במדבר כח, ח

ריח ניחח. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא וְהֵי כִנְסוּכֵיהּ תַּעֲבֵיד קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח. אף על פי שכבר עשית בו ביום עולת הבקר כמו זאת השנית לגמרי מכל מקום תהיה גם השנית ריח ניחוח:

וכנסכו קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה דתמיד הבקר.

ואת הכבש השני וגו׳. כבר כתיב בפסוק ד׳. ופליגי במשמעות המקראות רבי וחכמים ביומא דל״ד. ונסכו רביעית ההין למד שחרית משל ערבית. רבי א׳ ערבית משל שחרית. וחקרו בגמ׳ בשלמא לרבנן הא בתמיד של בה״ע כתיב אלא לרבי מ״ט אמר רבה ב״ע א״ק לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד הוי א׳ זה תמיד של שחר. ורבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו. ולכאורה הוא פלא. היאך למד שחרית משל ערבית הא בשל שחרית מבואר יפה. אבל הכונה דלפי שכתוב במקרא ד׳ ואת הכבש השני תעשה בה״ע. וא״כ כי כתיב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד ע״כ משמעו לכל אחד. וא״כ כבר ידענו שכל אחד יש לו נסכים. מעתה לא בא מקרא זה ואת הכבש השני וגו׳ אלא בשביל שהיינו מפרשים שהנסכים של שני התמידים היו קרבים אחר בין הערבים. מש״ה כתיב ואת הכבש השני תעשה בה״ע כמנחת הבוקר וכנסכו. הרי כבר הקריבו בבוקר המנחה ונסך. נמצא שנלמד שחרית משל ערבית שקרב של בוקר סמוך לה. רבי א׳ להיפך דפי׳ ונסכו רביעית ההין לכבש האחד היינו הראשון של שחר. הרי מבואר דסמוך להקרבת התמיד יביאו הנסכים. ואח״כ כתיב ואת הכבש השני יעשו ג״כ הכי. וא״כ נלמד ערבית משל שחרית. מעתה מבואר הסוגי׳. [אמנם במאי פליגי בדין. מבואר אצלי בס״ד דהיינו פלוגתא דר״י ורבנן בתפלת המנחה אי עד הערב או עד פלג המנחה. אלא שאכ״מ]:

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים במנחות (דף נ') ת"ר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים, אמר ר"ש אימת בזמן שהב"ד וכו' וכן הגיה הגר"א ברייתא דפה, ורש"י ז"ל פי' שהלמוד שלמד שאם לא נתחנך המזבח צריך דוקא שני בין הערבים הוא מפ' תצוה דשם מיירי בחנוך והלמוד שבנתחנך המזבח יקריב ראשון בין הערבים הוא מפ' פינחס והוא תמוה שגם בפ' פינחס כתוב את הכבש האחד ואת הכבש השני כמו בפ' תצוה, ואני בפ' תצוה בארתי שלמד הכל מפ' תצוה, שתחלה אמר את הכבש האחד ואת הכבש השני הוא תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה את הכבש השני בין הערבים ואם לא הקריב בבקר לא יקריב בין הערבים כי שם מדבר בחנוך, ואח"כ אמר שם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וגו' עולת תמיד לדורותיכם, זה קאי על עולת דורות, ופי' תעשה לה לעולת תמיד לדורותיכם שבעונת דורות תקריב כבש של בין הערבים אף שלא הקריב כבש הבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר שם כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל"ל כנסכו בלשון זכר רק שפי' תעשה לה לעולת תמיד שהוא לשון נקבה וכבר בארתי זה בפ' תצוה, ולפ"ז מ"ש בראשית הברייתא אם נגיה כגי' הגר"א או גם לגי' הספרים שמלמד שאחר שנתחנך המזבח יכול להקריב בין הערבים בלא תמיד השחר הכל למד מפ' תצוה, ומ"ש ת"ל השני בין הערבים, מכוין עמ"ש בפ' תצוה תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וכו' עולת תמיד. אולם לפ"ז יקשה למה כתוב פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שמשמע ולא ראשון בין הערבים והלא פה אינו מדבר מעת החנוך, עז"א אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהב"ד שוגגים, ר"ל שפה בא ללמד שמ"ש בפ' תצוה פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ללמד שגם אם לא נעשה כבש בבקר יעשה בין הערבים היינו דוקא אם היה זה בשוגג או באונס אבל לכתחלה דוקא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני בין הערבים, ואם לא עשו כבש בבקר במזיד לא יעשה בין הערבים, אמנם לחכמים שחולקים בזה על ר"ש ולא מחלקים בין שוגג למזיד אאל"כ, והם פירשו שמ"ש פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בא להורות שצריך ששל בין הערבים יהיה הכבש השני לכבש התמיד של בקר לא כבש השני לפסח, שהפסח יוקרב אחר התמיד של בין הערבים כמ"ש בפסחים (דף נט). ומ"ש לא הקטירו קטורת וכו' מבואר במנחות (שם). ומ"ש ומה ברכה ברכם כ"ה גם בספרא שמיני (סי' ט"ו) ושם ממאר שהיה בגמר המלאכה, כמ"ש בפ' פקודי ויברך אותם משה ואז נצטוה על החנוך:

כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כבר אמר ועשירית האיפה וכו' אך שיש לטעות שמ"ש ועשירית האיפה היינו שזה יביא בין הערבים ויעלה לשני התמידין או שנאמר שמנחת הבקר ומנחת של בין הערבים יביא כאחד אחר תמיד של בין הערבים ועז"א כמנחת הבקר וכנסכו וידענו שמחויב להביא נסכים מיוחדים בבקר אחר תמיד הבקר ונסכים מיוחדים בין הערבים אחר תמיד של בין הערבים:

אשה ריח ניחוח כבר אמר לריח ניחוח אשה, רק כי י"ל שדי אם נתן ריח על האשים לכן חזר שנית שצריך להיות אשה ר"ל נשרף באש, ובמ"ש בזבחים (דף מ"ו ע"ב) אשה לשם אשה לאפוקי כבבא דלא, וכפל ריח ניחוח הא' בא לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן כמ"ש בזבחים שם עז"א לריח ניחוח ואח"כ אשה, והשני ר"ל לנחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני כי אין אכילה לפניו, רק מה שממלאים רצונו זה הנחת רוח, ומ"ש שמעון בן עזאי אומר הוא במנחות (דף ק"י) ועי' מ"ש בספרא (ויקרא סי' טו). ומ"ש וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור מובא בספרא (ויקרא סי' צ"א ושבועות דף ט"ו ומנחות דף ק"י):