במדבר יב, ד

פתאם. נגלה עליהם פתאם, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבועה לדבור (תנחומא):

צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע:

וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְּלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן

אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם – הִנֵּה מֹשֶׁה לֹא הָיָה עִמָּהֶם, אֲבָל הַנְּבוּאָה בָּאָה לִשְׁלָשְׁתָּן כְּאֶחָד. וְטַעַם פִּתְאֹם - שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעֵת הַהִיא נוֹתְנִים לִבָּם וּמִתְכַּוְּנִים לִנְבוּאָה, וְלִכְבוֹד מֹשֶׁה בָּאָה לָהֶם מִבְּלִי הַזְמָנָה לַדָּבָר, כִּי "פִּתְאוֹם" עַל דַּעַת הַמְפָרְשִׁים - דָּבָר שֶׁלֹּא עָלָה עַל לֵב, מִגִּזְרַת פֶּתִי. וְאָמַר הַכָּתוּב זֶה בַּעֲבוּר אַהֲרֹן וּמִרְיָם, כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאוּי לִנְבוּאָה בְּכָל עֵת, וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה לְדָבְקָה בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד בְּכָל שָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (שבת פז) בְּטַעַם פְּרִישָׁתוֹ מִן הָאִשָּׁה. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ב:ד׳) אָמַר "בִּתְכֵיף", וְהַטַּעַם כִּי כַּאֲשֶׁר הָיוּ נִדְבָּרִים בְּמֹשֶׁה, עוֹד הַדָּבָר בְּפִיהֶם נֶאֱמַר לָהֶם: ״צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם״, לֹא אִחֵר לָהֶם כְּלָל. וּ"פִתְאוֹם" עִנְיַן מְהִירוּת הוּא, וְכֵן ״וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִּתְאוֹם״ (איוב ה ג), ״אֲשֶׁר פִּתְאוֹם לְפֶתַע״ (ישעיהו ל יג), ״בְּפֶתַע פִּתְאוֹם״ (במדבר ו׳:ט׳) - כְּפוּלֵי הַטַּעַם לְהַפְלָגָה, כְּמוֹ ״כִּמְעַט קָט״ (יחזקאל טז מז), ״הַרְבֵּה מְאֹד״ (בראשית טו א), וְכֵן ״בִּמְאֹד מְאֹד״ (שם יז ב) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וּ״פְתָאִים״ הֵם הַנִּמְהָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לָהֶם עִיּוּן בַּדָּבָר וְלֹא עֵצָה כְּלָל, כְּמוֹ ״וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה״ (איוב ה יג), וְכֵן ״פֶּתַע יִשָּׁבֵר״ (משלי ו טו), ״וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה״ (במדבר ל״ה:כ״ב) - "בִּתְכֵיף", וְהוּא כְּמוֹ פֶּתִי מִלְּשׁוֹן פִּתְאוֹם. וְטַעַם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם - כִּי רָצָה שֶׁיִּהְיֶה מֹשֶׁה שָׁם וְיִרְאֶה בְּקִנְאַת הַשֵּׁם לִכְבוֹדוֹ, וְיִהְיֶה מָצוּי לָהֶם שֶׁלֹּא יִמְחוֹל הַשֵּׁם לָהֶם רַק עַל יָדוֹ, כַּאֲשֶׁר יִתְחַנְּנוּ אֵלָיו וְיִתְרַצֶּה לָהֶם. וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם - שֶׁיֹּאמַר שִׁבְחוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

פתאום. המ"ם נוסף כמ"ם שלשום והוא מגזרת פתי דבר שלא עלה על לב:

צאו שלשתכם ויצאו שלשתם. כל אחד מאהלו והנה דרך כלל ואחר כן פרט וירד ה' בעמוד ענן ויקרא אהרן ומרים ומשה שומע:

פתאם - בשעה שהיו מדברים במשה ולא היתה שעה רגילה לדבר עמהם, אלא לגעור בהם מפני משה ולחלוק לו כבוד.

צאו שלשתכם. רצה שידע משה טוב האל יתברך המקפיד על כבודו:

פתאום. שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו והתפלל לפני הקב"ה:

פתאם. פירש רש"י נגלה עליהם פתאם והן טמאין בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור.

ויש מפרשים פתאם כדי שלא ישובו, לפי שהיה בדבורם זה חלול ה', שכל המספר בגנותן של נביאים כאלו מדבר בשכינה, וחלול השם הוא מן העברות החמורות שמעכבים את התשובה, וזהו לשון פתאם קודם שישובו בתשובה, וכענין שאמר אין מקיפין בחלול השם, מפי א"א רבי נתן ז"ל.

ויאמר ה׳ פתאם שלא יאמרו משה קבל עלינו לפני המקום.

פתאום. שלא יוכלו לומר משה קבל עלינו לפני המקום:

צאו שלשתכם אל אהל מועד. כאדם שאומר בואו לבית דין שלשתכם לידע אם מי הדין עם משה או עמכם כי שם היו יורדין לדין כרכתי' והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה:

ויצאו שלשתם. ונכנסו באהל מועד לדין ובא הק' דיין ועמד פתח האוהל כפעם בפעם דכתיב ובא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח אהל מועד ודבר עם משה:

צאו שלשתכם אל אהל מועד יש להקשות למה קרא לשלשתן כיון שלא הוצרך רק לדבר לאהרן ומרים שלא דיבר עם משה ועוד למה אמר להם שיכנסו לאהל כיון שלא דיבר שם עמהם. ונראה שהכונה לפי שחשבו שהם שוים למשה שאמרו הרק אך במשה דבר ה' רצה הקב"ה להודיעם ההבדל שיש ביניהם וזה לא לבד בדבור שאמר שמעו נא דברי אבל אף בפועל ולזה צוה לכולם שיצאו אל אהל מועד והפרידם ממשה לומר שלא היו ראויים לשבת עמו במקום אחד ועוד שדיבר עמהם בפני עצמם ולא שיהיה הוא עמהם בדיבור בהיותם מחוברים שלשתן והפרידם לדיבור נראה שאינם ראויים לשדיבור אחד ידבר עם כולם ושיש הבדל גדול ביניהם בנבואה והוא מה שאמר להם בסמוך אם יהיה נביאכם כלומר אתם נביאים לישראל והוא ראוי להיות נביא לכם שהערך שיש לישראל עמכם יש לכם עם משה:

אל משה וגו׳. טעם קריאת משה, לדבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפרש משה, שנמצא מוכן לדבר ה׳ אליו באין מונע, אשר לא כן הם שקראם ה׳ ולא יכלו לצאת. ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכון ה׳ לגלות להם תכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר, ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו ״הרק במשה הלא גם בנו״ וגו׳:

ויאמר ה׳ פתאם. כדי להפחיד אותם. והנה יש מקום לחקור מדוע נדבר עם משה ג״כ פתאום כדי להפחידו. אבל תניא בספרי ר״ש בן מנסיא א׳ פתאום נתיירא משה בפתאום נדבר עמו. וביארנו בס׳ שמות ד׳ ג׳ שהוא משום שנס מפני הנחש בעמדו לפני ה׳ והוא משום שהיה פתאום ונבהל עד שלא התבונן לפני מי הוא עומד. משום הכי בא לכאן העונש שנדבר עמו פתאום:

צאו שלשתכם וגו׳. נדבר באותה שעה לשלשתם יחד. ואמר בלשון שלשתכם ללמד לאהרן ומרים. שאינם ראוים לדבור לולי שגם משה עומד עמהם בפתח א״מ. וכמו שהיה בימי נח ובניו כמש״כ בס׳ בראשית ט׳ ח׳:

ויאמר ה' פתאם אל משה יען שבא הדבור פתאום ואהרן ומרים לא היו מוכנים אל הדבור לא היה אפשר שיבא הדבור אליהם אם לא באמצעות משה ע"כ קרא גם את משה שיהיה אתם ביחד בא"מ, וע"י משה שהיה מוכן חל הדבור גם עליהם:

נ דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתיב פתאום. רא"ם:

ס מדכתיב הכא פתאום ובנזיר גם כן כתיב פתע פתאום מה נזיר צריך הבאה במים אף טבול יום כן וקל להבין: