במדבר כח, ז

ונסכו. יין:

בקדש הסך. על המזבח יתנסכו:

נסך שכר. יין המשכר פרט ליין מגתו:

וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ

וְנִסוּכֵיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימַר חַד בְּמָאנֵי בֵּית קוּדְשָׁא יִתְנְסַךְ נִיסוּךְ חֲמַר עַתִּיק וְאִין לָא מַשְׁכַּח חֲמַר עַתִּיק מַיְיתֵי חֲמַר בַּר אַרְבְּעִין יוֹמִין לִמְנַסְכָא קֳדָם יְיָ

בְּמָאנֵי בֵּית קוֹדֶשׁ יִתְנַסֵךְ נִיסוּךְ חֲמַר בְּחִיר לִשְׁמָא דַיְיָ:

וְנִסְכּוֹ יַיִן. בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ יִתְנַסְּכוּ. נֶסֶךְ שֵׁכָר יַיִן הַמְשַׁכֵּר, פְּרָט לְיַיִן מִגִּתּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ח:ז׳). וְאֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ (ב״ב צז): יַיִן מִגִּתּוֹ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. וְהִנֵּה אֵינוֹ מִתְמַעֵט מִן הַכָּתוּב אֶלָּא מַעֲלָה מִדְּרַבָּנָן לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל שֵׁכָר – לְהוֹצִיא אֶת הַמָּזוּג שֶׁהוּא פָּסוּל אֲפִילוּ בְּדִיעֲבַד. וְכָךְ הוּא נִדְרָשׁ בְּסִפְרֵי (פנחס כג לג), וְשָׁם אָמְרוּ: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ״ - שֶׁיִּתְנַסְּכוּ בַּקֹּדֶשׁ וּבַקֹּדֶשׁ יִבָּלְעוּ. הִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּתָּמִיד וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שִׁעוּר הַסֹּלֶת בַּמִּנְחָה וְשִׁעוּר הַיַּיִן בַּנְּסָכִים, אֲבָל בְּשַׁבָּת וּבְחַג הַמַּצּוֹת וּבְשָׁבוּעוֹת וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת הִזְכִּיר שִׁעוּר הַמִּנְחָה וְלֹא הִזְכִּיר שִׁעוּר הַנְּסָכִים. וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁצִּוָּה בְּפָרָשַׁת הַנְּסָכִים (לעיל טו) בְּשִׁעוּרֵי הַמִּנְחָה וְהַנְּסָכִים לְפַר וּלְאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבַמּוֹעֲדִים (שם פסוק ג), מָצִינוּ מִנְחָה כְּפוּלָה לְכֶבֶשׂ הָעֹמֶר (ויקרא כג יג), וּבְיוֹם הָעֲצֶרֶת שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים חָמֵץ (שם פסוק יז), וְכֵן בְּקָרְבַּן הַתּוֹדָה (שם ז יב יג), וְהֵם מִנְחָה. וְלָכֵן הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְפָרֵשׁ בְּכָל הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בָּהֶם הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּנֵּית בְּאֵלּוּ. אֲבָל הַנְּסָכִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ לְעוֹלָם, לְפִיכָךְ הִזְכִּיר אוֹתָם בַּתְּחִלָּה בַּתָּמִיד וְלֹא הִזְכִּירָם אַחֲרֵי כֵן בְּשַׁבָּת, וְחָזַר וְהִזְכִּירָם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַזְכִּיר גַּם נִסְכֵּי הַפָּר וְהָאֵילִים, וְאַחַר כָּךְ לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְכִּירָם כְּלָל. וְהִזְכִּיר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת שִׁעוּר הַמִּנְחָה (במדבר כ״ט:י״ד) וְלֹא הֻצְרַךְ עוֹד לְהַזְכִּיר בְּאוֹתוֹ הֶחָג אֶלָּא ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם״, כְּלוֹמַר כְּמִשְׁפָּטָם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הַנִּזְכָּר:

הסך נסך שכר. נו"ן השורש מובלע בסמ"ך ומן הפירוש נסמוך על דברי הקדמונים ז"ל:

הסך נסך שכר. יין המשכר בן ארבעים יום, פרט ליין מגתו, כן פירש רש"י ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב על זה שאין זה נכון, שכבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול ואפילו דיעבד. וכך הוא נדרש בספרי. ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו, עד כאן. וכפל הלשון הסך נסך לרמוז על שני נסוכין, נסוך המים ונסוך היין.

וע"ד המדרש את קרבני לחמי, נסמכה פרשה זו לפרשת יפקוד ה', אמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, זה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ה:י״א) האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, משל למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס למלך ומתרצה לאשתו, כשהגיע זמנו למות התחיל מבקש מהמלך אמר לו בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך מה אתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי.

את קרבני לחמי. שני כבשים בכל יום, ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ולחם שלמה היה הרבה מזה שנאמר (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר מריאים, זה שאמר הכתוב (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לרבקה (בראשית כ״ד:י״ז) הגמיאיני נא מעט מים, ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב (שם כה) הלעיטני נא, כתוב אחד אומר (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב אחד אומר (שם לו) הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כ״ו:א׳) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. (שם כז) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכתיב (שם כג) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכשנותן להם נותן כפי כחו שנאמר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים בכל חדש וחדש, לא כמגדי חדש זה. מגדי חדש זה. כשמבקש אינו מבקש אלא לפי כחם שנאמר (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וכשהוא נותן נותן לפי כחו שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכתיב (שם נה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו'.

וע"ד הקבלה את קרבני לחמי לאשי, כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר. התחיל את מלשון (יחזקאל ב׳:ב׳) ואשמע את מדבר אלי. וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד כדי להקריב לי. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה' כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד, וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר, וסולת למנחה עשירית האיפה שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך וכזה היה קרבן של בין הערבים. וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח, והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהוה ממנה בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים ולא שניהם ביחד. וכבר ידעת כי תמיד של שחר היה נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים היה נשחט במזרח כנגד המערב, וכמו שנתבאר בגמרא דיומא פרק שעירי יום הכפורים, וזהו שאמר שנים ליום ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך (משלי ד׳:ט׳) עטרת תפארת תמגנך. ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז"ל בברכת הלבנה, שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן. ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים, והבן זה.

בקדש הסך נסך. שכשר אם אינו קרב לאישים מ"מ בקדש יהא הסכו:

נסך שכר לה' פרש"י יין המשכר. וכתב הרמב"ן יין מגתו אם הביא כשר אבל שכר להוציא המזוג שהוא פסול:

בקדש הסך. לפי הפשט הוא כת״י במאני בית קודשא יתנסך ניסוך חמר עתיק. והענין שנצרך לפרש שיהא בכלי שרת. משום שמובחר שביין הוא שריחו חזק ונודף כדתנן במנחות פרק כל קרבנות. ואינו ממלא את החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. וידוע שאין מחזיקין יין אלא בחבית של חרס כידוע בעובדא דריב״ח ובת קיסר בתענית ד״ז. ואין עושין כל״ח כלי קודש כדאי׳ במנחות דכ״ח וס״ד דכדי שיהא נודף יותר בשעת הניסוך טוב להסיך על המזבח מן החבית ש״ח. מש״ה כתיב בקדש הסך. חובה להסיך מן חבית ש״ח לכלי קודש. ואח״כ יהי׳ נסך שכר. כ״ז הוא פשט ויש ע״ז דרש מזה היתור עי׳ סוכה דמ״ח א׳:

הסך נסך שכר כבר בארנו (נשא סי' פ"ו) ששם שכר מובדל מן יין שמציין בפרטות יין הבלתי מזוג ולמד ממ"ש הסך נסך שכר שלא ינסך מזוג, כי יין מגתו כשר לנסכים (כמ"ש בב"ב דף צ"ו), ואינו מדייק בשם שכר להוציא יין מגתו שא"כ למה תפס בכ"מ על הנסכים שם יין שמבואר שגם יין מגתו כשר וע"כ אינו שולל במ"ש שכר רק המזוג שגם שם יין מציין יין כמו שהוא בלא מים רק מפני שגם אחר שנותנים בו מים קוראים אותו יין שרובו יין באר פה במ"ש שכר שיהיה יין בדיוק בלא מזיגת מים:

בקדש הסך כבר למד מזה בסוכה (דף מ"ט) שר"ל שע"י שנסוכו בקדושה ממילא צריך לשרפו בקדש כמ"ש רבינא אתיא קדש קדש עיי"ש, וגי' ישרפו היא גי' הגר"א ומאן דגריס יבלעו ס"ל כמ"ד דשיתין מחוללים עד התהום:

הסך נסך שכר הסך הוא הפעל, ונסך שכר פירושו נסך של שכר, ומשמע שיש עוד נסך אחר עד שלכן מוסיף שם ההבדל שכר ר"ל לא נסך של מים רק נסך של שכר, ומבואר שיש מציאות גם לנסך של מים, שלכן מזכיר שם ההבדל נסך של שכר שאם אין במציאות רק נסך שכר לא היה צריך לציינו בשם נסך שכר, ובזה תבין מ"ש בתענית (דף ג') ואימא תרווייהו דחמרא א"כ לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך ש"מ חד דמיא וחד דחמרא, והבן:

ת פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין:

א אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר"ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ"ז: