במדבר כב, מ

בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

וּנְכֵיס בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וּשְׁלַח לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דִי עִמֵיהּ

וּנְחַר בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וְשָׁדַר לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דְעִמֵיהּ

וישלח לבלעם. למנחת כבוד מלבד ארוחתו להשביע עין גאותו:

ויזבח בלק וגו׳. נתכון הכתוב בזה גם להודיע חרפת אדם זה, שלא החשיבו בלק לסעוד עמו אפלו סעודה ראשונה אלא שלח אליו ולשרים וגו׳, ואולי שדקדק לומר ולשרים אשר אתו שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם. או לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזיק בו כי הוא לו לבדו ולא יתן לשרים וכו׳ כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפרוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים. ואמר אשר אתו, אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו, פרט למזדמן, שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם. ולזה תמצא שאמרו רז״ל (במדבר רבה כ,טז) שהקפיד בלעם על מעוט הבשר ואמר ״למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה״, ולמחר אמר לו ״בנה לי וגו׳ שבעה פרים ושבעה אילים״ (במדבר כג:א).

ויזבח בלק וגו׳. באשר בלק התבונן ההכרח שבלעם יתן עינו על ישראל אלא שהוא מוזהר ע״ז בקש עצות להעבירהו על אזהרתו. ואין עצה כאכילה ושתיה. וכמו שביארנו בספר בראשית ל״ז י״ב הא דאיתא בחולין דף ד׳ אין הסתה אלא באכילה ושתיה יע״ש. וכן כאן כשבקש בלק להסית את בלעם לדבר עבירה עזב את השרים עמו וזבח לו צאן ובקר. וניסת גם יכול לו ע״כ:

ויזבח בלק בקר וצאן פרש"י דבר מועט בקר אחד וצאן א' בלבד, והוא ממד' רבה, כי בכ"מ כתוב צאן ובקר, ופי' צאן ובקר הרבה והוא שם הקבוץ ובקר רמתא יותר מצאן. ובא דרך לא זו אף זו, כפי הכלל באילת השחר (כלל קצט), אבל פה שכתוב בקר וצאן ע"כ פי' שזבח בקר א' וכשלא הספיק לכלם הוסיף וזבח צאן א':

צ מדכתיב כי כבד אכבדך מאד ל"ל למכתב צאן ובקר ודאי כבדו כמו שהבטיחו. ועוד דדרך כל העולם כן הוא ששולחים לשרים הבאים אצלם מאכל ומשתה וכל שכן לבלעם ולשרים אשר אתו שבאו בשבילו בשליחותו אלא לכך כתיב בקר וצאן לומר לך דלא כבדו כמו שהבטיחו אלא בדבר מועט דלא שלח לו אלא בקר אחד וצאן אחד ולהודיע רשעתו של בלק שאמר הרבה ועשה מעט: