במדבר א, ג

כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים:

מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן

מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל תִּמְנוּן יַתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַנְתְּ וְאַהֲרן

כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל – מַגִּיד שֶׁאֵין יוֹצֵא לַצָּבָא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר: אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דְּדֵין, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַטַּעַם בָּזֶה בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ חָזָק לַמִּלְחָמָה בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות ה׳ כ״א): בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדוֹף. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה פֵּרוּשׁ כָּל יוֹצֵא צָבָא – כָּל הַיּוֹצְאִים לְהִקָּהֵל בָּעֵדָה, כִּי הַנְּעָרִים לֹא יִקָּהֲלוּ בְּתוֹךְ הָעָם, כִּי כָל אֲסִיפַת עַם תִּקָּרֵא "צָבָא". וְכֵן ״לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח׳:כ״ד), ״יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה״ (שם פסוק כה), ״בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ״ (שמות ל״ח ח׳), וְכֵן ״צְבָא הַשָּׁמַיִם״ (מלכים א׳ כ״ב י״ט), ״וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי״ (ישעיהו מ״ה י״ב). וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ״מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ (במדבר ל״א:י״ד), ״וְהִתְיַחֲשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה״ (דה״י א׳ ז׳ מ׳). וְאָמַר כָּאן כָּל יוֹצֵא צָבָא כְּדֶרֶךְ ״כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ״ (בראשית ל״ד כ״ד). וְאָמַר ״לְצִבְאוֹתָם״ שֶׁהֵם צְבָאוֹת רַבּוֹת, כִּי כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט צָבָא גָּדוֹל. וְהַלָּשׁוֹן שֶׁכָּתַב רַשִׁ״י: כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן - לֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה דָּרְשׁוּ אוֹתוֹ לִגְנַאי. אִם מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ בַמִּדְבָּר, וּבְמַטֵּה לֵוִי אָמַר "פְּקֹד" (במדבר ג׳:ט״ו) לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ בִּכְלַל גְּזֵרָה, וַהֲלֹא בְּמִנְיָן שֵׁנִי שֶׁל בָּאֵי הָאָרֶץ נֶאֱמַר כֵּן ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ו:ב׳)! אֲבָל בַּהַגָּדָה שֶׁל וַיִּקְרָא רַבָּה דּוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח: אֵין ״שְׂאוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״ (בראשית מ׳ י״ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ וְדִמִּיתִי אֶתְכֶם לִי, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א׳ כ״ט י״א) ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ״, אַף לָכֶם עָשִׂיתִי תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״ (תהלים קמ״ח י״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (דברים כ״ח א׳). וְשׁוּב מָצָאתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה א׳:ט׳) שֶׁאָמְרוּ: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אִידִי: מַאי דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״? רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁ, גַּדְּלוּ אֶת רֹאשׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לְקוּסְטִינָר: ״סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן״. כָּאן נָתַן רֶמֶז לְמֹשֶׁה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" – שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״, וְאִם לֹא יִזְכּוּ יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ״ (בראשית מ׳ י״ט). וְהִנֵּה הַלָּשׁוֹן כְּפִי הַכַּוָּנָה יִתְפָּרֵשׁ בְּטוֹבָה לַטּוֹבִים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה וְנֶאֱמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, אָמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי:

תִּפְקְדוּ אוֹתָם – עִנְיַן "פְּקִידָה" זִכָּרוֹן וְהַשְׁגָּחָה עַל דָּבָר, כִּלְשׁוֹן ״וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר״ (בראשית כא א), וְהוּא פִּתְרוֹנוֹ בְּכָל מָקוֹם, לֹא יִמָּלֵט מֵהֶן אִישׁ עַל דַּעְתִּי. וְגַם "פִּקָּדוֹן" מִפְּנֵי שֶׁשְּׁמִירָתוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ עָלָיו. וְכַאֲשֶׁר צִוָּה לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל יֹאמַר תִּפְקְדוּ אוֹתָם לִרְמֹז שֶׁלֹּא יִסְפְּרֵם, רַק שֶׁיִּתְּנוּ כֹּפֶר נַפְשָׁם מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וּבָהֶם יַשְׁגִּיחַ וְיֵדַע מִסְפַּר הָעָם. וְאָמַר בְּדָוִד ״מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם״ (כד ט), כִּי יָדַע מִסְפָּרָם בִּפְקִידַת הַכֹּפֶר, כִּי רָחוֹק הוּא אֶצְלִי שֶׁלֹּא יִזָּהֵר דָּוִד בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם״ (שמות ל יב). וְאִם אוּלַי טָעָה דָּוִד, לָמָּה לֹא עָשָׂה יוֹאָב שְׁקָלִים וְהָיָה דְּבַר הַמֶּלֶךְ נִתְעָב אֶצְלוֹ, וְהוּא אָמַר לוֹ ״לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי, לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל״ (דהי״א כא ג), וְלָמָּה לֹא יִמְנֵם בִּשְׁקָלִים שֶׁלֹּא יֶחֱטָא? אֲבָל כְּפִי דַּעְתִּי הָיָה הַקֶּצֶף עָלָיו בַּעֲבוּר שֶׁמְּנָאָם שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כִּי לֹא הָיָה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְלֹא עוֹשֶׂה בָהֶם דָּבָר בָּעֵת הַהִיא, רַק לְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ שֶׁמָּלַךְ עַל עַם רַב. וְהוּא מַאֲמַר יוֹאָב (כד ג) ״וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְגוֹ' וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה״. וְרָאִיתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה ב׳:י״ז): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ - לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ - חָסְרוּ. אֵיזֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה וּבַדְּגָלִים וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ. שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ - בִּימֵי דָוִד. וְיִתָּכֵן עוֹד שֶׁנְּפָרֵשׁ וְנֹאמַר, כִּי דָּוִד צִוָּה לִמְנוֹת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, רְצוֹנִי לוֹמַר מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וָמַעְלָה שֶׁהוּא אִישׁ, כִּי לֹא נִזְכַּר בְּמִנְיָנוֹ "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה", אֲבָל אָמַר ״לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם״ (דברי הימים א כא ב). וְזֶה הָיָה עָנְשׁוֹ, כִּי הַכָּתוּב לֹא הִרְשָׁה לִמְנוֹת רַק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בִּשְׁקָלִים. וּמִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, טָעָה בּוֹ, כִּי חָשַׁב בְּמַה שֶׁאָמַר "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף", שֶׁהוּא בִּשְׁקָלִים שֶׁהֵם כֹּפֶר לָהֶם. אֲבָל יוֹאָב נָתַן לִבּוֹ וְחָשַׁשׁ לַדָּבָר. וְהַכָּתוּב מְעוֹרֵר לִבִּי בָּזֶה בְּמַה שֶׁאָמַר: ״וְלֹא נָשָׂא דָוִד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַטָּה, כִּי אָמַר ה' לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה, וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל״ (שם כז כג-כד). הָיָה נִרְאֶה שֶׁמִּנְיַן יוֹאָב הָיָה לְמַטָּה מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְהוּא הָיָה הַקֶּצֶף, שֶׁאֵין ה' חָפֵץ שֶׁיְּהוּ כָל יִשְׂרָאֵל בְּגֶדֶר מִנְיָן, שֶׁהוּא יַרְבֵּם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר אָמַר ״אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם״ (בראשית טו ה). וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר בַּמִּנְיָן הַהוּא: ״וַיִּהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב״ (דברי הימים א כא ה), אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל פִּתְרוֹנוֹ שֶׁהָיוּ בְּרִיאִים וַחֲזָקִים לַמִּלְחָמָה. הִגִּיד כִּי לֹא מָנָה הַחוֹלִים וְהַחַלָּשִׁים וְהַזְּקֵנִים מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דְּבַר הַמֶּלֶךְ נִתְעָב אֶצְלוֹ. וְזֶה עִנְיָן הָגוּן מְאֹד. וְעַל דַּעַת מִדְרַשׁ אַגָּדָה (ברכות סב) שֶׁהָיָה שָׁם מִנְיָן מַמָּשׁ, טָעוּ כֻּלָּם, וּלְכָךְ אָמַר (שמואל ב כד א) ״לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב (שם פסוק י) ״אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם״, כִּי בַּתּוֹרָה לֹא נִזְכְּרָה בָּהֶם סְפִירָה כְּלָל, כִּי טַעַם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת יַגִּידוּ כָּל אֶחָד שְׁמוֹתָם בִּפְקֹד אוֹתָם בַּכֹּפֶר:

בישראל. להוציא ערב רב:

אתה ואהרן ולמעלה בכי תשא לא סייע אהרן באותו מנין לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין לכך לא מנאן הוא. הנשיאים מתחיל באליצור ומסיים בעינן על שם יצרנהו כאישון עינו ועל ידי הענן:

מבן עשרים שנה ומעלה. לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל בן עשרים לרדוף.

כל יוצא צבא. כל הראוי לצאת בצבא.

בישראל, להוציא ערב רב.

תפקדו אותם. לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים.

לצבאותם. כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול.

ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהילים ק״ו:מ״ח) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כ״א:י״ח) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עובדיה א׳:י״ח) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם.

מבן עשרים שנה ומעלה לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף.

כל יוצא צבא בישראל. להוציא ערב רב.

תפקדו אותם. חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו׳, להעירך בכונת אמרו שאו שיכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני במדבר א) שאמרו שנתקנאו אמות העולם בישראל מה ראו להתקרב וכו׳, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר איקונין שלכם, ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא, עד כאן. הרי כי יקפיד ה׳ על היחוס וישפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה׳ לצוות לפקד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות, למצוא לכל אחד ספר איקונין, מה שאין כן באמות העולם. ואחר כך באר מה היא המעלה, מבן עשרים שנה וגו׳ תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה.

מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות יב מא) יצאו כל צבאות ה' כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישעיה לז טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה. כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה מ"מ לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בב"ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו.

כל יוצא צבא בישראל. כל אדם יש לו צבא עלי ארץ. אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו. באומנתו וכדומה. ובלוים כתיב ג״כ כל הבא לצבא. שזה הי׳ עסק שלו לשאת משא הקודש. אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים. חדא שאינו יכול לשמור צבאו שיהא רק בעירו. דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו וכמש״כ בס׳ בראשית מ״ט ט״ו. שנית שאינו יכול לשמור צבאו כי אם בצרוף חברים הרבה. דאפי׳ הגבור כ״ז שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה אם לא בדרך פלא כמו שמשון. והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שהיו יוצאי צבא. היינו צבא מלחמה. ובישראל בקרב אחיו. ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה לא הי׳ נמנה והי׳ בכלל טפלים. ומש״ה הי׳ הצווי שיהיו מבן עשרים שנה ומעלה. דבן כ׳ לרדוף. היינו מלבד כחו יכול לרדוף בזריזות ובקלות. וזה נדרש למלחמה:

תפקדו אותם לצבאותם. שיהא משמש ועומד בצבא שלו מה שראש השבט יפקוד עליו לפי טבע שבטו. ועיין להלן ב׳ ל״א:

מבן [ענין ה"] שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכם למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו ותחת שרי אלפים ושרי מאות הי' צריך מנין אחר לדעת מי הריאוי לצאת בצבא ולתכלית זה מנו מבן עשרים שנה כל יוצא צבא היינו שראו אם הוא גבור חיל ראוי לצאת לצבא ואם אינו בע"מ וחלש, והגם שאז היו כולם אנשי חיל שלמים וגבורים שכל בע"מ נתרפאו בעת מ"ת כמ"ש חז"ל זה היה ענין נסיי, והעברת המנין היה כפי הטבע שנצטוו להשגיח ע"ז אם כ"א ראוי לצאת לצבא, והתנה שיהיו רק בישראל לא מן הגרים, ולפי השקף זה לא מנה את השבטים כסדר תולדותם רק כפי סדר הדגלים כמו שית' ועז"א תפקדו אותם לצבאותם שצבא המלחמה היה איש על דגלו, וי"ל שבסדר זה סדר ג"כ את כולם לפי סדר יוצאי צבא שהיו ממונים עליהם שרי אלפים ושרי מאות ותחת כל שר חנו אנשיו המופקדים תחתיו, ועז"א תפקדו אותם לצבאותם שע"כ תפס לשון פקידה שמציין ג"כ המינוי שכ"א חנה תחת השר הממונה עליו, ועתה באר עוד הבדל בין המנין הקודם שהיה ע"י משה לבדו ומנין זה הי' ע"י משה ואהרן:

ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים לא תפקדו אותם. ויש לומר דאם כן הל"ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ולמה ליה כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפרש"י. וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו' מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא: