במדבר ג, לט

אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה במנין הלוים:

שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, [הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות] ולמה לא כללן עם השאר ויפדו את הבכורות, ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (בכורות ה א) אותן שלש מאות לוים בכורות היו ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון:

כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין

כָּל סְכוּמֵי מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין

שנים ועשרים אלף. מכלל וכשאתה מחבר הפרטים תמצא שיותירו שלש מאות ויש אומרים כי הכתוב אחז דרך קצרה להזכיר האלפים ועזב המאות וזה לא יתכן בעבור מספר העודפים שהם פחותים משלש מאות והאמת דברי הקבלה אין בכור מפקיע בכור ויהיה פירוש הפסוק כל פקודי הלוים חוץ מהבכורים. ויהודה הפרסי דקדק להביא ראיה מהמספר כי בכורי הלוים הם חלק משלשה ושבעים מלוים וכשאתה לוקח במספר הזה מפקודי ישראל ואחר כן תקח כמספר פקודי הלוים הבאים לצבא כנגד פקודי הלוים מבן חדש יהיו קרובים ולא אמר כלום כי ישראל נפקדו מבן עשרים שנה ואין קצב אחרת והלוים נפקדו מבן שלשים ועד בן חמישים ויש ביניהם הפרש גדול רק נסמוך על דברי הקבלה:

שנים ועשרים אלף. וכנגדן בא הקב"ה במלאכים בשעת מתן תורה שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ולא נדרש שאינן אלא שנאן מלאכים ורבותים ואלפי הם שנים ועשרים אלף. ולפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שכל ישראל יעבדו לעגל חוץ משבט לוי לפיכך לא הביא מלאכים אלא כנגד שבט לוי:

אשר פקד משה ואהרן נקוד על ואהרן.

כל פקודי הלוי…שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות וזו שאלה קונטרקו' ההגמון את רבן גמליאל בבכורות ואמר לו שאותם שלש מאות בכורות היו ופדו את עצמן ולכך לא נמנו דרך הפדיום ויש מפר' שמא לא היו ראוים לשימוש ולא פדו הבכורו' ומה שפי' רבותי' נר' עיקר:

כל פקודי הלוים וגו׳. רמב״ן זכרונו לברכה תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן המה ידידי ה׳ וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו, ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חדש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמד על מספרם מבן עשרים לא יגיע לשליש ולרביע. וראיתי שישב בשני דרכים: האחד הוא לצד שהרבוי בא מצד הענוי, דכתיב (שמות א:יב) ״וכאשר יענו אותו כן ירבה״ וגו׳, ודרך שני מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום. ובעיני טעם השני רחוק, כי לא נמצא רשם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום. ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (דברי הימים א כג:ג) היו הלוים שמונה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים, נמצאו שהוסיפו ארבעה חלקים בקרוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן עשרים עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעס אביהם?

וטעם הראשון של הענוי הוא טעם נכון, אבל לא יצדק לפי מאמר חז״ל (בראשית רבה עט:א) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ששים רבוא. ובהכרח לישב הכתובים לפי דבריהם ז״ל כי אמרו ״כן ירבה״, פרוש, כמו כן בשעור הראשון ירבה, ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם, היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר. ומה שאמר הכתוב (שמות א,ז) ״ובני ישראל פרו וגו׳ ויקצו מפני״ וגו׳, לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רשם בעיר, וכשגדלו עשו פרסום. ומעתה הרבוי היה קדם הענוי, ולמה לא יהיה כן לשבט לוי? ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך, ולצד שלא היה בהם הענוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה. ורז״ל אמרו (במדבר רבה ה:א) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מנוי עבודת הלוים.

והנכון בעיני הוא, כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזרת הבן הילוד. והטעם, לצד שהיו מענגים ולא נשתעבדו, לא נמס לבבם כל כך לראות נטיעיהם משלכים ביאור, כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועל העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם משלכים ביאור. גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזב בשדות ובמחלות הארץ, אשר אין אדם נכבד שנפשו מכבדת עליו כשבט לוי עושה כן. וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הצרך הכתוב להודיע את הדבר, שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא. וזו היא סבת מעוטם, כי אם אין גדיים אין תישים. והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמד ממנו שכלם החזירו, כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז״ל באגדה (שמות רבה פ״א, סוטה יב.) ובדברי הזהר הקדוש (חלק ב יא:) בפסוק ״וילך איש״ וגו׳, וכמו שאמרו גם כן (שמות רבה פ״א) בפסוק ״ותתצב אחתו״ וגו׳, שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה.

ואם תאמר, למה שבט בן תורה יעשה מעוט פריה ורביה. אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה (ישעיהו סה:כג), וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עקר, ומעתה אדרבא עשה ה׳ עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו׳ יותר משאר השבטים.

שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם.

ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל (סוטה יב) עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (שם יא:) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש (דברים ז ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו.

ואהרן. נקוד לומר שלא היה במנין הלוים. רש״י בשם ספרי פרשת בהעלותך וגמ׳ בכורות. והפירוש שלא היה בחשבון הנמנין כמו משה ובני אהרן. והטעם משום שבאו הלוים במספרם. לפדות הבכורים שחטאו בעגל. ובשביל שאהרן היה הגורם לזה. לא נמנה לכך:

שנים ועשרים אלף. הרמב״ן נתעורר על המספר המועט בלוים. והרי עוד לא נשאו המקדש שהיה מכלה בם. ונראה שגם במצרים המה היו מרכבה לשכינה היינו שהיו פרושים ומובדלים לעבודתו ית׳. ומש״ה היו מעוטים משני טעמים. חדא דסביביו נשערה מאד. ע״כ נענשו מהר על איזה עון. וגם כי המה ידעו גם קודם מ״ת מהו חטא ועון שלא זהו רצון ה׳. וקבלו עליהם עול תורה ומצות כמו האבות. ונעשה כמו נדר אשר בהעותו נחשב לחטא כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב כ״ו ומ׳ כ״ג. משא״כ כל ישראל לא ידעו מאומה עד מ״ת ולא קבלו עליהם כל דבר פרישות. שנית דכל המשובח גידולו יקר וקשה לצאת אל הגמר. כמו עץ מאכל שאינו ממהר גידולו כמו אילני סרק. וכל עץ מאכל שהוא יקר מאד גידולו קשה יותר. והאדם עץ השדה. כל מי שצורתו גבוה מחבירו גידולו קשה ומתאחר. מש״ה כלל ישראל מא״א עד שבאו למצרים לא פרו ורבו כ״כ. עד שבאו למצרים שם נגמר גידולם ובני לוי נתאחרו עוד יותר עד שבאו לא״י. וכ״ז נכלל במאמר חז״ל בב״ר ריש פ׳ מ״ה יע״ש:

כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן ותחלה אמר ויפקד אותם משה, ונראה ע"פ מ"ש בבכורות [דף ג"] בפרטן אתה מוצא כ"ב אלף שלש מאות ובכללן אי אתה מוצא אלא כ"ב אלף, אותן ג' מאות בכורים היו ופדו א"ע, ותחלה פקד משה את פרטיהם בתערובות בכורים ופשוטים, ואח"כ צרף עמו את אהרן להוציא מן המספר את הבכורים שלא פדו בכורי ישראל, ומנין זה היה ג"כ עפ"י ה', ומנין זה היה ע"י אהרן כשם שפדיונם ע"י כסף היה ע"י אהרן כך פדיון זה שפדו א"ע בגופם, וכן כמו שהלוים נכנסו תחת הבכורים ע"י שאהרן הניף אותם תנופה כמ"ש בפ' בהעלותך, כן בכורי הלוים שזכו בעצמם תכף ונשארו בקדושתם שהיו קדושים מצד הבכורה היה זה ג"כ ע"י אהרן, לז"א אשר פקד משה ואהרן:

ג פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כן אף שלא היה במנין הלוים מכל מקום הזכירו הכתוב במנין הלוים ויש מפרשים שלא היה במנין הלוים שלא היה הוא מן הנמנין וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ולי נראה דהכי פירושו מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאם לא כן למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו אלא שלא לומר במונין לא היה אבל בנמנין היה משום הכי הזכירו ונקד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פירוש זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו' אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מרש"י דפירוש החומש על פרש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה בין הנמנין וכן יש ליישב לישנא במדבר רבה כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין דמשמע לישנא שלא היה גם מן הנמנין:

ד פירוש שלא יצטרכו ליתן חמשת שקלים לפדיון גלגלותם: