תהילים פרק נ״א

תהילים פרק נ״א עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:

2. (ב)בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר־בָּא אֶל־בַּת־שָׁבַע:

   מצודת דוד:בבוא. להוכיחו בדבר ה׳ כאשר בא אל בת שבע:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   בבא אליו נתן הנביא בהתנבאות נתן על דוד ואמר לו: גם ה' העביר חטאתך לא תמות, כי מלת גם תורה כי כבר עשה תשובה, על כן אמר לו: העביר חטאתך וכבר פירשתי דבר בת שבע כי לא היתה אשת איש באמת.

   רד"ק

   בבא. כי אז התודה ואמר חטאתי לה' אבל זאת התפילה אחר שהלך נתן אל ביתו אמרה:

3. (ג)חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   חנני כאילו התאוה עשתה לו חמס שהתגברה על דעתו.

   וטעם פשעי בעבור דבר בת שבע ודבר אוריה.

   רד"ק

   חנני. לא כפי מעשי:

   פשעי. זה הפשע ואחרים שעשיתי או פירושו כי בזה הפשע היו שנים דבר בת שבע ודבר אוריה:

   מלבי"ם

   חנני, מבאר שראוי שיסלח ה' לעונו מצד ג' דברים, א. מצד החסד, והוא פעולת החנינה ומתנת חסד חנם, וזה חנני אלהים כחסדך ב. מצד הרחמים בראותו דכאות לב החוטא וכניעתו, וזה כרוב רחמיך מחה פשעי ג. מצד המשפט והיושר, ועז"א הרב ושיעור הכתוב הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך (ומ"ש כי פשעי אני אדע הוא מאמר מוסגר), העון הוא עיות השכל שכופר במצוה זו או במצוה עליה, והחטא הוא המעשה עצמה, העון הוא כתם הנשאר בנפש, כי הטעות נמצא עדיין בשכל החוטא גם אחר המעשה, ועז"א כבסני מעוני שיכבס את נפשו מן הכתמים שבה, אבל החטא יחוסו עם החוטא אחר המעשה היא רק כטומאה שנגעה בגוף שהחטא טמא אותו, אבל דבר המטמא איננו עוד אצלו, וצריך טהרה על הטומאה שנגעה בו בעבר, ועי"ז סר הכתם מן הנפש אחר שעתה אינו מכחיש עוד את המצוה ויודע שפשע, ונגד מחטאתי טהרני אמר וחטאתי נגדי תמיד ששב עליו בתשובה, ובאר שראוי שיסלח על החטא, ודי בתשובה לבד, שאם היה החטא בין אדם לחברו לא היה מועיל תשובה לבד, אבל אנכי לך לבדך חטאתי, כי לא חטאתי נגד אוריה (לא בהריגתו שהיה מורד במלכות ולא בבת שבע כי מגורשת היתה וכמ"ש בארך (ש"ב י"א) והיה החטא רק לך לבד, וגם בחטא נגד ה' אם נעשה בגלוי אין מועיל תשובה מפני שהיה חילול השם שאינו נמחל, אבל אני רק הרע בעיניך עשיתי, כי היה המעשה בצנעה, למען שב למעלה וא"כ הרב כבסני מעוני למען תצדק בדברך והנהגתך, שאם לא תמחול יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט:

4. (ד)הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֺנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי:

   מצודת דוד:הרב. הרבה ומאוד כבסני:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   הרב לשון ציווי, כמו הרף ואגידה לך ויהיה כבסני שם הפועל, כמו לכבסני, או יהיה הרב שם כמו הרבה ויהיה כבסני ציווי, והנה דימה הנשמה שנתגאלה לעשות מה שאיננו נכון, כדבר מטונף שהוא צריך לכיבוס וטהרה.

   רד"ק

   הרבה. כתוב וקרי הרב ואחד הוא:

   כבסני. פי' הרב רחמך וכבסני מעוני או יהיה הרב שם כמו הרבה כלומר מאד כבסני מעוני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד:

   טהרני. שנטמאה הנפש בעון:

5. (ה)כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד:

   מצודת דוד:אני אדע. מכיר אני שפשעתי ותוהה אני עליו: נגדי תמיד. לזכור בו ולדאוג עליו:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מִתְחָרֵט וְדוֹאֵג עָלָיו, דּוֹמֶה לִי כְּאִלּוּ הוּא לְפָנַי תָּמִיד כָּל שָׁעָה:

   אבן עזרא

   כי וטעם חטאתי בעבור מחשבתו, בעבור שלא שמר מצות השם, והנה פשעי כנגד האדם.

