תהילים פרק ק״ו
- מספר פסוקים: 48
- תהילים יומי: בחלוקה החודשית נקרא ביום כ״ב לחודש · בחלוקה השבועית ביום חמישי
- פירושים בעמוד: מצודת דוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון
(א)הַלְלוּ יָהּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
(ב)מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל־תְּהִלָּתוֹ:
(ג)אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל־עֵת:
(ד)זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ:
(ה)לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם־נַחֲלָתֶךָ:
(ו)חָטָאנוּ עִם־אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ:
(ז)אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא־הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת־רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף:
(ח)וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת־גְּבוּרָתוֹ:
(ט)וַיִּגְעַר בְּיַם־סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר:
(י)וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב:
(יא)וַיְכַסּוּ־מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר:
(יב)וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ:
(יג)מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא־חִכּוּ לַעֲצָתוֹ:
(יד)וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ־אֵל בִּישִׁימוֹן:
(טו)וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם:
(טז)וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהוָה:
(יז)תִּפְתַּח־אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל־עֲדַת אֲבִירָם:
(יח)וַתִּבְעַר־אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים:
(יט)יַעֲשׂוּ־עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה:
(כ)וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב:
(כא)שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם:
(כב)נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל־יַם־סוּף:
(כג)וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית:
(כד)וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא־הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ:
(כה)וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:
(כו)וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר:
(כז)וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
(כח)וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים:
(כט)וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ־בָּם מַגֵּפָה:
(ל)וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:
(לא)וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלָם:
(לב)וַיַּקְצִיפוּ עַל־מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם:
(לג)כִּי־הִמְרוּ אֶת־רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו:
(לד)לֹא־הִשְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם:
(לה)וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם:
(לו)וַיַּעַבְדוּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ:
(לז)וַיִּזְבְּחוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים:
(לח)וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים:
(לט)וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם:
(מ)וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת־נַחֲלָתוֹ:
(מא)וַיִּתְּנֵם בְּיַד־גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם:
(מב)וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם:
(מג)פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם:
(מד)וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת־רִנָּתָם:
(מה)וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו:
(מו)וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל־שׁוֹבֵיהֶם:
(מז)הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:
(מח)בָּרוּךְ־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן הַלְלוּ־יָהּ:
תהילים פרק ק״ו עם פירוש
מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.
(א)הַלְלוּ יָהּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
מצודת דוד:כי טוב. כי הוא טוב ומאתו לא תצא רעה כי עד עולם עושה חסד:
עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
הללויה, מי ימלל לא הזכיר שם המשורר והוא אומר למשכילים הללו את השם והודוהו על כמה חסדים שעשה עם אבותינו.
רד"ק
הללויה. אמר המשורר כנגד ישראל שהיו בדורו ובניהם הבאים אחריהם שיהללו יה על הטובות שעשה עם אבותיהם הללו יה:
מלבי"ם
הודו לה', המזמור הזה נמשך אל מזמור שלמעלה, שהזכיר איך שמר ה' את הברית והוציאם ממצרים ונתן להם את הארץ, ודלג יתר הנסים שעשה להם אחר יציאת מצרים כמו קריעת ים סוף ובקיעת הירדן ודומיהם, עז"א כי הם צריכים להודות לה', כי החסד שהתחיל לעשות עמהם עשה גם אחר שחטאו, כמ"ש בפסוק מ"ה ויזכר להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וה' טוב לעמו וחסדו לעולם, רק הם לא הכירו חסדיו ומרו והקציפו בכל דור ודור, כענין כי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:
(ב)מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל־תְּהִלָּתוֹ:
מצודת דוד:מי ימלל. מי יוכל לספר כל גבורות ה׳ ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:
עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
מי הטעם הודו לשם – אף על פי שאין יכולת באדם להלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו רק קצתה.
רד"ק
מי. במזמור שלמעלה מזה זכר ענין האבות עם מה שעשה במצרים ובזה המזמור זכר עוד מה שעשה עמהם משיצאו ממצרים כל זמן שהלכו במדבר וגם משנכנסו לארץ, ואמר אם באנו לספר גבורות ה' ולהשמיע כל תהילותיו כלומר כל הניסים שעשה עם אבותינו ועמנו שאנו חייבים להללו עמהם מי יוכל להשמיע כל תהילותיו:
ובגורות ה'. הם מה שהתעולל במצרים בארצם ובים, ומה שאמר הנה שלא יוכל אדם לספר כל תהילותיו, ואמר במזמור התשיעי אספרה כל תהילתך דוד אמר אספרה כל תהלתך על כל הצרות שעברו עליו מהאויבים אמר שיתן שבח והודאה לאל שהצילו כי המה גלוים לו, וכאשר בא לספר הניסים שעשה עם ישראל במדבר ובארצם בכל דור ודור אמר מי ישמיע כל תהילתו, וכן עם היחיד לבד מה שעשה הקב"ה עמו מטובות וחסדים בכל יום ויום לא יוכל לספר כי פעמים רבים יעשה האל יתברך עם האדם נס ולא ידע ולא ירגיש בו עד אחר זמן שיתבונן בו. וכאשר אמר דוד כל תהלתיך על הניסים הגלוים שעשה עמו הידועים לכל במלחמת האויבים:
ישמיע. פירוש ומי ישמיע ומי שזכר עומד במקום שנים, וקודם שהחל המשורר לספר אמר:
מלבי"ם
מי ימלל גבורות ה', ר"ל א"צ להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים, א. שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה', ועז"א מי ימלל היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו, ב. שמי ישמיע כל תהלתו, שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי ב"ת, ור"ל שיודו לה' מצד שהוא טוב ולעולם חסדו, לא מצד עצמו שא"א לספר גבורותיו מצד עצמם:
מצודת ציון
ימלל. מלשון מלה ודבור:
(ג)אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל־עֵת:
מצודת דוד:אשרי שומרי משפט. אשרי אלה השומרים משפטי התורה ועושים צדקה בכל עת כי זה יחשב להלול אל המקום כי הרודף אחר התורה יורה בזה גדולת הנותן את התורה:
עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
אשרי הטעם: כי שומרי משפט הם ממללים קצה גבורתו.
והזכיר גבורות השם בעבור גבורותיו בים סוף.
וטעם להזכיר משפט בעבור עונות ישראל והשם שפטם כמעשיהם.
רד"ק
אשרי. כלומר אשריהם ישראל אם היו שומרים משפטי האל אשר צוה אותם כי בזמן שהיו עושים רצונו של מקום כמה טובות עושה עמהם ואף במדבר היה סובל אותם זמן רב אולי ישובו למוטב, ואם היו שומרים משפטיו ועושים צדקות בכל עת כלומר תמיד כל שכן שהיה הוא עושה עמהם צדקות ולא היו לעולם גולים מארצם כי צפה המשורר ברוח הקדש שעתידים לגלות מארצם בעונותם. לפיכך אמר אחר זה הפסוק זכרני נא ברצון עמך:
עשה צדקה בכל עת. כי ישראל היו עושים פעמים טוב ורוב הפעמים היו מריעים מעשיהם לפיכך אמר בכל עת אשריהם אם יהיו עושים הטוב תמיד:
מלבי"ם
אשרי, ר"ל חסדי ה' טובים לעולם, רק שהכל תלוי בהכנת המקבל, אחר שלא נתן להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו חקיו ומצותיו ינצרו, א"כ אשרי שומרי משפט שהם המצות שבין אדם לחברו, ועושה צדקה שהם המצוות שבין אדם למקום, להם טוב ואשרי בכל עת, אין הבדל בין עתים הקדמונים והאחרונים, כי חסדי ה' לא נשתנו, והשומרים תורתו אשרי להם גם בזמן הזה:
(ד)זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ:
מצודת דוד:זכרני. התפלל דוד על עצמו ואמר זכור גם אותי כשתהיה מרוצה לעמך ופקדני לטובה בעת בוא ישועתך:
עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
בִּרְצוֹן עַמֶּךָ. בְּהֵרָצוֹתְךָ לְעַמֶּךָ:
אבן עזרא
זכרני זה המשורר יתפלל אל השם, אולי יראה עת הישועה כאשר תרצה עמך ותבא עת ישועתך.
רד"ק
זכרני. אם הפסוק הזה אמרו המזורר על עצמו בקש מהאל שיקום מקברו עם המתים שיחיו בעת גאולתנו וכן בפסוק הבא אחר זה. או אמר הפסוק על לשון בני הגלות הזה כי כל אחד מבקש מהאל שיזכה לראות הגאולה ואומר זכרני ה' בעת שהיה רצונך בעמך, ותוציאם מגלותם זכרני ורצה גם בי שאחיה עד עת הגאולה:
מלבי"ם
זכרני, מפני שיתחיל לספר איך ישראל חטאו, ואיך עי"כ נתנו ביד צריהם, בקש שלא יזכירהו ה' לא בין החוטאים ולא בין הנענשים, ויש הבדל בין זכירה ובין פקידה, שהזכירה היא רק שזוכר את הדבר, והפקידה היא בשיתעורר לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ובקש זכרני ה' ברצון עמך, שלא תזכרני עם העת שהיית עליהם בכעס רק עם הרצון, בעת שרצית אותם כי היה מעשיהם טובים, ופקדני בישועתך, שלא תפקדני להעניש אותי עם נענשים, רק בעת שתושיע ותעשה טוב חסד:
מצודת ציון
פקדני. ענין השגחה וזכרון:
(ה)לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם־נַחֲלָתֶךָ:
מצודת דוד:להתהלל. להשתבח עם ישראל נחלתך לומר ראו כי בנו בחר ה׳:
עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
לראות בטובת בחיריך כאשר יראו הם.
רד"ק
לראות. שאזכה לראות העם הנבחר לך שיזכו לגאולה לשמוח בשמחת גויך, וכפל הענין שלש פעמים לחזק הענין במלות שונות כמנהג:
נחלתך. הם ישראל: ופי' להתהלל. יש מפרשים כמו לשמוח ואין צריך להוציאה מענין השבח כי בשמחת החופה ישבח אדם החתן והכלה לפיכך קראו בית החופה בי הלולא: ופי' להתהלל עם נחלתך. כי בשמחתם בצאתם יתהללו על כל עם כי בם בחר ה':
מלבי"ם
לראות, נגד מ"ש זכרני ה' ברצון עמך מפרש לראות בטובת בחיריך, שתזכרני עם בחירי ה' הצדיקים לראו' בטובתם מצד מעשיהם הטובים, ונגד מ"ש פקדני בישועתך מפרש לשמוח בשמחת גויך לשמוח אתם על אשרם והצלחתם, ומצד שני אלה אזכה להתהלל עם נחלתך, שבמה שיהיו לנחלה לך שזה מורה על קדושתם ועל דיבוק ה' עמהם לעולם, אתהלל עמם אם במעשים הטובים אם בהצלחתם ושמחתם:
(ו)חָטָאנוּ עִם־אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ:
מצודת דוד:חטאנו עם אבותינו. כמו שאבותינו חטאו כן אנחנו חטאנו:
עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
חטאנו והנה תחלת תשובת זה המזמור, שהוא מודה חטאתו וחטאת עמו, על כן: חטאנו עם אבותינו כדרך והתודו את עונם.
והרשענו כנגד פשעינו.
ופעול העוינו חסר דרכנו או נפשנו והרשענו כן, אולי הוא פועל עומד.
רד"ק
חטאנו. ידבר על לשון הגלות:
עם אבותינו. כמו שאבותינו חטאו כן חטאנו אנחנו:
מלבי"ם
חטאנו, כי באמת חטאנו עם אבותינו, שאחזנו מעשה אבותינו בידינו, וחטאנו כמוהם, אולם אנחנו הוספנו על מעשי אבותינו שהם חטאו מצד התאוה או השגגה שזה גדר החטא, ואנחנו העוינו מצד עוות השכל והכפירה, והרשענו במזיד:
(ז)אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא־הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת־רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף:
מצודת דוד:במצרים. בצאתם ממצרים: לא השכילו. לא נתנו לב להשכיל הנפלאות שעשית במצרים: בים סוף. עודם בים סוף מרו בה׳ ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו:
עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיַּמְרוּ עַל יָם. הָיוּ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה; אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִכָּאן מִצַּד זֶה, אַף הַמִּצְרִיִּים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר, וְיָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ; עַד שֶׁרָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהֵקִיאָם לַיַּבָּשָׁה. אָז ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם״ (שמות יד:ל), לְפִיכָךְ ״וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳״ (שמות יד:לא); אֲבָל מִתְּחִלָּה לֹא הֶאֱמִינוּ (פסחים קיח:) (מצאתי):
אבן עזרא
אבותינו, לא השכילו נפלאותיך האותות והמופתים שעשית במצרים.
רוב חסדיך עם ישראל במכת ערוב ודבר וברד וחשך ומכת בכורים.
וימרו על ים שאמרו: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, או מאנו לעבור הים.
רד"ק
אבותינו. בצאתם ממצרים:
לא השכילו נפלאותיך. שעשית במצרים, ולא זכרו את רוב חסדיך. כי חסדים ונפלאות שעשית עמהם בהוציאך אותם מבית עבדים ביד חזקה ובמכות שהבאת על המצריים הבדלת בינם ובין מצרים שהיתה המכה משולחת בכל הארץ והם היו נבדלים ממנה, ואחר צאתם כשרדפו מצרים אחריהם אמרו המבלי אין קברים במצרים:
ולא השכילו ולא זכרו. כי מי שעשה להם במצרים הנפלאות יצילם מיד המצרים הרודפים אחריהם אלא המרו האל יתברך וחשבו שלא יוכל להצילם וזהו וימרו על ים בים סוף:
מלבי"ם
אבותינו, מבאר חטא אבותיהם, שגם בעודם במצרים חטאו, והנה שם היה להם להשכיל גדולת ה' ויכלתו מצד הנפלאות שעשה לעיני פרעה ולעיני כל מצרים ולעבדו מצד יראת הרוממות, והם לא השכילו נפלאותיך, והסתפקו בהם ולא היה להם אמונה שלימה, כי חשבו שנעשו בלאט ותחבולה, ועכ"פ היה להם לזכור חסדי ה' ולעבדו מצד הכרת הטובה ויראת הגמול והעונש, אבל הם לא זכרו רוב חסדיך וכמ"ש ביחזקאל ח' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ולא אבו שמוע, עד שלכן וימרו על ים בים סוף שהסתפקו, ביכלתו וכפרו בטובותיו, כמ"ש הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, ומוסיף בים סוף, שגם בתוך הים מרו כקבלת חז"ל שפסל מיכה עבר עמהם בים:
מצודת ציון
וימרו. מרדו וסרבו:
(ח)וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת־גְּבוּרָתוֹ:
מצודת דוד:למען שמו. שלא יחולל כי פן יאמרו מבלתי יכולת וגו׳:
עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויושיעם כי שמו נקרא עליהם אלהי העברים.
רד"ק
ויושיעם. הושיעם מן המצרים שהיו רודפים אחריהם:
למען שמו. כלומר אע"פ שהם המרו באל ומעטו בטחונם בו עשה הוא למען שמו שיודע בגוים:
להודיע את גבורתו. כמו שאמר ואכבדה בפרעה ברכבו ובפרשיו:
מלבי"ם
ויושיעם ובכ"ז הושיעם משני טעמים, א. למען שמו שלא יהיה חילול השם כמ"ש ביחזקאל כ' ואעש למען שמי לבלתי החל, ב. להודיע את גבורתו כדי שהם בעצמם יכירו עי"כ את גבורתו:
(ט)וַיִּגְעַר בְּיַם־סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר:
מצודת דוד:בתהומות. בעומק הים, הוליכם בחרבה כבמקום מדבר מבלי מים:
עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהוֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. יַם סוּף הָיָה בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב ״סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר וְגוֹ׳״ (שמות יד:ג). ״דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְגוֹ׳״ (במדבר י:לג):
אבן עזרא
ויגער דימה רוח קדים לגערה.
בתהומות מקומות שפלים.
כמדבר אשר אין שם מים, כי היו להם חומה.
רד"ק
ויגער. הגערה היא הרוח שהוליך בה הים עד ששמהו לחרבה:
ויוליכם בתהומות במדבר. הוליך ישראל בתהומות בחרבה כמו אם היו הולכים במדבר:
מלבי"ם
ויגער בים סוף ויחרב, ויותר מזה שהולכים בתהומות כדמבר, והוא כמו שבארתי בפי' התורה שנעשו עוד נסים שקרקע התהום נעשה יבש כגריד, ושעלה קרקע הים למעלה שהיי' דרך שוה, כי בתהום הים הוא עמק גדול שא"א לרדת שם ולעלות משם, ועז"א שהוליכם כבמדבר, וכמ"ש (ישעיה ס"ג י"ג) מוליכם בתהומות כסוס במדבר, עיין מש"ש:
מצודת ציון
ויחרב. ענין יובש:
(י)וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב:
מצודת דוד:ויושיעם. בזה הושיעם מיד מצרים:
עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, מלבי"ם
אבן עזרא
ויושיעם, שונא הוא פרעה.
מלבי"ם
ויושיעם מיד שונא, ומוסיף ויגאלם מיד אויב, שהאויב איבתו גלויה יותר מן השונא והוא דורש רעתו, וגם הוסיף שלא לבד שהושיעם לפי שעה, כי גם גאלם מרשותו לעולם, מה שהוציאם מארץ מצרים:
(יא)וַיְכַסּוּ־מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר:
עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, מלבי"ם
אבן עזרא
ויכסו, צריהם פרעה וחילו, וכן כתוב: ונער פרעה וחילו.
מלבי"ם
ויכסו מים צריהם, והצרים שהם גדולים מן האויב כי הצר נלחם ומציר בפועל, והם המצרים שרדפו אחריהם, כסו אותם המים, עד שאחד מהם לא נותר:
(יב)וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ:
מצודת דוד:ויאמינו. אז האמינו בדבר ה׳ ושוררו שירת הים כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים:
עוד פירושים על פסוק יב: אבן עזרא, מלבי"ם
אבן עזרא
ויאמינו בה'.
ישירו אז ישיר משה.
מלבי"ם
ויאמינו, ואז האמינו בדבריו, כמ"ש ויאמינו בה', ישירו תהלתו כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל:
(יג)מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא־חִכּוּ לַעֲצָתוֹ:
מצודת דוד:מהרו. בזמן מועט שכחו מעשה ה׳ והתלוננו במרה על מרירת המים: לא חכו. לא המתינו עד ישמעו עצת ה׳ מה היא כאשר באמת המתיק להם המים:
עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ. לֹא קִוּוּ לוֹ:
אבן עזרא
מהרו טעם לא חכו כי עצת השם היתה טובה להם, שלא יאכלו בשר תאוה.
רד"ק
מהרו. לשלשת ימים שסעו מים סוף ובאו מרתה וילכו העם והנה שכחו כל הנפלאות שעשה להם, ואילו זכרו מעשיו לא היו חושבים בלבם כי לא עשה להם כל הנפלאות ולא העבירם בים ואלא להמיתם בצמא והיה להם להמתין ולחכות מה יעשה להם האל יתברך כמו שעשה עמהם עד אותו היום והם לא חכו לעצתו וילונו. והנה עצתו היתה טובה להם ופלא גדול עשה עמהם במים שהיו מרים והמתיקם:
מלבי"ם
מהרו שכחו מעשיו, אבל הם שכחו מעשיו במהרה לא חכו לעצתו, וכבר התבאר בסי' ע"ח כי תחלה נתן להם שלו ומן ובבואם לרפידים נפסק השלו ונתן להם מים, ועי"כ חשבו שאין יכולת לה' לתת שלשה דברים ביחד וכשנתן לחם ומים א"א שיתן להם בשר, וע"ז היה התלונה בקברות התאוה שלא האמינו ביכולת ה', וז"ש מהרו שכחו מעשיו, ובאמת מה שלא נתן להם בשר תמיד כמו לחם, מבואר במ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן למען ענותך, שלא נתן להם בשר למען ענותם ולדעת את אשר בלבבם, והיה זה מעצת ה' להכניע חמרם ותאותם, והם לא חכו לעצתו זאת, רק ויתאוו תאוה במדבר, הפך מה שהיה כונת ה' שלא יתאוו תאוה, וינסו אל בישימון הוא מה שנסו הגם לחם יוכל תת כמש"פ שם, וזה ספק ביכולת ה':
מצודת ציון
חכו. ענין המתנה כמו לכן חכו לי (צפניה ג׳:ח׳):
(יד)וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ־אֵל בִּישִׁימוֹן:
מצודת דוד:ויתאוו תאוה. זהו מה שאמרו מי יאכילנו בשר: וינסו. אם יוכל למלאות שאלתם:
עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה. ״מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר״ (במדבר יא:ד):
אבן עזרא
ויתאוו, וינסו אל בעבור היותם בארץ שממה, מאין יבוא הבשר.
רד"ק
ויתאוו. וזה היה נסיון אם יוכל לתת בשר במדבר ובישימון:
מצודת ציון
בישימון. במדבר שממה:
(טו)וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם:
מצודת דוד:ויתן וגו׳. הוריד להם השליו: וישלח רזון. לא נעשו שמנים מאכילת השליו כי אדרבה נעשו עוד רזים וכחושים והוא מכל על הפורעניות הבאה עליהם בעבור זה:
עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם. ״וְאַף ה׳ חָרָה בָעָם״ (במדבר יא:לג):
אבן עזרא
ויתן, רזון מות המתאוים.
רד"ק
רזון בנפשם. פירושו מות המתאווים ואמר בלשון רזון בעבור כי הם חשבו להשביע נפשם המתאוות ולהשמינה והיה להם הדבר בהפך:
מלבי"ם
ויתן, במה שהתאוו תאוה נתן להם שאלתם ובמה שנסו אל שלח רזון בנפשם, והוא במה שבארתי בסי' ע"ח, שאם היו רוצים בבשר רק מחמת תאוה היו פורשים ממנו תיכף כאשר השיגו תאותם, אבל ע"י שהיה בזה כפירה ומינות לא תאוה לבד, כמ"ש וינסו אל בישימון שלא היה מחמת תאוה רק לנסות כח ה' ויכלתו, לכן לא התחרטו, וע"כ מתו בקברות התאוה וישלח רזון בנפשם:
מצודת ציון
רזון. מל׳ תות וכחשות:
(טז)וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהוָה:
מצודת דוד:ויקנאו. הכעיסו למשה במחנה בפרסום רב והם קרח ועדתו שקנאו למשה ולאהרן:
עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה. בַּמִּדְבָּר הִכְעִיסוּהוּ, כְּמוֹ ״קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל״ (דברים לב:כא) (מצאתי).:
אבן עזרא
ויקנאו זה שאמרו למשה: כי תשתרר עלינו.
