תהילים פרק צ׳

תהילים פרק צ׳ עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר:

   מצודת דוד:תפלה למשה. י״א מזמורים שמכאן עד לדוד מזמור משה אמרם ודוד יסדם בספרו איש האלהים. ר״ל שהיה נביא: אד׳ מעון. אתה לנו למחסה בכל דור ודור כמו המדור המגין מזרם וממטר:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה. אַחַד עָשָׂר מִזְמוֹרִים מִכָּאן עַד ״לְדָוִד מִזְמוֹר״ (תהלים קא:א), כֻּלָּם מֹשֶׁה אֲמָרָם. כְּנֶגְדָּם בֵּרַךְ אַחַד עָשָׂר בְּרָכוֹת לְאַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים בְּזֹאת הַבְּרָכָה (דברים לג:א):

   מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ. מָעוֹן מָדוֹר וּמָנוֹס לָבֹא שָׁם הָיִיתָ לָנוּ:

   בְּדֹר וָדֹר. מֵעוֹלָם, כִּי אַתָּה מִקֶּדֶם הַכֹּל הָיִיתָ:

   אבן עזרא

   תפלה למשה איש האלהים לפי דעתי: שמשה אדונינו חבר זאת התפלה כי היא על לשון רבים ואין דברי דוד ככה. ועוד: שהחל ה' מעון אתה ובתורה מעונה אלהי קדם. אמר רבי משה: כי מעון מגזרת עין מקום מבט עין. והנכון בעיני: שהוא ממעון קדשך והיא התקרה העליונה, כמו: ויהי בשלם סוכו והנה מעונתו כנגד סוכו. והטעם: כי השמים אינה מעונות לנו באמת רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא והמעון עומד לא ישתנה.

   טעם אתה עם מלת היית אתה לבדך.

   רד"ק

   תפלה. תפלה זו מצאה דוד כתובה והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו וכתבה בספרו זה ודבר בו מחולשת האדם ומקיצור ימיו ומתפלל שלא יענישוהו הבורא כפי מעשיו:

   איש האלהים. שהיה נביא:

   מעון. פירושו מקם ומחסה, שהוא מקומו של עולם וכן אמר על לשון ישראל בכל הדורות היית לנו מקום ומחסה:

   מלבי"ם

   תפלה למשה, מזמור זה עם שלאחריו הוא ענין אחד, התפלל על קוצר חיי האדם ועל שימיו כלים בהבל מבלי יוכל להשיג במו את התכלית אשר עבורו נברא, ובמזמור שאחריו הגיע לו מענה על תפלתו שהאיש המתלונן בצל ה' נשמר מפגעי הזמן ויאריך ימים עד שישלים בחייו את אשר עליו להשלים, עד שקוצר ימי האדם ופגעיו ומאורעותיו, סבתם הוא מה שלא חסה בצל ה', כי לכן נעזב הוא אל מקרה הזמן ותהפוכותיו ה' מעון, בדבור הזה הודיע פינה יקרה מאד, שהרוחות והנשמות העתידים להבראות כבר היה להם מציאות מעולם במקורם הנשגב בה' אלהי הרוחות, ואין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, רק מה שבמציאותו עתה התיצב כמו לבוש במלבוש חומרי נתון תחת הזמן והמקום וחקי טבע העולם הזה הגשמיי, והיא רק מקרה קרה לעצמות האדם, לא דבר מועצם בעצמותו, כי בעצמות האדם בעצמו כפי מה שהוא בעצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהיא עצמות האדם לא נעשה שום שינוי רק שינוי מקומית, כטפת מים היוצאת מן המקור שאין הבדל בין אחרי נזלה מן המקור ובין כשהיתה במקורה רק שינוי מקומית לבד לא שנשתנה בעצמותה, וכ"ש שלא יצדק לאמר שהטפה הזאת נתחדשה אחר שלא היתה, כי החידוש שנעשה בה עתה הוא רק מה שעתה נמצאת במקום זולת מקומה הראשון, וכן אחרי מות האדם לא יתהוה בו בעצמותו רק שינוי מקומית, שלא יתכן לומר שאז ישתנה עצמותו מן היש אל ההעדר, כי נפשו הרוחנית שהיא עצמית האדם עודנה יישה ונמצאה לא נפסדה ולא קבלה שינוי, רק שהתעלתה מן מדורה התחתון שישבה בין בני בשר מתפעלת מן שכניה החומריים, אל מעון רוחני, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, אל המקור אשר ממנו נזלה, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, שבכל הדורות אשר עברו לפני יצירת האיש היה ה' מעונו, כי בכל הזמן הזה שכנה נפשו במקורה הנשגב בהאל יתברך והוא היה מעונה, ולא תאמר שזה הותחל מימות בריאת שמים וארץ לבד, עד שתאמר שגם הנשמות נתחדשו אז ונבראו ושכנו במעון האל יתברך, לא כן, כי גם בטרם הרים יולדו ובטרם תחולל ארץ ותבל, שעדיין לא ילדה הארץ את צאצאיה, וכן מעולם ועד עולם (מעון אתה היית לנו) אתה אל, כי אתה המקור שממך יצאו הרוחות ואליך ישובו, ובך שמו וישימו מעונם ומשכנם מעולם עד עולם:

   מצודת ציון

   מעון. מדור כמו השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו:ט״ו):

2. (ב)בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל:

   מצודת דוד:בטרם. עד לא ילדו ונבראו ההרים ועד לא חוללת הארץ ותבל ומטרם שהיה העולם ועד סוף ימי העולם בכל עת אתה אל ר״ל חזק ובעל היכולת:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   בְּטֶרֶם הָרִים יוּלָּדוּ. נִבְרְאוּ, וּבְטֶרֶם חוֹלַלְתָּ אֶרֶץ וְתֵבֵל. וּמֵעוֹלָם רִאשׁוֹן וְעַד עוֹלָם אַחֲרוֹן אַתָּה אֵל:

   אבן עזרא

   בטרם הזכיר השמים שהם למעלה מן האדם ועתה יזכיר הארץ.

   ומלת בטרם ישרת בעבור שנים וכן הוא: ובטרם תחולל ארץ ותבל.

   וטעם להזכיר ההרים בעבור היותם עומדים כאילו הם קדמונים כמו: ומראש הררי קדם.

   וטעם יולדו כי הרוחות יולידום וארץ שהיתה תחת המים בבריאתה.

   ותבל היא היבשה ששם היישוב. ורבי משה אמר: כי אתה אל תקיף לנצח. ולפי דעתי: כי אל - תאר הוא. וככה פירושו: בטרם היות הרים וארץ, ומעולם ועד עולם אתה אל, בעבור שיאמר על בן אדם דכה.

   רד"ק

   בטרם. זכר הארץ ולא זכר השמים לפי שרוצה לדבר על בן אדם שיעמוד מעט בעולם לפיכך דבר על הארץ שלא יעמדו אישים אף על פי שיעמדו מינים אבל השמים גם אישיים עומדים: וזכר ההרים. שהם עומדים יותר משאר חלקי הארץ:

   ילדו. כי היסודות הולידום במצות האל יתברך:

   ותחולל ארץ ותבל. פירושו ובטרם שחוללת ארץ ותבל. וארץ היא המיושבת ושאינה מיושבת וכשזוכר אותה עם תבל היא שאינה מיושבת גם רמז בזה כי בלידת ההרים נהייתה הארץ:

   ומעולם. פירושו מטרם שהיה העולם: ופירוש אל. יכול:

   מצודת ציון

   ותחולל. ענין יצירה כמו הן בעון חוללתי (לעיל נא):

   ארץ ותבל. כשהם סמוכים יורה ארץ על המקום הבלתי מיושבת ותבל על מקום המיושבת:

3. (ג)תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם:

   מצודת דוד:תשב אנוש. אתה משיב את האדם מן רוב אומץ חזקו אשר יהיה מדוכא ביסורים המחלישים כח ובזה כאלו תאמר לבני אדם שובו מדרכיכם הרעים על כי אין יסורים בלא עון:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא. מֵבִיא אַתָּה יִסּוּרִין עַל הָאָדָם עַד שֶׁאַתָּה מַחֲזִירוֹ לִהְיוֹת תְּשׁוּשׁ כֹּחַ וְקָרוֹב לַמָּוֶת, וַתֹּאמֶר לוֹ בְּיִסּוּרִין שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים:

   אבן עזרא

   תשב אתה אל ולא אדם תקיף, כי תשב אנוש בימי הזקנה עד היותו דכא.

   ותאמר שובו בני אדם אל העפר אשר לקחתם ממנה.

   רד"ק

   תשב. עד היותו דכא בימי הזקנה, כלומר לא יועילו חזקו בימי בחורותיו כי אתה תשיבנו דכא:

   ותאמר שובו בני אדם. שישובו בני אדם בתשובה ועל ידי היסורים אומר להם כי הם השלוחים:

   מלבי"ם

   תשב, כמו שהיית מעון הרוחות מאז, כן בעת תשב אנוש עד דכא, שהגוף יאפסו כחותיו עד שידכא וישוב אל האפס, בזה תאמר שובו בני אדם, תצוה לבני אדם שישובו מן חיי החומר אל מעונם ששכנו שם בתחלה, והוא שישובו אליך אל, שבך שכנו מעולם ועד עולם:

4. (ד)כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה:

   מצודת דוד:כי אלף שנים. ר״ל ע״י היסורים כאילו תאמר להאדם הלא אף אם תחיה אלף שנים הלא יהי׳ בעיניך כיום אתמול כאשר יעבור כי אחר שעבר הזמן מה לו אם היה זמן מרובה או זמן מועט הלא הלך לו ואיננו: ואשמורה בלילה. וכמו משמרה אחת ממשמרות הלילה כי לאחר שעבר הזמן משמר אחד ואלף שנים לאחת תחשב:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ. אֶלֶף שָׁנִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם הֵם כְּיוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹד מִן הַלַּיְלָה עִמּוֹ, כִּי יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְעַט מִן הַלַּיְלָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר הַכָּתוּב שֶׁיְּהֵא יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד כְּאֶלֶף שָׁנִים, אֲבָל כְּשֶׁיָּצָא מְעַט מִן הַלַּיְלָה עִמּוֹ אָז יוֹמוֹ שָׁלֵם וַהֲוֵי אֶלֶף שָׁנִים, וּלְכָךְ מֵת אָדָם הָרִאשׁוֹן תּוֹךְ אֶלֶף, שֶׁאִם הָיָה חַי אֶלֶף הָיָה יוֹתֵר מִיּוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשֶׁמָּא שִׁעוּר אוֹתָהּ אַשְׁמוּרָה הוּא כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מִמִּיתַת אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד אֶלֶף שָׁנִים, וַאֲנַן לֹא יָדְעִינָן כַּמָּה הֲוֵי אוֹתָהּ אַשְׁמוּרָה כִּי אִם מִסְּבָרָא (מצאתי). כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ וְגוֹ׳. וּכְשֶׁעָלְתָה תְשׁוּבָה בְּדַעְתְּךָ מִתְּחִלָּה יָפֶה דַּנְתָּ וּבָרָאתָ אוֹתָהּ, וּרְאוּיִין הָיוּ הַשָּׁנִים לְכָךְ לְפִי (שֶׁלֹּא) הָיוּ יְמֵי בְּנֵי אָדָם רַבִּים שֶׁלֹּא הָיוּ אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ אֶלָּא כְּיוֹם הוֹלֵךְ שֶׁעָבַר וְחָלַף וּמְעַט מִן הַלַּיְלָה עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמַרְתָּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ב:יז) ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ וְחָיָה תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, נִמְצְאוּ אֶלֶף שָׁנִים עוֹלִים לְיוֹם שָׁלֵם וּמְעַט מִן הַלַּיְלָה עִמּוֹ:

   כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר. שֶׁכְּבָר עָבַר:

   אבן עזרא

   כי, בעיניך עם בני אדם ידבר השם ואל תתמה בעבור שובו לשון רבים, ואחר כן בעיניך, כי כן משפט הלשון. זכור ימות עולם בינו, טפכם נשיכם וגרך.

   וטעם כיום אולי חיית אתה בן אדם אלף שנים, ככה יהיו כיום אתמול, כי יעבור שכבר עבר, או כמו אשמורה בלילה. ועל דרך הפשט מה טעם לאמר כיום אתמול היה מספיק היום והנו כמו אילו חיה אלף שנים, ואשר יורה יושר, פירושי שיאמר: ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שלא יגיעו לאלף ולפרש אותו על דור המבול רחוק הוא.

   רד"ק

   כי. ואמרת לו גם כן מה הם חייך כי אילו יראה בעיניך ותחשב שתחיה אלף שנים מה שלא חיה האדם הראשון כאין הם כיון שסופו למות לפיכך אל תתגאה בחייך אם תאריך ימים כי כולם יחשבו כיום אתמול שעבר או כמו אשמורה אחת מאשמורות הלילה כולם עמל ויגע ורבותינו זכרונם לברכה פירשו בעיניך כנגד האל יתברך ואמר יומו של הקב"ה הוא אלף שנים רוצה לומר כי אלף שנים אינם נחשבים לו אלא כיום אחד:

   מלבי"ם

   כי אלף, כן תאמר אל בני אדם, שובו מעולם הזה הזמני, כי אלף שנים שחיית פה בעולם החומרי, הלא ידמו בעיניך כיום אתמול כי יעבר, וגם ידמו בעיניך כאשמורה בלילה, ומבאר נגד מ"ש כיום אתמול כי יעבור זרמתם, שזרמתם את האלף שנים כמו שזרמת את יום האתמול, (מציין מרוצת הזמן כמרוצת זרם מים שהשבולת שוטפת והולכת, וכל שבולת שוטף את חברו, כן כל רגע מרגעי הזמן שוטפת את רגע הקודמת לה מן ההוה אל העבר, ואין הבדל בין אם היה העבר יום אחד או אלף שנים, כי העבר איננו בהוה, והזמן החולף אפס מן המציאות), ונגד מ"ש ואשמורה בלילה, אמר שנה יהיו, כמו שבזמן של הלילה לא נעשה בה תנועה ופעולה, רק בה ישן הבע"הח ולא פעל מאומה, כן היו כל האלף שנים כאלו ישנת בהם, עד שמצד זה האלף שנים שחיית היו כלא היו מצד שני ענינים, א. מצד שנזרמו ונשטפו מן המציאות כיום אתמול, ב. מצד שגם בעת היו במציאות ישנת בם ולא עשית כל מאומה, בבקר שיעור הכתוב האלף שנים ידמו בעיניך בבקר כחציר יחלף כיום אתמול כי יעבר מדמה הבקר הבא בהוה כאילו צמח ויצא מן הזמן כצמח חדש, ור"ל בבקר שיצמח כחציר במציאות, ידמה הזמן של אלף שנים שעבר כיום אתמול:

   מצודת ציון

   ואשמורה. הוא חלק משלשה חלקי הלילה נקראים אשמורה בלשון מקרא:

5. (ה)זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף:

   מצודת דוד:זרמתם. מרוצת חייהם המה כחלום השינה כי בהקיצו אין דבר מדברי החלום כן אין ממש בחיי האדם: בבקר. ר״ל בימי הנעורים לבד מחדש ומחליף כח כחציר הזה שרק בבוקר יחליף כח:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ. עַכְשָׁיו חֲטַפְתָּם לְאוֹתָם הַשָּׁנִים וַהֲבֵאתָם לְיָמִים מוּעָטִים, שֶׁאֵינָם אֶלָּא כְּשֵׁנַת תְּנוּמָה; שֶׁשְּׁנֵי הַדּוֹרוֹת שִׁבְעִים שָׁנָה הֵם, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף הָעִנְיָן: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְהֵם חֲשׁוּבִים שֵׁנָה אַחַת; כְּעִנְיָן (תהלים קכו:א) ״בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים״, וְעַל שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל נֶאֱמַר:

   זְרַמְתָּם. לְשׁוֹן שְׁטִיפָה, כְּמוֹ ״זֶרֶם מַיִם״ (חבקוק ג:י):

   בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. הַנּוֹלָד בַּלַּיְלָה מֵת בַּבֹּקֶר, לְסוֹף הַשֵּׁנָה; וְאִם

   אבן עזרא

   זרמתם שב לדבר עם השם, כי השנים תשימם כמו זרם מים עבר אותם, כמו השינה, או הטעם שישנו שנת עולם.

   רד"ק

   זרמתם. כנגד האל יתברך דבר המשורר ואמר זרמתם שכל בני אדם כזרם ממים שהולך ושוטף במהרה או יהיה כמו השינה ר"ל כמו החלום בשינה כי בהקיץ אין מדברי החלום כלום:

   מצודת ציון

   זרמתם. ענין מרוצת המים כמ״ש כזרם מים (ישעיהו כ״ח:ב׳) והושאל למרוצת השנים יחלוף. ענין התחדשות כמו יחליפו כח (שם מא):

6. (ו)בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ:

   מצודת דוד:בבקר יציץ. אם בבקר יציץ ומחליף כח הלא לערב בימי הזקנה ימולל ויבש ודומה הוא לחציר הנתייבש אחר שזרחה החמה עליו כל היום:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בַּבֹּקֶר יָצִיץ. מִיָּד חָלַף, וְעַד בֹּא הָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ, לָמָּה?

   אבן עזרא

   בבקר יציץ דור אחר דור וחלף מגזרת חליפות שמלות כדרך: אם הרגם ודרשוהו, תשלח רוחך יבראון.

   בבקר והדור שיציץ וחלף דומה אל הציץ הדל שאין לו כח בו, שבערב ימולל ויבש והנה דימה חיי האדם כמו מבקר עד ערב.

   רד"ק

   בבקר כחציר יחלוף. כמו החציר כן יחלוף ויעבור במהרה אפילו בבקר כלומר שימות בימי הנעורים כמו החציר שהוא רטוב לפני שמש ובבקר כצאת השמש עליו ייבש:

   וחלף. זה מן לשון אם יכרת ועוד יחליף יחליפו כח ענין התחדשות אמר אם בבקר יחלף כלומר פעמים יהיה שליו ושקט לערב שהוא הזקנה ימולל ויבש כמו הקציר אם יהיה בו כח רטיבות בבקר שהשמש אין בו כח החמימות כל כך לערב ימולל ויבש שהכתה אותו כל היום השמש:

   ימולל. מבנין פועל מרובע והוא פועל עומד ועניינו יכרת:

   מלבי"ם

   בבקר, ר"ל כן ידמו בבקר ההוה אשר יציץ וחלף עתה ויוצא אל המציאות, אשר גם צמח הבקר הזה ימולל ויבש לערב, כי גם בקר ההוה הנמצאת עתה במציאות אינו מתקיים רק דומה כציץ הפורח ומתקיים יום אחד וימולל ויבש בערב:

   מצודת ציון

   יציץ. יפריח:

   ימולל. ענין כריתה כמו כי אמילם (לקמן קיח) ויבש. ר״ל וכבר נעשה יבש וכן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳):

7. (ז)כִּי־כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ:

   מצודת דוד:כי כלינו. עתה ידבר על לשון בני הגלות בבל שיאמר אם חיי כל אדם הוא הבל אף אם המה בשלוה כל שכן אנחנו אשר כלינו באפך שאנפת בנו על עונותינו: ובחמתך. הוא כפל במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וְגוֹ׳. וְעַל כָּל זֹאת:

   אבן עזרא

   כי כאילו אנפת בנו, על כן יכלו ימינו.

   ובחמתך נבהלנו כמו: ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה.

   רד"ק

   כי. עתה ידבר על לשון הגלות אמר כל אדם הוא הבל אפילו אותם שהם בשלוה כל שכן אנחנו בגלות באפך שאנפת בנו על עונותינו והפסוק כפול בענין במלות שונות:

   מלבי"ם

   כי כלינו, אחר שהציע כי האל הוא מעון הנשמות לעולם, ממנו באו ואליו ישובון, התחיל להתאונן על קיצור חיי האדם, אשר לא יספיקו לו להשלים את התכלית אשר עבורו נשלח ממעונו לעולם הזה, והנה קיצור חיי האדם יהיה על שני פנים, א. ע"י עונש על חטא פרטי, ב. ע"י עונש הכללי נשגזר מיתה על אדם וזרעו, ועל שני אלה יתלונן פה, נגד העונש הפרטי אומר כי כלינו באפך, אם כלינו ע"י האף שיש לך על חטאים שחטאנו, ובחמתך נבהלנו, יש הבדל בין אף ובין חמה, שאף הוא הקצף הגלוי, וחמה הוא הכעס השמור בלב, ור"ל חוץ ממה שכלינו ע"י אפך הגלוי, עוד נבהלנו ע"י החמה הצפונה, ומפרש נגד מ"ש כי כלינו באפך שתה עונותינו לנגדך, שהאף המתגלה בא ע"י העונות, (וגם ר"ל שתשית את עונותיהו לנגדך, דהיינו שתחשב את העון לפי ערך גדולת מי שחטאו כנגדו שהוא בלתי ב"ת, ועפ"ז מגיע לחוטא עונש גדול וכבד מאוד), ונגד מ"ש ובחמתך נבהלנו מפרש (עונות) עלומנו (שתה) למאור פניך, גם עונות הנעורים שאנחנו כבר שכחנו אותם, תשית אותם נגד מאור פניך ששם אין חשך ושכחה רק הכל גלוי ונראה, וכאלו ישמור עוד חמה צפונה על עונות נעורים:

8. (ח)שַׁתָּה עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ:

   מצודת דוד:שתה. שמת עונותינו נגדך לזכור בהם ולפרוע עליהם גמול: עלמינו. השגיאות שהמה נעלמים מאתנו תשימם מול מאור פניך לזכור גם בהם ולשלם גמול עליהם:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   שַׁתָּה עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ, וְאֶת עֲלֻמֵנוּ – אֶת חַטֹּאת נְעוּרֵינוּ, שַׂמְתָּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ:

   עֲלֻמֵינוּ. נְעוּרֵינוּ, כְּמוֹ (שמואל א יז:נו) ״בֶּן מִי זֶה הָעֶלֶם״:

   לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. לְמוּלְךָ לְהַבִּיט בָּהֶם:

   אבן עזרא

   שתה ובאמת יש לך להתעבר עלינו בעבור עונינו תענישנו מעט מעט. אמר רבי משה: כי עונינו עונות עלומינו. והנכון בעיני: שהוא מגזרת תעלומה, על כן: למאור פניך.

   רד"ק

   שתה. משפטם שתתה והתי"ו למ"ד הפועל נבלעת בדגש תי"ו הנמצא והוא כתוב בלא ה"א וקרי בה"א ואחד הוא בענין כי הנח שאחר הקמ"ץ פעם כתוב פעם אינו כתוב והמלה מלרע שלא כמנהג והטעם כתבנו בספר מכלול בספר הדקדוק ממנו: אמר שתה עונותינו לנגדך. כלומר שתראה תמיד ותענישנו עליהם:

   עלמנו למאור פניך. עלומנו חסר יו"ד הרבים או לשון יחיד ופירושו ענין הנעלם הוא למאור פניך כי אין נסתר לך כי הכל הוא מאור פניך ויש מפרשים עלומינו חטא נעורים ולזה הפירוש יהיה חסר יו"ד הרבים כי לא נמצא עלומים נעורים זקונים בלשון יחיד:

   מצודת ציון

   עלומינו. מלשון העלם וחסרון ידיעה:

9. (ט)כִּי כָל־יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ־הֶגֶה:

   מצודת דוד:פנו. הלכו להם בעברה וזעם הבאה מעמך: כלינו. אנחנו בעונותינו גורמים כליון שנותינו להיות נמשך זמן דבור בעלמא:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ. וּפָנוּ וְנִבְעֲרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעֶבְרָתֶךָ:

   כְּמוֹ הֶגֶה. כְּדִבּוּר הַמְּמַהֵר לִכְלוֹת:

   אבן עזרא

   כי הנה פירוש טעם אשר כלינו באפך, שכלינו שנינו כמו הגה, כמו: והגה מפיו יצא, שהדיבור אין לו מעמד, כי ברגע דבור המדבר ימצא ואחר כן כאילו לא היה.

   רד"ק

   כי. כי לא היו בהם ימי טובה אלא כלם פנו בעברתך:

   כלינו שנינו כמו הגה. אמר כלינו שהוא פועל יוצא לומר כי אנחנו גורמים הכליון בעונינו:

   והגה. הדבור היוצא מן הפה חלף במהרה כן שנינו חלפו במהרה:

   מלבי"ם

   כי, ונגד המיתה הטבעיית שנגזרה בחטא אדה"ר, אומר אם כל ימינו פנו בעברתך, שגדר שם עברה הוא שע"י קצפו וחמתו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, וזה הוא בעונש שנגזר על כל הדורות שלא חטאו בחטא אדה"ר, שזה ע"י עברה להעניש את הבלתי חוטא, וע"י העברה הזאת פנו כל ימינו עד שכלינו שנינו כמו הגה, ר"ל כמו שיצא הגה ודבור וגזרה שהגה וגזר ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שאם יהיו ימי שנותינו בהם, בשנים הרגילים (מלת בהם מוסב על שנינו), אז יהיו שבעים שנה, ואם (ימי שנותינו) בגבורות, אם יהיו בגבורות יותר מן טבע הרגיל, אז יארכו שמונים שנה, ורהבם, ר"ל רהב הימים והתנשאם יהיה עמל ואון, דהיינו הפעולות שיפעל בימי חייו שבם יתנשאו ימיו יהיה עמל ואון כי גז חיש, ר"ל ובכל אופן, החיש גז, שטף הזמן החש וממהר במרוצתו, זה קורא חיש, הוא גז ונגזז מן המציאות בכל רגע, שבכל רגע יגוז רגע ההוה מן ההוה אל העבר, ונעופה, ואנו עפים עם החיש ומהירות הזמן מן המציאות אל ההעדר, כי הזמן הוא חיי האדם, ובכל רגע תגוז רגע מן הזמן וחלק מחיי האדם מן המציאות, אל תהום כאפס, עד כי מי יודע עז אפך, ר"ל אנחנו עפים עם שטף הזמן, ולא נוכל לדעת לא עז אפך שתעניש אותנו על חטאים פרטים, שעליהם אמר כי כלינו באפך, ולא עברתך כיראתך ולא יש מי שיוכל לדעת את עברתך הכללית שהוא בחטא אדה"ר (שעליו אמר כל ימינו פנו בעברתך) שהיא מתדמה עם יראתך הגדולה, שכן היא כוללת כל בשר אשר בו רוח חיים שכולם המות כרוך בעקבם, ומי יודע אותה, וא"כ אבקש למנות ימינו כן הודע שנביא לבב חכמה, אחר שע"י קוצר ימינו אין אנו יודעים מאומה לא מאפך ולא מעברתך, ואנחנו מתים מבלי השגת השלמות אשר בעבורו נבראנו, הלא ראוי שתודיע לנו שנוכל למנות ימינו כן באופן זה אשר נוכל להביא בו לבב חכמה, נגד מ"ש ורהבם עמל ואון, תלמדנו שנביא בימי חיינו לבב חכמה, ולא יהיה ימינו לריק ולתהו:

   מצודת ציון

   פנו. מל׳ פניה:

   הגה. ענין דבור כמו ולשוני תהגה (לעיל לה):

10. (י)יְמֵי־שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה:

    מצודת דוד:בהם. במספרם יהיו שבעים שנה: ואם בגבורות. ואם בהתגברות כח הטבע יהיו שמונים שנה: ורהבם. אף התוקף והאומץ של השנים ההם המה יגעים וצער: כי גז. לפי שלא יאריכו ימי האומץ כי מהר יוכרת ויעוף א״כ האומץ שהיה בתחילה גרמה להוסיף הצער בהעדרו:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה. שְׁנוֹתֵינוּ אֵלֶּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ אֵלֶּה וּבַעֲלוּמֵינוּ אֵלֶּה שִׁבְעִים שָׁנָה הֵם:

    וְאִם בִּגְבוּרוֹת. וְאִם הַרְבֵּה גָּבְרוּ יָמָיו, שְׁמוֹנִים שָׁנָה הֵם:

    וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן. וְכָל הַגְּדֻלָּה וְהַשְּׂרָרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵינָם אֶלָּא עָמָל וָאָוֶן, וְלָמָּה? שֶׁהֲרֵי כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. בְּתוֹךְ עֶבְרָה מַהֵר אָנוּ עָפִים וּמֵתִים:

    גָּז. לְשׁוֹן הַעֲבָרָה, כְּמוֹ ״נָגֹזּוּ וְעָבָר״ (נחום א:יב), ״וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם״ (במדבר יא:לא):

    אבן עזרא

    ימי אולי יטעון טוען: והלא משה חיה ק"כ שנה ואיך הוא יאמר שבעים שנה? זה לאות כי משורר היה שמו משה, והתשובה ככה נוכל לומר כי נח דניאל ואיוב אינם נודעים והלא יראה בתחלה איש האלהים ובעבור זה הזכיר שאיננו מתעסק בהבלי העולם וככה טעם זה המזמור, משה ידבר על לשון כל דור ודור גם דורו כן היה עד היום, אולי זה עשה זאת התפלה לפני התנבאו שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים.

    וטעם בהם דבר גדול יהיה אם היה במספרם שבעים שנה.

    ורהבם וימי רהבם ימי הכח והחוזק שהם ימי הבחרות, כולם הם עמל ואון.

    כי גז שיכרתו מהרה כמו גזי נזרך וזה טעם חיש ונעופה, והנה נהיה כעוף נודד ממקומו, או ונעופה - לשכון ארץ חשך, ארץ עיפתה, עושה שחר עיפה, או המלה מגזרת עפעף כמו תעופה כבוקר תהיה התעיף עיניך בו ואיננו, וכאילו תעופה היו ימינו.

    רד"ק

    ימי. משה רבינו דבר על הרוב אמר על קצור הימים שמתלונן כל דור ודור בגלות כי ימינו קצרים ולא נוחיל לראות הישועה אם לא תקרב הגאולה:

    ואם בגבורות שמונים שנה. נמצא כי הם מעט מן המעט:

    ורהבם עמל ואון. חוזק הימים והוא מקור או שם כלומר אפילו מי שיהיה ימיו בשלוה, עמל ואון הם כי לא יאריכו לו הימים:

    כי גז חיש ונעופה. סר חוזק הימים ההם במקרה:

    נעופה. אל הקבר כלומר נלך שם במהרה כעוף:

    גז ענינו סר ממקומו והוא פועל עומד:

    מצודת ציון

    ורהבם. ענין התחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳):

    גז. ענין כריתה ותלישה כמו גזי נזרך (ירמיה ז):

    חיש. מהר כמו חושה לעזרתי (לעיל לח):

11. (יא)מִי־יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ:

    מצודת דוד:מי יודע. בימים מועטים כאלה מי יוכל לדעת חוזק אפך על מה היא ולהיות נשמר ממנה: וכיראתך. כאשר יראתך נעלמה מלדעת איך נירא את ה׳ כן נעלמה עברתך מלדעת על מה אתה מתמלא עברה וזעם כי אין להשיג בימים מועטים כאלה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ. בְּיָמִים מוּעָטִים כָּאֵלֶּה מִי יִקְנֶה לוֹ לֵב לָדַעַת אֶת עֹז אַפְּךָ לְיִרְאָה אוֹתְךָ, וְאַתָּה כְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ. כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה יָרָאוּי כֵּן עֶבְרָתְךָ קָשָׁה, וְנִפְרָע מִן הַחוֹטְאִים:

    אבן עזרא

    מי אמר רבי משה: כי זה הפסוק קשור עם הבא אחריו והטעם כל איש שהוא יודע עוז אפך וידע למנות ימינו האמת נודע אליו, ונביא הוא כי יש לו לבב חכמה ויפרש כן כמו בנות צלפחד, ומלת הודע כמו הושב כספי ועל זה הדרך: או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ולפי דעתי: מי יודע - מי זה שיוכל לדעת עוז אפך?! וכפי היראה ממך ככה עברתך, על דרך בקרובי אקדש כאשר דרשו קדמונינו במלת וסביביו נשערה מאד.

    רד"ק

    מי. מי יכול להשמר מאפך וכמה הוא עוז אפך כי אנחנו רואים כי כמו שיראתך באדם כן עברתך בו כלומר כל מה שיראוך יותר עליו תביא עברתך כשיחטא מעט כן אמר על בני אהרן בקרובי אקדש:

12. (יב)לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה:

    מצודת דוד:למנות. לפי מנין ימינו שהם קצרים כן הודע נא דרכיך ר״ל לפי ערך מעט השנים כן תרבה לנו חכמה לדעת הכל במעט זמן ואז נביא גם אנו לבב חכמה ר״ל אם תתן בנו הרבה חכמה אז נחשוב לתור ולחפש בה לבוא אל תוכן עומק הדבר:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע. כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה, הוֹדַע בָּעוֹלָם אֶת מִנְיַן יָמֵינוּ אֲרֻכִּים, וְכֵיוָן שֶׁנַּאֲרִיךְ יָמִים, נוּכַל לִקְנוֹת לֵב וְנָבִיא בְּתוֹכָם לְבַב חָכְמָה. וְנָבִיא לְשׁוֹן הֲבָאָה (בבא בתרא יב.). (וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן, כִּמְנִין כ״ן – שִׁבְעִים שָׁנָה, וְנָמוּת לְפִי שִׁעוּר יָמֵינוּ שֶׁהֵן מְעַט, כֵּן תְּיַסֵּר אוֹתָנוּ וְכֵן ״וַיֹּדֵעַ בָּהֶם אַנְשֵׁי סֻכּוֹת״ (שופטים ח:טז) (ס״א אינו)):

    אבן עזרא

    למנות כדרך הודיעני ה' קצי, תן לנו לב לדעת למנות ימינו. והטעם: שנדע שמספרם מעט יהיה, ונביא בקרבינו, או בנו לבב חכמה.

    והנה נביא כמו: ומה נביא לאיש.

    רד"ק

    למנות. למנין ימינו כמה הם שנודעים לך כך הודיע אותם לנו ואז נביא לב חכמה כלומר נביא חכמה בלבנו ונשתדל יותר בחכמה כשנדע קצנו ויתן לפרש כי על הגלות אמר כי דברי דניאל סתומים הם וגם המלאך אמר לו שיסתום מה שהיה מבין ממנו. ואמר הודיענו מתי יבא הנביא לישראל כמו שכתוב הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא כי אז יהיה לנו לבב חכמה כמו שכתוב:

    מצודת ציון

    ונביא. מל׳ הבאה:

13. (יג)שׁוּבָה יְהוָה עַד־מָתָי וְהִנָּחֵם עַל־עֲבָדֶיךָ:

    מצודת דוד:שובה ה׳. שוב מחרון אפך עד מתי תחרה עוד: והנחם. חשוב על עבדיך מחשבה אחרת להיות מרוצה להם:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    שׁוּבָה ה׳. מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ:

    וְהִנָּחֵם. חֲשׁוֹב מַחֲשָׁבָה טוֹבָה עַל עֲבָדֶיךָ:

    אבן עזרא

    שובה הטעם מחרון אפך, כי למעלה כתוב: כי כלינו באפך.

    והנחם דרך משל לבן אדם שינחם.

    רד"ק

    שובה. טעמו מלרע אמר שובה אלינו עד מתי תזניחנו והנחם על עבדיך הנחם עליהם כי כבר נשאו עונם:

    מלבי"ם

    שובה ה' עד מתי, שובה מחרון אפך עד מתי שנביא לבב חכמה, שעד הזמן הזה שנוכל להביא לבב חכמה תשוב ולא תענשנו באפך ע"י חטאינו, וגם והנחם על עבדיך שלא תחול על עבדיך הצדיקים עברתך הכוללת בחטא אדה"ר:

14. (יד)שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל־יָמֵינוּ:

    מצודת דוד:בבוקר. בכל בוקר: ונרננה. בהודות והלל: ונשמחה וגו׳. כי תשוב להיטיב לנו בעבור רוב ההודאה וההלל וכן יהיה הולך וחוזר חלילה כל הימים:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ. בְּיוֹם הַגְּאֻלָּה וְהַתְּשׁוּעָה, שֶׁהוּא בֹּקֶר לְלֵיל הַצָּרָה וְהָאֲנָחָה וְהַחֲשֵׁכָה:

    וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ. כְּלוֹמַר בְּכָל הַצָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה:

    אבן עזרא

    שבענו אם שבענו חסדך בבקר, אז נגיל כל היום. והטעם: אם תעשה עמנו חסד בבחרותינו שתלמדנו הדרך הישרה - אז נשמח כל ימינו אפילו בזקנה.

    רד"ק

    שבענו. עת הישועה יקרא בקר ואור:

    בכל ימינו. כי לא תהיה עור צרה:

    מלבי"ם

    (יד-טו) שבענו, ר"ל שיהיו אחת משתי אלה, או שתכף בבקר (שהיא מליצה על התחלת זריחת החיים ושנות הנעורים), תשבענו חסדך, ולא נראה כלל רעת הזמן ותהפוכותיו, עד שעי"כ נרננה ונשמחה בכל ימינו, ורעת הזמן לא נראה כלל או עכ"פ אם נגזר עלינו לשתות כוס הרעה בבקר שהוא בימי הנעורים, שמחנו כימות עניתנו עד שנמצא שמחה לעומת העינוי:

15. (טו)שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה:

    מצודת דוד:כימות. כמנין הימים אשר ענית אותנו וכפי השנים אשר ראינו רעה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ. שַׂמְּחֵנוּ לִימוֹת מְשִׁיחֵנוּ כְּמִנְיַן יָמוֹת שֶׁעִנִּיתָנוּ בַּגָּלֻיּוֹת, וּכְמִנְיַן שְׁנוֹת אֲשֶׁר רָאִינוּ רָעָה:

    אבן עזרא

    שמחנו כימות עניתנו בתחלואים ובדאגות.

    רד"ק

    שמחנו. אינו אומר כחשבון הימים שעיניתנו כמו שאמר הדרש כי ימי הישועה כימי הגלות ואחר כן יחרב העולם אלא אומר כמו שעניתנו אלו הימים והראיתנו בהם רעה כן תשמחנו לעולם:

16. (טז)יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם:

    מצודת דוד:יראה. פועל ידיך יהיו נראים אל עבדיך וגם על בניהם אחריהם תהיה ההדר מעמך:

    עוד פירושים על פסוק טז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    יראה שיראה עזר השם להם, כי הוא חפץ בם.

    רד"ק

    פעלך. פועל הישועה:

    על בניהם. שיראו האבות והבנים הישועה בכל דור ודור מתחננים זה האבות שהישועה שעתידה להראות בימי בניהם תקרב ותהיה בימיהם ויבאו האבות והבנים יחדיו:

    מלבי"ם

    יראה, עד שנראה ונשיג את פעלך, איך אתה פועל ועוסק בעולמך, ועי"כ יראה הדרך על בניהם, שע"י הבחינה בפעולות ה' שעדן פועל בעולמו, (כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת), בזה ישיגו בניהם הדר ה' וכבודו והשגחתו, וישיגו התכלית אשר בעבורו נבראו:

    מצודת ציון

    והדרך. מל׳ הדר ויופי:

17. (יז)וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

    מצודת דוד:ויהי נועם. נעימות ה׳ יהיה עלינו: כוננה עלינו. הכן עלינו להיות מתוקן בידינו ולא יארע לנו תקלה בעת נעשה את המעשה: כוננהו. הכן את המעשה ההוא שלא יארע בם תקלה והפסד מה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    וִיהִי נֹעַם אֲדֹ׳ אֱלֹהֵינוּ. שְׁכִינָתוֹ וְתַנְחוּמָיו:

    וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. לְשׁוֹן תְּחִנָּה הוּא, כּוֹנְנָה כְּמוֹ ״שָׁמְרָה״ (תהלים כה:כ) ״שָׁפְטָה״ (תהלים פב:ח):

    כּוֹנְנֵהוּ. כּוֹנֵן אוֹתוֹ, וּשְׁנֵי פְּעָמִים וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: אֶחָד עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁבֵּרְכָן לְיִשְׂרָאֵל וְהִתְפַּלֵּל שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בַּמִּשְׁכָּן, וְאַחַת שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם:

    אבן עזרא

    ויהי טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהיה טורח להם ועמל בכל מעשיהם.

    וטעם כוננהו שיהיה שלם על דרך: אם ה' לא יבנה בית.

    רד"ק

    ויהי. אז בימי הישועה יהיה מעשה ידינו נכון וכפל הפסוק לחזק:

    מלבי"ם

    ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, (הנעימות הוא התענוג שישיג הפועל ממעשהו במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה), וע"י שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי נחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו, ובנו ימצא תכלית מעשיו ופעולותיו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ר"ל כי מעשה ידי האדם בענינים השפלים אינם מכוננים עליו, דהיינו שהוא לא נעשה כן ובסיס אל מעשיו, למשל הבונה בית לשבת בו, הבית מכונן על יסוד אבנים, והאבנים מכוננים על עפר הארץ, לא על האומן הבונה, בהפך האומן יתכונן על ביתו לשבת בו ולמצוא מחסה מזרם וממטר, לא כן מעשה הטוב בענינים הנפשיים, נעשה הוא בסיס וכן למעשה ידיו, למשל הלומד תורה תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו, והעושה מצוה לשמה המצוה יש לה כן בנפש הפועל, וז"ש שמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו, לא על דבר שהוא זולת עצמותנו, ומעשה ידינו יהיו דברים אשר כוננהו, שכל מה שנעשה יכונן ה' אותם מפני שיהיו טובים בעיניו, עד כאן דבר איש האלהים המתפלל, והיא תפלה כללית, וגם פרטית, שהתפלל גם על עצמו במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, שאמר שאינו מבין עז אף ה' ולא עברתו, ובקש שה' ינחם על עבדו, ושיראו אליו פעולות ה' בעת יכנס לארץ להשיג שלימותו, והדר ה' יראה על בניו שהם יירשו מקומו אחריו, ושמעשה ידיו מה שהוציא עם ה' ממצרים יתכונן עליו לא על זולתו - ע"כ היא התפלה:

    מצודת ציון

    נועם. ענין מתיקות וערבות כמו ולחם סתרים ינעם (משלי ט):