   רד"ק

   כי פשעי. רבים כמו שפירשתי:

   אני אדע. אכיר ואדע כי חטאתי ולא אכפור בחטא:

   תמיד. שאני תמיד בחרטה על חטאתי זאת:

6. (ו)לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ:

   מצודת דוד:לך לבדך. ובידך א״כ למחול משא״כ אם היה החטא לאדם: בעיניך. כפל הדבר במ״ש: למען וגו׳. מתחלה נעשית למען תהיה צדק בדברך שאמרת שלא אעמוד בנסיון כזה וכמ״ש רז״ל: תזכה וגו׳. מוסב על מלת למען כאומר ועתה מחול לי למען תהיה זכאי בשפטך את הרשעים הממאנים לשוב על כי יראו שמחלת לי בתשובה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי. לְפִיכָךְ בְּיָדְךָ לִסְלֹחַ, וְאַף מַה שֶׁהֲרֵעוֹתִי לְאוּרִיָּה (שמואל ב יא) לֹא חָטָאתִי אֶלָּא לְךָ, שֶׁהִזְהַרְתָּ עַל הַדָּבָר:

   לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ. כְּמוֹ בְּמִנְהָגְךָ (ס״א אינו), כֹּחַ הָיָה לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָעֶבֶד נִצַּח אֶת רַבּוֹ, שֶׁאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּחָנֵנִי וְנַסֵּנִי (תהלים כו:ב) וּבְחַנְתַּנִי וְלֹא נִמְצֵאתִי שָׁלֵם כְּדֵי שֶׁתִּצְדַּק אַתָּה וְלֹא אֲנִי (סנהדרין קז.). דָּבָר אַחֵר לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, אִם תִּמְחֹל לִי, תִּצְדַּק בְּדִינְךָ לְנֹכַח כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָם שָׁבִים, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לוֹמַר כְּאִלּוּ עָשִׂינוּ תְּשׁוּבָה לֹא הוֹעַלְנוּ:

   אבן עזרא

   לך זאת היא החטאת שהיא נגדי תמיד היא שחטאתי לך לבדך.

   וטעם למען תצדק קשור עם פשעי אני אדע. הטעם: אני מודה ואין צריך להוכיחני, או יהי קשור עם חנני, כי אני מודה ואתה אמרת כי תסלח לשבים מתודים מעונם.

   רד"ק

   לך לבדך. כי דבר בת שבע בסתר היה ואין יודע זולתך ואע"פ שקראתי אותה על יד עבדי לא היו יודעים למה קראו אותה, וגם בדבר אוריה אין אדם יודע למה סבותי מיתתו כי חשבו בני אדם לפי שעבר מצותו צוה לסבב מיתתו ואתה ידעת בשני הדברי' כי לבבי להרע ולא אכפור בחטא. והגאון רב סעדיה פי' לך לבדך חטאתי וגו':

   לך כלומר אני מתודה ואומר חטאתי לך לבדך ולא אפרסם החטא לזולתי ולך אומר הרע בעיניך עשיתי:

   למען תצדק בדברך. כלומר שתשא חטאתי כמו שאמרת למשה נושא עון ופשע וחטאה:

   למען תזכה בשפטך. אותי בקו המשפט שלא יוכל אדם לומר עלי כי אמרת דבר אחד ועשית תמורתו, ואחר שאמרת שתשא חטא השבים ישא חטאתי כי אלו היה חי היה החטא לך ולו אבל עתה שהוא מת לך לבדך חטאתי אני מודה לך החטא כי כל חטאתי נשאר לך שאין לי ממי לבקש מחילה אלא ממך:

7. (ז)הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי:

   מצודת דוד:הן בעוון חוללתי. כמ״ש רז״ל ולזה אמר הלא נבראתי בעון לזה מאוד גבר בי היצה״ר להחטיאני בדבר העון אשר הוא מעין העון אשר נבראתי בה: ובחטא יחמתני אמי. כשנתחממה אמי כשנתעברה ממני היה בחטא וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי. וְאֵיךְ לֹא אֶחֱטָא וְעִקַּר יְצִירָתִי עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ הוּא, שֶׁכַּמָּה עֲוֹנוֹת בָּאִים עַל יָדוֹ (ויקרא רבה יד:ה). דָּבָר אַחֵר: עִקַּר יְצִירָתִי מִזָּכָר וּנְקֵבָה, שֶׁכֻּלָּם מְלֵאִים עָוֹן. יֵשׁ מִדְרָשִׁים לְמִקְרָא זֶה, וְאֵינָם מִתְיַשְּׁבִים לְפִי עִנְיַן הַמְדַבֵּר בַּמִּזְמוֹר:

   יֶחֱמַתְנִי. לְשׁוֹן חֲמִימוּת, כְּמוֹ (בראשית ל:לח) ״וַיֵּחַמְנָה הַצֹּאן בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת״ (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   הן בעבור התאוה הנטועה בלב אדם כאילו בעון חוללתי. והטעם: כי בשעת הלידה היצר הרע נטוע בלב.

   ומלת יחמתני זרה כאילו יחמה ממני על דרך: ליחמנה. ויש אומרים: כי זה רמז לחוה שלא ילדה רק אחר שחטאה.

   רד"ק

   הן. אדוני אבי ז"ל פי' כי אמר דבר זה כדי לסלק מעליו העון ואמר כי מדרך זה העון שעשיתי נבראתי והיא טיפת הזרע וממנה:

   יחמתני אמי. כאד' שזורע גרעיני מרה האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע בשעת תשמיש ואע"פ שיש בזה מותר ואיסור אם יטעה אדם באותו הדרך טבעו הוא וממנו הוא נוצר ואיננו דבר גדול אם יתקפהו יצרו לעבור על דבר זה וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם על כן חייב יותר אם יעשה אותן, והאדם הצדיק המושל בתאותו בדרך תשמיש אם יתקפהו יצרו דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כי זה טבעו וזה אינו טבעו:

   יחמתני. יחמה אותי כי מהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טפת זרע שהולד נוצר ממנה:

   אמי כי היא סיבת הזכר יותר מן האיש כמו שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר:

   בעוון. מלא ויש בו דרש רבי אחא אומר בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהא לו צד עון:

   מלבי"ם

   הן, מבאר איך מחויב הוא מצד המשפט להעביר עונו, כי האדם בטבעו מוכן בין אל העון שהוא עוות השכל, כי מצד ששכלו כלוא בחומר קל הוא שיטעה בדברים העיונים, ועז"א הן בעון חוללתי היינו שטבע יצירתי מחייב את העון שהוא עוות השכל, וכן הוא מוכן אל החטא שהוא מצד התאוה, כי בחטא יחמתני אמי, בעת החימום שנולד על ידי תאות המשגל נשאר בו טבע התאוה, שעל ידי זה עלול אל החטא שהוא מצד התאוה:

   מצודת ציון

   חוללתי. נבראתי כמו ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:ב׳):

   יחמתני. מלשון חמימה:

8. (ח)הֵן־אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי:

   מצודת דוד:הן אמת וכו׳. הלא חפץ אתה להיות נשרש האמת אף במחשבות הכליות וא״כ לא יפה עשה אבי במחשבתו עם כי לא חטא בפועל: ובסתום. בהכליות הסתומים הודעתני חכמה ר״ל כמוני כמות כל האדם תלויה החכמה בהכליות ולזה רע מאוד מחשבה רעה כי היא נעשה בכליות מקום נביעת החכמה ולפי גודל החטא הגדיל בי היצה״ר:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת. וַהֲרֵינִי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כִּי חָטָאתִי:

   בַּטֻּחוֹת. אֵלּוּ כְּלָיוֹת, שֶׁהֵן חֲלָקוֹת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת״ (בראשית כא:טז), וְכֵן ״מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה״ (איוב לח:לו). פִּתְרוֹנוֹ לְשׁוֹן מֶשֶׁךְ: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לַקֶּשֶׁת מֶשֶׁךְ, כֵּן יֵשׁ מֶשֶׁךְ לַדַּעַת (ס״א אינו):

   וּבְסָתוּם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי. וּבַלֵּב שֶׁהוּא סָתוּם, הוֹדַעְתַּנִי חָכְמָה לְהִתְוַדּוֹת:

   אבן עזרא

   הן אמת הטעם אע"פ שחטאתי, אמונת לבי באלהותך לא השתבשה וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם.

   בטוחות המקומות הנעלמים שהם מכוני הלב. וקדמונינו ז"ל אמרו: אלו כליות שהם מכוסות בחלב, כמו: מי שת בטוחות חכמה.

   ובסתום תוריני ותודיעני הדבר הנעלם ממני. ולפי דעתי: כי הטעם כפול, ותי"ו תודיעני שבה אל אמת, כי עקרו אמנת והתי"ו לשון נקבה אמת מארץ תצמח, כדרך בת והנה בתו הוא בנתו, וככה אמתו ולשון רבות אמנות לא אמתים, כאשר לא יאמר מן בת בתים כי אם בנות.

