במדבר כה, ג

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:

ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:

וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל

וְאִתְחַבָּרוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּבַעֲלָא פְּעוֹר כְּמַסְמְרָא בְּקִיסָא דְלָא מִתְפְּרֵשׁ בְּלָא קִיסְמָא וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל

וְאִדְבְּקוּ יִשְרָאֵל לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא דִפְּעוֹר וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ עַל יִשְרָאֵל:

ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר והטעם הנשים והנה נצמדו עמם לדת פעור:

ויחר אף - שהתחילה מגפה בעם.

לבעל פעור בעל בגימט' צואה ובגימטריא ההבל ויהבלו:

ויצמד ישראל לבעל פעור. מלשון צמד בקר, והענין שנצמדו איש ואשה. ויש חלוק בין לשון הצמדה ולשון דבקות, כי אין ההצמדה קרוב וחבור כמו הדבקות, ואלו אמר וידבק ישראל ח"ו לא היתה תקנה לישראל. ומזה דרשו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד, הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, אבל ישראל אינן כן (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשתי תמרות המדובקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים דבקים ממש.

ויצמד ישראל לבעל פעור. שנמשך לבבם לעבודה זרה זו באמת:

ויחר אף ה׳ בישראל. ולא כתיב פעולת המגפה. אלא הדבר מובן מאליו דחמת מלך ה׳ צבאות מלאכי מות וביותר כאן עיקר משמעות של חרון אף היינו הנמשך מחרון אף ולא חרון אף ממש דבאמת לא כעס הקב״ה מן השטים ועד הגלגל כדאיתא בסנהדרין דף ק״ה. והכי מוכח מגוף מקרא הסמוך כאשר יבואר. אלא ע״כ אין הפי׳ ויחר אף ה׳. אלא שהיה פעולת של חרון אף כמו אדם שרודה את בנו ורמי אימתיה ועושה תנועות של כעס ובלבו אינו כועס:

ויצמד אח"כ הוסיפו סרה עד שנצמדו לבעל פעור ולא לבד העם שהם ההמונים שגם מאנשי המעלה שנקראים בשם ישראל, ואז ויחר אף ה' בישראל וכ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם והי' עתיד להיות הנגף בעם:

ק פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא שהיו מגלים פי הטבעת ומוציאין רעי:

ר מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה מכלל ששלח בם מגפה: