במדבר א, ב

למשפחתם. דע מנין כל שבט ושבט:

לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו:

לגלגלתם. על ידי שקלים בקע לגלגלת:

קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן

קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן

שאו את ראש. כמו כי תשא ושם מפורש:

לבית אבותם. כי משפחת האם אינה קרואה משפחה:

לגלגלותם. פירשתיו:

שאו את ראש כל עדת - לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך, וכתיב שם: נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן.

שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם.

במספר שמות. כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אמר הרב בכור שור כי על ידי בקע לגלגלת דכי תשא נודע כללם דכל ישראל ביחד דכתי' התם לשש מאות וכאן מצינו כל שבט ושבט דגל בפני עצמו שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובערבות מואב מונה את הנולדים מאלו סמוך לכניסה לארץ כי בהם לא היה איש מפקודי משה ואהרן:

במספר שמות כתיב כאן ובפנחס לא כתיב באותו מנין במספר שמות אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו את שמותם במצרים ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון שאו שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו, האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש. וכן אמרו במדרש שאו את ראש אמר הקב"ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהילים קמ״ח:י״ד) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. הסרת הראש, מלשון (בראשית מ׳:י״ט) ישא פרעה את ראשך מעליך, כמי שאמר לקוסטינר ארים רישיה דפלן, ולכן אמר שאו ולא אמר גדל או רומם, כלומר אם זכו הרי לשון עלוי אם לאו יסתלק עלוין.

ואמר למשפחותם לבית אבותם, כי משפחת האם אינה קרויה משפחה.

במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג׳:מ׳) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל.

ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל.

והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב׳:ל״ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה.

שאו את ראש לפי שבתוך עשרים יום יסעו ללכת לארץ ישראל כדאיתא בפרשת בהעלותך ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש וגו׳ ושם כתיב נוסעים אנחנו אל המקום וגו'.

שאו את ראש וגו׳. צריך לדעת מספר זה למה. ורש״י זכרונו לברכה הביא דברי המדרש שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם חזר למנותם, עד כאן, וזה לא יספיק לישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן לא אחר כך, גם בהפלגת זמן חודש ימים.

ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל שהוא מספר שבפרשת פקודי (שמות לח:כו) באו לכלל חשבון שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בהמשך זמן ששה חדשים, הגם שכלה בהם העגל בשלשה מיני מיתות: מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל. ובמספר שלפנינו שהוא אחר ששה חדשים אחרים ממספר השני, רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפלו אחד. והדבר כמעט זר למאד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא ארע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן.

ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא), וזה לשונם: ״ויהיו כל הפקודים״ וגו׳, ולהלן הוא אומר ״בקע וגו׳ לשש מאות אלף״ וגו׳, למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת, עד כאן. דבריהם זכרונם לברכה לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל, הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן.

אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (שקלים א,ג), אין קשיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר, אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה׳ כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקימו מאמר ה׳ שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכון לומר, אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת – והלוים לא התפקדו, והרי לפניך היתרון.

ופרוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר שני לשלפנים, זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון, ובששה חדשים שבין שתי המספרות לא נעדר מהם אחד, והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני. ולזה נתחכם ה׳ לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחדש השני וגו׳, בכוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הראשון היה כמספר השני ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳ חיים כלכם״. ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש״י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו׳, שבחר בזמן זה לטעם הנזכר.

שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל יב) מ"מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ"א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ"ש (שם יט כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע"כ נתן להם הקב"ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל. ש"מ שיש להם מספר ואח"כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

כל זכר לגלגלותם. פירש"י ע"י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק ול"נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא"כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע"כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א' טו ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כ"א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע"כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא"כ בכל המספרים.

שאו את ראש וגו׳. ובסמוך כתיב עוד הפעם תפקדו אותם לצבאותם. וכן בלוים כתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא. הרי שני דברים המה. והיינו משום שהיו יודעים כי כך הוא הסך הכולל שנדרש להיות בישראל בהליכתם במדבר. אבל היו נצרכים לדעת כמה בכל שבט ובכל שבט כמה ראשים היינו שרי אלפים ושרי מאות וראשי משפחות ונצטוו כאן לשאת את הראשים כמה יש תחתיו עד שיצטרפו כל ראשי המשפחות ואנשיהם לנשיא השבט והי׳ לגדוד אחד לפי השבט. ובמקרא ג׳ כתיב תפקדו אותם. האנשים שמבן עשרים שנה והן יוצאי צבא:

למשפחתם לבית אבותם. סמוך לראש כל עדת ב״י. שהי׳ הצווי שלא יהי׳ ראש משבט אחד על בני שבט אחר. והיינו דכתיב למשפחותם לב״א לפני מבן עשרים שנה וגו׳ דשם מיירי במנין היוצאים לצבא. ובזה הפסוק מיירי במנין הראשים. משא״כ במנין דפ׳ פינחס דכתיב שאו את ראש כל עדת ב״י מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם. סמיך אזהרה דב״א להא דמבן עשרים שנה ומעלה ולא להא דאת ראש ב״י היינו משום דשם נמנו לתכלית חלוקת הארץ והי׳ באמת כמה ראשים משבט אחד על בני שבט אחר כמו יאיר בן מנשה שהוא משבט יהודה והי׳ ראש על שבט מנשה. וקבל עמהם נחלה בעה״י. וכן הי׳ עוד הרבה. ורק הנמנים בכלל היו לבית אבותם. אבל בהלוך המדבר שנמנו לתכלית כבוד השכינה ההולכת בראשם. הי׳ המצוה שיהיו הראשים דווקא איש על שבטו:

במספר שמות כל זכר לגלגלותם. פרש״י בקע לגלגלת. והוא פלא דמחצית השקל הי׳ במנין הראשון לאדנים. ושוב לא היו נצרכים. וגם לתרה״ל א״א. חדא דבזה היו משתתפים גם הלוים. ותו דתרה״ל זמנו בר״ח ניסן ולא באייר שאחריו. ותו דתרה״ל לא הי׳ נוהג במדבר אלא בפעם ראשונה כמש״כ בפ׳ תשא. אלא לשון המקרא כמשמעו במספר שמות. כל א׳ הושיט שמו ושם שבטו. ואח״כ מנו הפתקות אבל הי׳ מצורף לכל פתקא האדם בעצמו. הוא בעצמו הביא פתקא שלו והיינו לגולגלותם אצל הגלגולת. ולא שיושיט א׳ כמה פתקות של חבריו. דבזה הי׳ מקום לחוש אולי יניח א׳ כמה שמות בשקר. מש״ה הי׳ הצווי שכל א׳ יושיט את שמו סמוך לגולגלתו. ומנו את הפתקות והוי כמו אצבעות דמס׳ יומא רפ״ב. וע׳ להלן גבי לוים ובכורי ישראל שנוים בלשון ויבואר שם טעם השנוי:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע"י מונה ונתנו שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ"ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס' רמ"א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת ב"י, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז"א: שאו את ראש כל עדת ב"י זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם, ובמנין הזה צוה שיהיו למשפחותם לבית אבותם שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח"כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות העליונות ואח"כ אל בתי האבות ואח"כ אל השבט, וכמו שבארתי זה בפרטות בהתו"ה (בא סי' י"ז) וכמ"ש חז"ל שאין השכינה שורה אלא משפחות מיוחסות, ומפני שעתה רצה להשרות שכינתו עליהם בקביעות הוצרכו להתיחס וכמ"ש במ"ד שהשיב השי"ת לעו"ג שרצו להעשות דגלים הביאו ספרי יוחסין שלכם: [ג] במספר שמות שכל א' הגיד את שמו וכתבו על ספר ואח"כ מנו את השמות וידעו כמה אנשים יש, [ד] כל זכר לגלגלותם שחוץ מזה עברו האנשים בעצמם לפני משה ומנו אותם לגלגלותם [ומסתמא נתנו שקלים כמ"ש בסדר כי תשא], והטעם שהיה ספירה כפולה מספר שמות וגלגולת התבאר במד' (הובא בילקוט תהלים) מונה מספר לככבים אלו השבטים, הככבים הללו כשהם יוצאים אין יוצאים אלא בשמות שנא' לכולם שמות יקרא ובכניסתם נכנסים במנין שנאמר מונה מספר לככבים כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין בשבעים נפש וכשיצאו כשש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם ואלה שמות ב"י, ר"ל שהככבים לפי מה שנשקיף עליהם שכולם בכלל מתאחדים להיות כאיברים וגידים של האיש הכולל דהיינו של העולם הגדול בכללו שנחשב כאיש אחד ונקרא האדם הגדול, כמו שגוף אדם פרטי צריך שיהיו בו רמ"ח איברים ושס"ה גדים, כן האדם הגדול שהוא העולם צריך שיהיו בו ככבים כמספר שהם נמצאים ואם יחסר א' מהם הרי חסרון ומום כולל בכלל האדם הגדול שהוא העולם כחסרון אבר או גיד באדם הקטן, וזה קורא בהככבים בכניסתן היינו לפי ההשקף שהם נכנסים בכלל בנין העולם להיות חלק מחלקיו ואבר מאיבריו, וכמו שהרמ"ח איברים שבאדם יש לכל אחד פעולה מיוחדת משונה מפעולת זולתו כך יש לכל ככב פעולה מיוחדת ומשונה מזולתו שלפיהו יש לכ"א שם מיוחד לפי פעולתו, למשל מאדם לשפוך דם צדק לפעול צדקות ועז"א כשיוצאים יוצאים בשמות, היינו כשיוצאים לפעול פעולות יוצאים בשמות, ועל כללותם אמר מונה מספר לככבים ועל פעולתם כ"א ביחוד אמר לכולם שמות יקרא, וכן ישראל בכללותם שיהיו אומה אחת מוכנת להיות מרכבה לשכינת ה' נכנסו במנין, ר"ל שע"ז צריך מנין הכולל שהמנין הפחות הם שבעים נפש והמנין הגדול הוא ששים רבוא כמ"ש הארי ז"ל בס' הגלגולים, אמנם בפרטותם כל איש ואיש י"ל תכונה מיוחדת וסגולה פרטית שעפ"י בשמות נקראו, וע"כ נמנו במספר שמות שכ"א י"ל ענין אחר וקדושה מיוחדת וגם נמנו לגלגולת שמורה על המנין הכולל:

ד ולא כל משפחה ומשפחה שהרי לא הוזכר מנין משפחה בקרא רק מנין השבטים. [דברי דוד] ואם תאמר למה כתיב למשפחותם יש לומר שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אחר כך ועל ידי המשפחה היו יודעים משה ואהרן מאיזה שבט היו:

ה פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו אבל לא תפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפי' משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב דמאי נפקותא אם יהיה האב ממשפחת החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי כיון ששתיהם משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם:

ו רצ"ל למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותם על זה פירש על ידי שקלים כו':