   רד"ק

   הן. האמת שחפצת היא בטוחות כלומר אע"פ שחטאתי היצר גבר עלי אבל לא עלה בלבי ובכליותי למרוד בך ובמצותיך ועתה אני מתחרט והחרטה תהיה לאות כי לא עשיתי במרד אלא דרך תאוה ואתה תודיעני האמת ובדבר הסתום תודיעני חכמה שאבין הדברים הסתומים בדרך האמת כי בלבי לעשות רצונך ואני מתחרט על שעברתי רצונך:

   בטחות. הם הכליות:

   מלבי"ם

   הן אמת, שהגם שה' נטע באדם כחות שעל ידם ינצל בין מן העון בין מן החטא, כי נגד עוות השכל נטע בו כח התבונה שבו יגיע אל האמת בדברים העיונים, ונגד תגבורת התאוה נטע בנפש כחות נושאי החכמה, שכבר בארנו בספר משלי שהחכמה היא ההנהגה בדברים שיפול עליהם טוב ורע, ונגדו הוא החטא, והבינה הוא בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר ונגדו הוא העון, וכל נפש היא מוכנת לקבל ציורי החכמה שעי"ז ינצל מחטא, ע"ז משיב שכח הבינה שבו ישיג האמת בדברים העיונים הוא נצפן מאד וטוח עליו טיח החומר עד שלא בקל יתגלה אל האדם ויתראה אליו, וז"ש הן אמת אשר חפצת שנשיג את האמת בעיון, הוא טח בטוחות החומר, ומכוסה סביב בטיט עב מאד, וכן החכמה שזה לא יושג אל האדם מעצמו רק ע"י הודעה מה' (כמ"ש בס' הנ"ל), ועז"א חכמה תודיעני, החכמה הזאת היא בסתום, סתומה בעומק הנפש, ולא בקל ידלה האדם מימיה העמוקים וע"כ יכשל בקל בחטא:

   מצודת ציון

   בטוחות. בכליות הטוחות ומכוסות בחלב וכן מי שח בטוחות חכמה (איוב ל״ח:ל״ו):

9. (ט)תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין:

   מצודת דוד:תחטאני. ולזה תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הזאת האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא: תכבסני. ר״ל מחול לי לבל ישאר רושם עון ואהיה לבן יותר מן השלג מבלי רושם עון כלל:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב. כְּמוֹ שֶׁמְּטַהֵר הַמְּצֹרָע וְטָמֵא מֵת (ויקרא יד:ד; במדבר יט:ו):

   אבן עזרא

   תחטאני דמה זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף, על כן: תחטאני באזוב.

   ומלת אלבין מהפעלים העומדים הלבינו שריגיה.

   רד"ק

   תחטאני. כמו שאמר הרב כבסני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד או נגע צרעת בגוף, ואמר תחטאני כמו שמחטאים באזוב שהיא סוף הטהרה תחטאני מעוני והחיטוי הוא טהרת החטא:

   ואלבין. הוא פועל עומד שהוא מבנין הפעול:

   מלבי"ם

   תחטאני, אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד') ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר, שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה הכיבוס מן הכתם, כי משלג אלבין שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:

   מצודת ציון

   תחטאני. תסיר חטאי וכן ובכל תבואתי תשרש (שם לא) ור״ל תסיר השורש באזוב. שם עשב מה:

10. (י)תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ:

    מצודת דוד:תשמיעני ששון ושמחה. השמיעני סלחתי ויהיה לי שמחה וששון ואז תגלנה העצמות אשר דכית בדבר הנבואה הקשה הבאה אלי:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. סְלִיחַת הֶחָטְא:

    עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. כְּשֶׁכָּעַסְתָּ עָלַי:

    אבן עזרא

    תשמיעני טעם ששון - בעבור היות נפשו מתאבלת.

    תגלנה כן לתוקף כח הגוף.

    רד"ק

    תשמיעני. על ידי נביא שסלחת לעוני ויהיה ששון ושמחה לנפשי הכואבת על החטא:

    העצמות תגלנה. והוא הגו על דרך ושמועה טובה תדשן עצם, ואע"פ שאמר לו נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות הבטיחהו ממיתה לומר שבה העביר חטאו שלא ימות ושאר העונשים כבר אמר לו נתן הנביא ולא התפלל על אותם עונשים כי ראוי לקבלם לכפר עונו ולא יכול להתכפר בלתם אם כן טוב יהי' לו העונש ההוא:

    דכית. כי מפחד האל ית' נבהל ודכאו עצמיו:

    מלבי"ם

    תשמיעני, מצייר כאילו ע"י נגעו הורס בנין גופו ועתה יבנה כולו מחדש, ונגד תחטאני באזוב ואטהר אמר תשמיעני ששון ושמחה, כי בצרעתו ישב חוץ למחנה בגדיו פרומים וזה הפך הששון, שמורה על הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וכן טמא טמא יקרא שהוא הפך השמחה בלב, ועתה יהיה לו ששון בגלוי ושמחה בלב, ונגד תכבסני שהוא הסרת המכאוב והנגע, אמר תגלנה עצמות דכית, שיגילו העצמות המדוכאים בנגע ומכאוב ועתה ימצא גילה פתאומית ע"י הרפואה:

    מצודת ציון

    דכית. ענין כתיתה:

11. (יא)הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל־עֲוֺנֹתַי מְחֵה:

    מצודת דוד:הסתר פניך. לבל יעמדו מול פניך לקטרג בי:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    הסתר דרך משל. והטעם: שלא יראה חרון אף השם.

    רד"ק

    הסתר. שלא יהא נגד עיניך חטאי ולא לזכרם ולענש עליהם עוד וכן כל עונותי עד היום הזה מחה כי בכולם אני מתחרט ושב בתשובה לפניך:

    מלבי"ם

    הסתר, עתה יסדר איך יבנהו ה' בנין חדש, א. שיסירו חטאיו ועונותיו הקודמים, והנה החטאים שהם במעשה אין להם מציאות בנפש רק חוץ לנפש, כי החטאים עומדים בפ"ע מופרדים מן העושאם, כמו שכל מעשה אחר העשותה אין לה עוד קישור עם העושה רק מה שהוא היה סבתה, וצריך שה' יסתיר פניו מהם מן המעשים שעומדים נכח ה', והעונות שהם במחשבה אין להם מציאות בפ"ע רק שנפש האדם דומה להם כנייר שהם כתובים עליו וחרותים על לוחותיה, בקש כל עונותי מחה, שימחה אותם ה' מן לוח נפשו, ולא ימצאו שם:

12. (יב)לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:

    מצודת דוד:לב טהור. לבל אחטא עוד: ורוח נכון. רוח ישר וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים. שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל עוֹד:

    אבן עזרא

    לב בעבור שהזכיר כי חולל בעון. והטעם: התאוה הנטועה הביאתהו לחטא, יתפלל אל השם שיעזרהו על יצרו, שלא יחטא פעם אחרת חטא כזה, וזה לב טהור.

    ורוח נכון הטעם כפול.

    רד"ק

    לב. כי כונתי טובה מעתה ואתה עזרני בה, וסמוך לבי ורוחי שיהיה טהור שלא ימשול בי יצר הרע עוד וזהו הבריאה והחידוש:

    מלבי"ם

    לב טהור, החטא בא ע"י התאוה שהיא מצד החומר, והעון בא ע"י עוות השכל או הרוח שהוא המעלה ציורים אל הלב ויעלה ציורים רעים נוטים לרוע, והבלתי חוטא י"ל לב טהור, והבלתי מעוה י"ל רוח נכון, רצוני שהלב מציין הכלי החיצוני החומריי שבו ישכון הרוח שהוא הכח הפנימי הנפשיי, וטהרת הלב הוא שהחומר אין לו נטיה ותאוה אל הרע, והרוח הנכון יציין שהרוח הפנימי יעלה רק ציורי אמת וטוב על פני הנפש, והפוכם לב טמא ורוח מעוות, והנה הלב הבלתי טהור יהיה בתולדה, לא כן הרוח הבלתי נכון, רצוני, שהחומר בתולדתו י"ל נטיה אל התאוה, עד שאם ירצה ה' לתקנו שלא יתאוה אל הרע צריך בריאה חדשה, ועז"א לב טהור ברא לי אלהים, שיברא לבו בריאה חדשה שלא יתאוה עוד לרע, אבל הרוח אינו מעות מתולדתו, כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמתיות וטוב עד שעוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך, ואין צריך רק שיחדש ה' בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר ורוח נכון חדש בקרבי:

13. (יג)אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי:

    מצודת דוד:אל תשליכני. למאס בי ולעזבני אל המקריים: ורוח קדשך. רוה״ק אשר בי מאז:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי. שֶׁלֹּא יְהֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְרֻחָק מִמֶּנִּי (ס״א אינו):

    אבן עזרא

    אל פחד שיפול ממעלת אנשי רוח הקדש ומצאנו באחרית ימיו שאמר: רוח ה' דבר בי.

    רד"ק

    אל תשליכני. כאדם השנאוי והמתועב אלא פנה אלי בעין הרחמים והאהבה או פירוש על רוח הקדש והפסוק כפול כי רוח הקדש היתה בו ובאותה הרוח היה אומר המזמורים ועתה כשחטא נסתלקה ממנו והתפלל שלא יקחנה ממנה לעולם אבל ישיבנה לו וזהו שאמר:

    מלבי"ם

    אל תשליכני, מבקש עוד שאחר שיברא לו ה' לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום, והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא' הוא מה שהאדם הוא אצל ה', והב' הוא מה שה' הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה' וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה, ועל צד זה בקש אל תשליכני מלפניך, ומצד שרוח ה' הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו, וע"ז בקש ורוח קדשך אל תקח ממני, ומפרש נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך ועי"כ השיבה לי ששון ישעך, שעי"ז אהיה מושגח מאתך ונושע מכל פגעי הזמן, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, מפרש ורוח נדיבה תסמכני, שעי"ז תסמכני הרוח נדיבה בדרכי השלמות:

14. (יד)הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי:

    מצודת דוד:השיבה. שלח לי ששון ישועה כמאז: תסמכני. סמוך אותי ברצון אהבת המתן כמשפט לאוהבי ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵעָלַי (סנהדרין קז.):

    נְדִיבָה. לְשׁוֹן נְדִיבוּת, קְצִינוּת:

    אבן עזרא

    השיבה בעבור היותו קודם שיחטא שמח כי לא חטא מימיו, על כן טעם השיבה.

    ותי"ו תסמכני קשורה עם רוח נדיבה. והטעם שתסמכני רוח נדיבה, להתנדב עד אלמדה.

    רד"ק

    השיבה. רוח הקודש היא ששון הנשמה וישעה:

    ורוח נדיבה. היא רוח הקודש שמתנדבת דברי שיר לשבח לאל יתב' והיא בעלת רצון טוב:

    תסמכני. ותי"ו טעמה אל הרוח או טעמה כנגד האל ית' וטעמה וברוח נדיבה:

    מצודת ציון

    נדיבה. מלשון נדיב האוהב לתת מתן:

15. (טו)אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ:

    מצודת דוד:אלמדה. אז אוכל ללמד את דרכיך את הפושעים ולהזהירם על התשובה ולומר להם ראו מה עלתה בי ע״י התשובה: אליך ישובו. ע״י דברי אלה ידעתי כי ישובו:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אֲלַמְּדָה פוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ. וּמִמֶּנִּי יִלְמְדוּ וְיָשׁוּבוּ, אִם יִרְאוּ שֶׁתִּסְלַח לִי:

    אבן עזרא

    פושעים כנגד כי פשעי אני אדע.

    וחטאים כנגד וחטאתי.

    רד"ק

    אלמדה פושעים. כשתסלח לי אלמדה פושעים וחטאים דרכך שאתה נושא עון ופשע וישובו אליך ואתה תקבלם:

    מלבי"ם

    אלמדה פושעים, עי"כ אלמדם לשוב בתשובה, והנה הפושעים שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה' והנהגתו לא טובים וימרדו בו, אלמדה אותם את דרכיך, שהם מלאים טוב וחסד, ועי"כ ישובו בתשובה, והחטאים שהם מצד התאוה, להם א"צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה, רק שע"י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה, כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך, ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו, בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב:

16. (טז)הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ:

    מצודת דוד:מדמים. שלא יושפך דמי בגמול עון הזה ואז תרנן לשוני הצדקה שעשית עמדי:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    הַצִּילֵנִי מִדָּמִים. שֶׁלֹּא אָמוּת בַּחֶרֶב, עַל עָנְשׁוֹ שֶׁל אוּרִיָּה שֶׁהָרַגְתִּי (שמואל ב יא:טו,יז):

    אבן עזרא

    הצילני בעבור הריגת אוריה.

    וטעם תרנן לשוני צדקתך כי אינני רוצח וחייב מיתה כי הוא לא צוה להרוג אותו, רק מחשבתו רעה היתה לשומו במקום הסכנה.

    רד"ק

    הצילני. מדמי אוריה שלא תענישני עליהם:

    אלהים. אתה כי אתה שופט על הכל ובידך לשפוט ולמחול, ואקרא לך:

    אלהי תשועתי. שתושיעני מזה הדין:

    תרנן לשוני צדקתך. שתעש' לי כשתמחול לי:

    ודם. נאמר בלשון יחיד ובלשון רבים בעבור כי הוא אחד ורבים, הוא נושא את כל הארבע' יסודות:

    מלבי"ם

    הצילני, אולם בקש נגד מ"ש לו הנביא ואת הכבשה ישלם ארבעתים שיצילהו ה' מדמים ובזה תרנן לשוני צדקתך, והנה הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה והשפה מציינים הדבור החיצוני, והצדקה תציין צדקת ה' בעצמו, והתהלה תציין מה שיהללוהו בקהל עם ויפרסמו מעשיו שעי"כ יהולל שהוא עושה צדקה, ואמר שבזה שתצילני מדמים אכיר את צדקתך בבינתי, שאינך מתנהג כפי מדת המשפט (שלפיהו ראוי שאת הכבשה ישלם ארבעתים) רק כפי הצדקה העליונה הנבדלת מדרכי המשפט הנימוסיי, (שזה ההבדל בין צדקה ומשפט) ועל זה אמר שלשוני היינו דבורי הפנימי רוח בינתי תרנן צדקתך, ואח"כ ה' שפתי תפתח, היא השפה החיצוני שבה יודיע דבריו לאחרים, ופי יגיד תהלתך גם לאחרים, והוא כי לא תחפוץ זבח, שאיך אתן בכורי פשעי ופרי בטני חטאת נפשי, אחר שלא תחפוץ גם זבח של בהמה, וכ"ש זבחי אדם, וכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין חפץ ובין רצון, החפץ הוא ענין נפשי, שתאותו ונטיית נפש חפץ בדבר מצד הערב או המועיל, והרצון הוא ענין מחשביי, שהדבר נרצה אצלו מצד הטוב, והנה הזבח של שלמים שלא בא על חטא הם נרצים לפניו, הגם שאינו חפץ בהם, כי א"צ לו בעבור עצמם כי לא יאכל בשר וע"כ אינו חפץ בהם, ומ"מ הם נרצים לו, שע"י יכיר האדם את בוראו, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמ"ש חז"ל, וע"כ אמר כי לא תחפוץ זבח, אמנם העולה שהיא באה לכפר על עשה ול"ת הניתק לעשה, לא לבד שאינו חפץ גם לא ירצה אותה כי היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יצטרך לכפרה, שמ"ש ונרצה לו לכפר עליו הוא ריצוי ופיוס אחר שכבר חטא אבל היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יביא עולה:

17. (יז)אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

    מצודת דוד:תפתח. במה שתמחול לי תפתח פי להגיד תהלתך לרבים ולהעיר לבם על התשובה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. מְחוֹל לִי, וִיהִי לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְהַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

    אבן עזרא

    ה' תעזרני להגיד תהלתך.

    רד"ק

    אדני. אתה שאתה נושא על הכל שפתי תפתח כשתרנן לשוני צדקתך ר"ל שישיב לו רוח הקודש שיופיע בלשונו דבר השיר כמו שהיה לו מתחילה וזהו שפתי תפתח שיהא עזר אלהי:

18. (יח)כִּי לֹא־תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה:

    מצודת דוד:כי לא תחפוץ. אין עיקר חפצך בזבח ומתן:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח. שֶׁאֵין זֶבַח חַטָּאת בָּא עַל הַמֵּזִיד:

    וְאֶתֵּנָה. שֶׁאִם תַּחְפֹּץ אֶתְּנֶנּוּ לְךָ:

    אבן עזרא

    כי לא שאלת בתורתך ובקשת להקריב עולה, או חטאת בעבור עון כזה.

    רד"ק

    כי. אם ידעתי שתחפוץ זבח על העון אתן אותו אבל ידעתי כי אתה רוצה בלב נשבר והנני שב בלב נשבר לפניך כי לא צוה האל ית' בקרבנות אלא על השוגג, אבל הוא מזיד היה ואין בו קרבן כי אם תשובה בלב נשבר ונדכא. ובחטא שבין אדם לחברו ההשלמה עמו. ועיקר טעם הקרבנות לא צוה האל עליהם אלא לשבר הלב ולבטל תאות הגוף מלבו, ובשרפת האמורים דמיון ששורף גם התאוות הבהמיות, וצוה בחטא הנעשה בשוגג כי האל הוא היודע הלבבות אם הוא שוגג או מזיד ולו מקריב הקרבן:

    מצודת ציון

    ואתנה. מלשון אתנן ומתן:

19. (יט)זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:

    מצודת דוד:זבחי. רוח נשברה הוא הזבח המרוצה ולא תבזה אם כן לבי הנשבר והנדכה:

    עוד פירושים על פסוק יט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    זבחי חשובה היא התשובה כזבחי אלהים. והתשובה היא: לב נשבר ונדכה.

    רד"ק

    זבחי. הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה:

    ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. אעפ"י שאין עמו זבח והזבח אתה בוזה כאשר אין הלב נשבר:

    מלבי"ם

    זבחי, כי עקר הזבח שירצה בו אלהים הוא רוח נשברה, שישבר האדם את רוחו הפנימי, שהרוח הוא המעלה הציורים על הלב, שלא יצייר עוד ציורים רעים רק ציורי החכמה ויראת ה', וזה יקבל ה' כזבח, וגם לב נשבר ונדכה, שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח ומורה על כח המתעורר והיצה"ר וכח הממשלה אשר בנפש לכבשו, אם הלב נשבר ע"י כניעה וצום ועינוי, שעי"כ ישבר הכלי החיצוני בל יתאוה תאוה, כמ"ש ולבי חלל בקרבי, גם זה אלהים לא תבזה, אבל לא ירצה בקרבנות וכ"ש במיתת נפשות:

20. (כ)הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם:

    מצודת דוד:היטיבה. חוזר גם להתפלל על בני הגולה בבבל ואשור ואמר ראה לבותם הנשברים והיטיבה ברצונך את ציון שתבנה ותכונן:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    הֵיטִיבָה. לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנִי:

    אבן עזרא

    היטיבה אמר אחד מחכמי ספרד: כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל, שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה והצריכו לדבר זה, בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד, גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.

    רד"ק

    היטיבה. בשני הפסוקים האלה נראה שבעודו אומר השיבה לי ששון ישעך כן היה לו ששבה לו כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה שעתיד בית המקדש להחרב ראשון ושני על העונות ואע"פ שהיו מקריבים קרבנות תמיד כיון שהיו מעשיהם רעים ביזה האל הקרבנות והחריב המקדש ובימות משיחנו יהיו קרבנותיו רצוים שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה' לפיכך הטיבה ברצונך את ציון:

    מלבי"ם

    היטיבה, אמנם הגם שעתה אינו חפץ בקרבנות, בעת שתיטיב את ציון ע"י רצונך, ציון מציין מקום המקדש והשכינה ואותה ייטיב ע"י רצונו ע"י שרצונו ישכון שם, לא ע"י חומה בריח ודלתים, וירושלם מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תטיב ע"י שתבנה חומותיה החיצונים:

21. (כא)אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים:

    מצודת דוד:אז תחפוץ וגו׳. כי אז תמלא הארץ דעה ולא יחטאו ולא יצטרכו עוד להביא חטאות ואשמות ולבד זבחי צדק יזבחו והם שלמים ועולות הבאים בנדבה ומבלי חטא: אז יעלו וגו׳. כפל הדבר במילות שונות:

    עוד פירושים על פסוק כא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    אז, זבחי צדק הם השלמים.

    ועולה היא עולת תמיד ומוספים.

    וכליל מנחת כהן.

    רד"ק

    אז. אותם הזבחי' יהיו זבחי צדק:

    עולה וכליל. הוא כפל דבר כי העולה היתה כליל או אמר כליל על מנחת כהן שהיתה כליל:

    פרים. על החטאת והשלמים:

    פרים. והוא הדין לכבשים אלא זכר הגדול שבמין הקרבנות:

    מלבי"ם

    אז תחפץ זבחי צדק, שאז לא לבד שתרצה כי גם תחפוץ זבחים, מצד שהם יהיו זבחי צדק, שהשלמים שיביאו לא יורו על הצלחות עוה"ז רק על הצדק, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שיחפוץ בו ה' מצד עצמו, וגם שלא לבד שתחפוץ בזבחים, כי תחפוץ גם עולה וכליל, שגם הם יורו על הצדק לא על החטא, ובכ"ז גם אז לא תחפוץ שאתן בכורי ופרי בטני מנחה לה', כי רק פרים יעלו אז על מזבחך, אבל עתה לא תחפוץ זבח, (וידוע שחטאת ואשמות של יחיד אינם קרבים בבמת צבור):

    מצודת ציון

    וכליל. היא מנחת כהן שנאמר בה כליל תהיה (ויקרא ו׳:ט״ז) לפי שכולו נשרף: