדר דהיינו יחיד מומחה ואם תאמר הרי כתיב ראשי לשון רבים ויש לומר דהכי קאמר ראשי דעלמא ואכל ראשי המטות קאי. והואיל שצריך יחיד מומחה צריך ג' הדיוטות דסברא הוא שצריך יותר הדיוטות ממומחים ושנים אי אפשר שאין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג' ואין להקשות דלמא יותר מג' אם כן אין לדבר סוף:

ה ופירוש לבני ישראל בעבור ישראל שלמד לנשיאים כדי שילמדו לישראל אבל משה עצמו לא למד לכולן משום שמשה לא הוצרך לזה מאחר שלהתרת נדרים צריכים ממונים על ישראל להורות איזה מהן אין יכולים להתיר ואיזה מהן יכולים להתיר ולזה היה די גם כן בנשיאים שיהיו המורים להם ומתרץ נאמר כאן כו':

ו ואם תאמר הא איצטריך זה הדבר לגזירה שוה דלעיל כדפרש"י ויש לומר גזירה שוה דהכא אין להשיב עליה אינה צריכה להיות מופנה:

ז וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקדוש ברוך הוא ונקרא אספקלריא המאירה מה שאין כן בשאר נביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל כענין שנאמר פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ומה שנתנבא משה בכה אמר ה' כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה אבל אחר מתן תורה היה מתנבא בזה הדבר אחר קירון עור פניו:

ח דלפי פירוש הראשון קשה למה לא אמר בכל המצות כן לכן פירש דבר אחר כו' ואין לומר דלמא מפני טעם זה לבד נאמר אם כן למה אמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו' היה לו לומר בהדיא מאי ממעט לכן צריך גם לטעם ראשון:

ט לפי שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה צריכה לשון התרה אבל הבעל מפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם שייך ביה לשון הפרה:

י דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו דמשמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו וכתיב לאסור אסר דמשמע שאסר עליו דבר פלוני ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו דעל אסור נופל לשון מתיר כי אסר הוא מלשון קשר וגבי קשר שייך לשון התרה שמתיר הקשר שמע מינה דבחכם כתיב לשון התרה: