תהילים פרק קכ״ו

תהילים פרק קכ״ו עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:

   מצודת דוד:בשוב. כאשר ישיב ה׳ מן גלות בבל את בני ציון יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום ר״ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ״א בחלום ראו כאלו מצרים להם:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן. מִגָּלוּת בָּבֶל הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים:

   אבן עזרא

   שיר המעלות, בשוב ה' טעם זה השיר כטעם שיר העליון.

   שיבת על משקל שבתם וקימתם כן יאמר ישראל בשוב השם שבותם, אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה רק בחלום.

   רד"ק

   בשוב. ענין הנחה כמו שיבה ה' רבבות וגומר או יהיה ענין תשובה ויהיה פעל יוצא:

   שיבת. ענין תשובה שישובו בני ציון לה:

   היינו כחולמים. כחלום יעוף בעינינו צרת הגלות מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו כן פירשו אדוני אבי ז"ל:

   מלבי"ם

   שיר המעלות, הוסד בגלות בבל על שיבת ציון והגולה, בשוב ה' שיעור הכתוב היינו כחולמים בשוב ה' את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו, מציין תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו ע"י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה, כמ"ש ירמיה על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי, ואין הבדל בן ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו הוא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל ע"י שחוק ורנה בפה ולשון, עז"א שכבר היינו כחולמים ראינו דבר זה כבר במחזה, אשר בעת שישיב ה' את שיבת ציון בפועל

   מצודת ציון

   בשוב. מלשון השבה:

   שיבת. מלשון שבי:

2. (ב)אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה:

   מצודת דוד:הגדיל ה׳. ר״ל הגדולות האלה הם מה׳ ולא באו במקרה:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   אז, פינו לשון יחיד, כמו: נפשינו כצפור נמלטה. והטעם: כי כל אחד אז יאמרו אלה לאלה, או מבשרים בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שהשיב שיבת ציון.

   רד"ק

   עם אלה. עם ישראל הגדיל ואומרים ישראל הגדיל לעשות עמנו לפיכך היינו שמחים כלומר זו השמחה גדולה שתראו בנו ושימלא שחוק פינו היא מפני שהגדיל ה' לעשות עמנו פלא גדול וטובה גדולה:

   מלבי"ם

   (ב-ג) אז ימלא שחוק פינו שהשחוק הנמצא בלבנו עתה ואינו יכול למלאות את פינו. אז ימלא פינו ממנו, ולשוננו הרונן עתה בחלום בלא תנועה רק בכח ולא בפועל, אז ימלא רנה וזולת זה ההבדל היה הדבר אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת היינו כחולמים אז, ר"ל אצל הגוים יהיה זה דבר חדש והם יאמרו אז, הגדיל ה' לעשות עם אלה, כאלו הדבר התחדש אז, אבל אצלנו אינו דבר חדש, כי כבר היינו שמחים הגדיל ה' לעשות עמנו כבר שמחנו ע"ז בעבר, בעת היינו כחולמים ראינו ושמחנו בעת החזיון על שהגדיל ה' לעשות עמנו, והוא אצלנו שמחה ישינה ששמחנו בה מראשית קדומים, כי היה הדבר ברור אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת ראינוהו במחזה:

3. (ג)הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:

   מצודת דוד:הגדיל ה׳ לעשות עמנו. כאילו ישיבו ישראל לומר הן אמת שה׳ הגדיל לעשות עמנו ובעבור בטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא

   אבן עזרא

   הגדיל בראותינו כך, אז נשמח.

4. (ד)שׁוּבָה יְהוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:

   מצודת דוד:שובה ה׳. עודם בגולה יאמרו השב בני הגולה למקומם ונהיה כאפיקים בנגב ר״ל כמים הנגרים בחוזק במקום נגובה ויבשה:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. כַּאֲפִיקֵי מַיִם בְּאֶרֶץ יְבֵשָׁה שֶׁמְּלַחְלְחִין אוֹתָהּ, כָּךְ נִהְיֶה מַרְטִיבִין בְּשׁוּבְךָ אֶת שְׁבוּתֵינוּ אֲשֶׁר הַזּוֹרְעִים בָּהּ, בְּאֶרֶץ צִיָּה, בְּדִמְעָה – דּוֹאֲגִים, שֶׁסְּבוּרִים שֶׁמָּא לֹא תִצְמַח, בְּרִנָּה קוֹצְרִין עַל יְדֵי אֲפִיקֵי הַמַּיִם כְּשֶׁהֵם מְשֻׁלָּחִין בָּהּ:

   אבן עזרא

   שובה המשורר ידבר על לשון ישראל.

   כאפיקים כמים חזקים.

   בנגב לעולם חם, בעבור השמש, או לשון תרגום נגובו מיא.

   רד"ק

   שובה. אמרו ישראל בעודם בגלות שובה ופירושו הניחנו שבותינו גלותינו, וכתוב בוי"ו וקרי ביו"ד והענין אחד:

   כאפיקים בנגב. נגב היא ארץ יבישה כמו ארץ הנגב נתתני והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה כן תשובת גלותינו, דימה הגלות לנגב והישועה לאפיקי מים:

   מלבי"ם

   (ד-ה) שובה, ע"פ ההצעה הנזכרת יבקש המשורר שיעשה ה' שתהיה התשועה בדבר חדש אשר לא קוו עליה, והוא מה שיביא הגאולה קודם הזמן, כי אם תבא הגאולה בזמן המיועד מפי הנביאים אחרי שבעים שנה דומה לקוצר שדה תבואה על ראש גיא שמנים בארץ טובה, אשר בטח בלבו שישא אלומותיו והשמחה אינה גדולה כ"כ כי אינו דבר חדש, משא"כ אם תבוא הגאולה קודם זמן המיועד ידמה למי שזרע בארץ נגובה שכבר התיאש למצוא שם פרי תבואה, ופתאום באו אפיקי מים והשקו את פני האדמה, ובבוא לקצור נהפך אבלו לששון, שזה דבר שלא קוה עליו, וז"ש שובה ה' את שביתנו קודם הזמן בענין שנדמה לאפיקים בנגב, אשר הזורעים בדמעה שבעת הזריעה התיאש ממצוא שכר בעמלו ופתאום יקצרו ברנה, ומוסיף והולך עוד ציור יותר גדול, שאם גם אח"כ שכבר באו אפיקים והשקו את האדמה לא ידע בעל השדה מזה, עד שגם בעת שהולך לקציר הוא בוכה עדיין, וז"ש.

   מצודת ציון

   שובה. מלשון השבה:

   שביתנו. מלשון שבי:

   כאפיקים. עניינו מים הנגרים בחוזק כמו אפיקי מים (לעיל מב):

   בנגב. ענין יובש כמו ארץ הנגב נתתני (יהושע טו):

5. (ה)הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:

   מצודת דוד:הזורעים. אשר הזורעים במקום הנגוב ההוא הלא זרעו בדמעה בחשבם פן לא תצמח ויפסידו הזרע: ברנה יקצרו. כשבא שם אפיקי המים והצמיחה הנה יקצרו התבואה ברנה:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   הזורעים המשיל הגלות לנגב שאין שם מים, והישועה כאפיקי מים ודימה בני הגלות הזורעי. והטעם: שומרי התורה.

   רד"ק

   הזורעים. לפי שדימה הגלות לארץ הנגב שהזורע יזרע בה בדמעה שמתחנן לאל יתברך שימטיר עליה ויקצור מה שזרע בברכה והדבר רחוק שהזורע בה יקצור ממנה אם לא יהיו רחמי האל יתברך כן ישראל בגלות עם כל צרתם והזריעה היא מעשה המצות ועושים אותם בדמעה מפני צרת הגלות ומחלים לאל יתברך שיוציאם מהגלות ויקצרו ברנה מה שזרעו בדמעה והקציר הוא הגמול הטוב:

6. (ו)הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

   מצודת דוד:נושא משך הזרע. ר״ל בעת היה נושא משיכת והולכת הזרע אל השדה הלא ילך ויבכה מפחדו פן לא תצמח: בא יבא. אבל יבוא לביתו ברנה בעת ישא האלומות מן השדה אשר ברכו ה׳ והביא בו אפיקי המים והוא כפל ענין במ״ש ור״ל כן נהיה אנחנו עם כי בגולה אנו זורעים מעשה המצות בדמעה על כי חושבים אנחנו שח״ו אבדה תקותינו ובחנם כל מעשי המצות הנה כאשר בא יבוא זמן הגאולה אז נקבל הגמול בשמחה מרובה:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה וְגוֹ׳. כָּךְ יִשְׂרָאֵל זוֹרְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְדָקָה בְּדִמְעָה בַּגָּלוּת, וּבְרִנָּה יִקְצֹרוּ כְּשֶׁתִּשְׁלַם מַשְׂכֻּרְתָּם לֶעָתִיד:

   אבן עזרא

   הלך ובכה הטעם: היה בוכה שיפחד שיאבד הזרע.

   וטעם משך הכלי שיש בו הזרע.

   וי"ו אלומותיו שב אל הזרע וזה משל לשכר שומרי התורה וסובלי הגלות.

   רד"ק

   משך הזרע. פירוש יקר הזרע ונקרא הדבר היקר משך לפי ששמו נמשך מרחוק והזרע יקר בארץ הנגב והעני הנושא אותו הולך ובוכה מפחדו שמא יאחר ולא יצמח מפני יבשות הארץ, והאל יתברך רואה דמעיו ומרחם עליו וממטיר על הארץ ובעת הקציר יבא אל ביתו ברינה תחת אשר היה הולך ובוכה בעת הזרע וישא ברינה אלומות קצירו אל ביתו, כי ישראל בגלות סובלי עול הגלות ונושאי משא לקיים התורה והמצות שהוא הזרע במשל, ובעת הגאולה שהוא עת הקציר יבואו אל ארץ ישראל ברינה ישאו אלומות הטובות שייטיב עמהם האל יתברך ויהיה להם גמול טוב:

   מלבי"ם

   הלוך ילך ובכה, שבעת הליכתו לקצור עדיין בוכה מפני שחושב שישא משך הזרע, ר"ל שלא ישא מן השדה רק מה שזרע, שאם זרע כור אינו מצפה לקצור רק כור כפי מה שזרע, ואח"כ פתאום בא יבא מן השדה לביתו ברנה, כי פתאום הוא נושא אלומותיו של הזרע, ושמחה זו גדולה עוד יותר שהיא שמחה פתאומית, ובאור המשל הראשון שתהיה הגאולה קודם הזמן, ובאור המשל השני שהגם שגם בעת הגאולה לא קיוו רק תשועה מועטת, כמו בימי כורש שהיו תחת רשות מלכי פרס ימצאו תשועה גדולה וישאו אלומות ההצלחה:

   מצודת ציון

   משך. מלשון משיכה והולכה:

   אלומותיו. ענין אגודות תבואה כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):