לאהרן בעבור הלוים: בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, על כן קראו: קדוש ה'.
רד"ק
למשה. כמו במשה, כי קשור הקנאה עם הלמ"ד הוא לטוב אבל עם הבי"ת הוא לרע, וכן למ"ד לאהרן במקום בי"ת והקנאה הזאת הוא מחלוקת קרח ותלה אותם בכל ישראל מפני שלא מיחו בהם וגם היו עמהם מבני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה: וטעם קדוש ה'. כי כן אמרו הם כי כל העדה כולם קדושים, ואמר משה אשר יבחר ה' הוא הקדוש והנה אהרן קדוש ה':
מלבי"ם
(טז-יז) ויקנאו, לפי הסדר האמור פה מבואר כדעת האומרים שמחלקותו של קרח היה קדם מעשה המרגלים אחר מעשה של קברות התאוה, (ולמ"ד שהיה אחר מעשה מרגלים, צ"ל שחושב לפי חומר החטא והעונש, ולכן סמך העגל ומרגלים ביחד אחר מעשה קרח, שהיה חטאם גדול ביתר שאת), והנה בעדת קרח היו שם שני כתות, שדתן ואבירם ור"ן ראשי סנהדראות היו מתנגדים על השבעים זקנים שבחר משה, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם וחרה להם על שלא נח עליהם הרוח, ועז"א ויקנאו למשה במחנה שקנאו בסבת משה מה שעשה במחנה, כמ"ש ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, וקרח היה חולק על הכ"ג נגד אהרן, ועז"א לאהרן קדוש ה', והיה בהם שלשה מיני עונשים, דתן ואבירם נבלעו, ועז"א תפתח ארץ, ודתן נבלע לבדו ואבירם היה לו עדה של בנים ובנות שהם עשרה, ועז"א ותכס על עדת אבירם:
מצודת ציון
ויקנאו. ענין כעס כמו הם קנאוני (דברים לב):
(יז)תִּפְתַּח־אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל־עֲדַת אֲבִירָם:
עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
תִּפְתַּח אֶרֶץ וְגוֹ׳. נִרְאֶה שֶׁחָלַק כָּבוֹד לִבְנֵי קֹרַח מִלְּהַזְכִּיר אֲבִיהֶם, תָּלָה הַקַּלְקָלָה בְּדָתָן וַאֲבִירָם:
אבן עזרא
תפתח על דרך זמן עומד.
עדת אבירם הם ונשיהם וטפם והאדם אשר לקרח.
רד"ק
תפתח. עתיד במקום עבר ולא זכר קרח כי ידוע כי הוא ראש המחלוקת, או זכר העוזרים כי עוזרי רשע הם רשעים מפני כי אם לא ימצא עוזרים לא יעשה רשעו. ואון בן פלת בתחילת המחלוקת עזר ואחר כן נתחרט ושתק מן המחלוקת:
(יח)וַתִּבְעַר־אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים:
מצודת דוד:בעדתם. הם הר״נ איש מקריבי הקטורת: להבה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וַתִּבְעַר אֵשׁ. ״וַתֹּאכַל אֶת מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת״ (במדבר טז:לה):
אבן עזרא
ותבער קרח ועדתו והקשה מכל אלה.
רד"ק
ותבער. במאתים וחמשים מבני ישראל:
להבה תלהט. הפסוק כפול בענין במלות שונות:
מלבי"ם
ותבער, הענש השני היה האש ששרף המאתים וחמשים איש ועז"א ותבער אש בעדתם, ואח"כ החל הנגף שהוא העונש השלישי, ועז"א להבה תלהט רשעים, כאלו מן האש נפרד להבה המלהטת מרחוק שהוא הנגף, וקרח לא נחשב שנדון בבלוע ושרפה כדברי חז"ל:
מצודת ציון
תלהט. ענין להבה:
(יט)יַעֲשׂוּ־עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה:
מצודת דוד:בחורב. במקום אשר קבלו התורה:
עוד פירושים על פסוק יט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
יעשו טעם בחורב - במקום ששמעו קול השם.
רד"ק
יעשו. עתיד במקום עבר והנה הם עשו עגל בחורב במקום שקבלו התורה ששמעו באזניהם עשרת הדברים ונאמר בהם לא תעשה לך פסל וכל תמונה:
מלבי"ם
(יט-כ) יעשו עגל, העגל היה קודם ובא מוחר להגדיל חטא קרח שהיה מחלקותם על משה באמרם שא"צ לאמצעי בינם לבין ה' כמ"ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וזה היה הפך ממה שאמרו תחלה שכאשר בושש משה עשו את העגל כי אמרו שצריכים לאמצעי בינם לבין ה', ואחר שלא בא משה שהיה אמצעי ביניהם עשו להם אלהים אשר ילכו לפניהם, ואז המירו את כבודם שהוא הנהגת משה שהיה מצד הימין פני אדם, בתבנית שור והנה ענין עבודת אלילים היה שחשבו שה' מסר ההנהגה אל המערכת וכחות הטבע ועפ"ז בקשו תחבולות להפיק רצון מכחות הטבע, כמו שלמדו זאת מן המצריים, ועז"א. שכחו אל מושיעם, אשר ראו שהנהגתם היא ע"י ה' שהוא סבת כל הסבות, ממה שעשה גדלות במצרים, שגדול מורה שהוא סבת כל הדברים וזה הראה במצרים, כמ"ש בזאת תדעון כי אני ה':
מצודת ציון
למסכה. דבר הניתך ממתכת כמו אלהי מסכה (שמות לד):
(כ)וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב:
מצודת דוד:וימירו. חלפו כבוד המקום בתבנית שור: כבודם. כבוד המקום אלא שכינה הכ׳: אוכל עשב. הזכירו בגנותו שמלכלך העשב ברירו ואוכלו:
עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
אוֹכֵל עֵשֶׂב. אֵין לְךָ מְתֹעָב וּמְשֻׁקָּץ מִן הַשּׁוֹר, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל עֵשֶׂב (מכילתא בשלח ויהי ו), שֶׁהוּא מוֹצִיא פֶּרֶשׁ רַבָּה וְהוּא מְלֻכְלָךְ בָּהּ. ס״א: רִירוֹ:
אבן עזרא
וימירו כבודם כינוי לכבוד השם, כדרך כי נאץ נאצת, והכינוי כנגד דוד המלך דרך מוסר ולא אמר לו: כי נאץ נאצת השם ילעגו למו.
וטעם אוכל עשב דרך בזיון וקלון.
רד"ק
וימירו. האל יתברך שראו כבודו על הר סיני בשור אוכל עשב על השור אומר לא על תבניתו:
מצודת ציון
וימירו. מלשון תמורה וחלוף:
(כא)שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם:
עוד פירושים על פסוק כא: אבן עזרא
אבן עזרא
שכחו מושיעם בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן - נפלאות בארץ חם.
(כב)נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל־יַם־סוּף:
עוד פירושים על פסוק כב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
[שכחו מושיעם בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן] - נפלאות בארץ חם.
רד"ק
חם. הוא אבי מצרים ולגרעון נזכר וכפל הענין במלות שונות: ועוד עשה להם נוראות על ים סוף. וקרא פעולות הפלא והפוך הטבע נוראות לפי שבהן יהיה האל יתברך נורא על בני אדם ובעבורם יראוהו ויודו לו שהוא אדון הכל שהפך הטבעים ברצונו:
מלבי"ם
נפלאות, וכן הראה להם שהוא משדד הטבע ועושה נפלאות, וזה היה כולל בכל ארץ חם, שהמכות התפשטו בכל השייך לגבול מצרים, וגם הראה נוראות על ים סוף ששם התיראו מפניו כמ"ש וייראו העם את ה', וזה נגד הגדול הגבור והנורא, גדלות נפלאות נוראות ששם הנורא מורה שהוא מנהיג לבדו ההנהגה הפרטית ואין זולתו, והיה במצרים שלשה דברים שהראה להם, א' בזאת תדע כי אני ה' וזה גדולות, ב' כי אני ה' בקרב הארץ וזה נפלאות, ג' כי אין כמוני בכל הארץ וזה נוראות, וכמ"ש בפי' התורה:
(כג)וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית:
מצודת דוד:ויאמר. חשב ה׳ להשמידם: לולי משה. אם לא היה משה עומד בפרץ וכו׳ ואחז במשל כעומד במקום פרצת הגדר לבלי תת לבוא דרך בה ור״ל בתפלתו בטל החמה ולולי הוא היה משמידם:
עוד פירושים על פסוק כג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
אבן עזרא
ויאמר זה הוא: הרף ממני.
רד"ק
בפרץ. באותו פרץ שפרץ ה' עמד בו משה לפני האל יתברך וגדרו:
מלבי"ם
ויאמר להשמידם, ואז נגזר עליהם כליון, ויל"פ שר"ל ויאמר להשמידם לולי משה, שכן אמר שלולא משה ישמידם, כמ"ש הרף ממני ואשמידם, שמזה ידע משה שהדבר תלוי בו, וע"כ עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, שהגם שכבר יצא האף ומתו במגפה, לא היה אף מעורב עם חמה פנימית, (שזה ההבדל בין אף ובין חמה כי היה רק אף חיצוני) לא חמה פנימית להשחית:
(כד)וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא־הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ:
מצודת דוד:וימאסו. ע״י תלונות המרגלים: לדברו. שהבטיח לרשת אותם:
עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם
רש"י
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה. בְּשִׁלּוּחַ מְרַגְּלִים, וְהוֹצִיאוּ דִבָּה עַל הָאָרֶץ (במדבר יג:לב):
אבן עזרא
וימאסו בנסעם מחורב ונאמר להם: עלה רש והם לא האמינו.
מלבי"ם
וימאסו, עתה מזכיר חטא מרגלים, והיה בזה שני ענינים, א. מ"ש (דברים א׳:כ״ה) ויאמרו טובה הארץ ולא אביתם לעלות ותרמו את פי ה' היינו שאמרו שהארץ רעה ומשכלת יושביה, ועז"א וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו שאמר שהיא ארץ טובה:
(כה)וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:
מצודת דוד:לא שמעו. לא האמינו בקול דברו:
עוד פירושים על פסוק כה: אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
וירגנו כמעשה נרגן.
מלבי"ם
וירגנו, זאת שנית מש"ש ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו ואומר אליכם לא תערצון, ועז"א וירגנו באהליכם ולא שמעו בקול ה', כי אמרו מבלי יכולת:
מצודת ציון
וירגנו. ענין תלונה ותרעומות כמו דברי נרגן (משלי יח):
(כו)וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר:
מצודת דוד:וישא ידו. נשא ידו בשבועה עליהם להפיל וכו׳:
עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וַיִּשָּׂא יָדוֹ. בִּשְׁבוּעָה:
אבן עזרא
וישא שבועה, כדרך בני אדם, שישא ידו אל השמים.
רד"ק
וישא נשבע: ופי' להם. בעבורם:
להפיל אותם. כל המלינים:
מלבי"ם
וישא ידו להם, כנגד שני החטאים נשבע להענישם בשני עונשים, א. להפיל אותם במדבר, שהם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה אשר מאסו:
(כז)וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
מצודת דוד:ולהפיל וגו׳. כי אז נגזר עליהם הגלות והוקבע בכיה לדורות: בארצות. ר״ל בארצות הגוים:
עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם. מֵאוֹתוֹ שָׁעָה נִגְזַר עֲלֵיהֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב בָּכוּ, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת (תענית כט.):
אבן עזרא
ולהפיל אם היו כמוהם מורדים, ככתוב בברית השני שכרת משה עם בנ"י.
רד"ק
ולהפיל. זה לא ראינו בתורה מבואר שאמר להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות וכן אמר ביחזקאל וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות, והנראה בעיני כי זהו מה שאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה וכן מה שאמר וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגומר וישב ממנו שבי זהו לזרותם בארצות:
מלבי"ם
ב. להפיל זרעם בגוים, שעי"ז נגזר גלות ושעבוד לדורות הבאים כמו שמבואר גם כן ביחזקאל כ' כ"ג, וכמ"ש חז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם, ויצמדו, כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור, ספר שמה שנצמדו לבעל פעור לא היה מצד עצמו ומצד המינות, רק שבאו אליו ע"י תאות הזנות אל בנות מואב, ועי"ז קראו להם לזבחי אלהיהן, ועי"ז נצמדו לבעל פעור, ואחר שעקר הסבה היה תאות הזנות לכן כשהרג פינחס את זמרי שב חרון אף ה' מישראל, ופה ספר מן המאוחר אל הקודם ויצמדו לבעל פעור וזה בא על ידי שאכלו זבחי מתים, וזה בא ע"י (כט-לא) שהכעיסו במעלליהם, שזנו אל בנות מואב, וזה סבב את הכל ועי"כ פרצה בם מגפה, ולכן כשעמד פנחס ויפלל ועשה משפט בזמרי נעצרה המגפה ותחשב לו לצדקה, כמ"ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:
מצודת ציון
ולזרותם. לפזרם כמו תזרם לרוח (יחזקאל ה׳):
(כח)וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים:
מצודת דוד:ויצמדו. חברו עצמם לבעל פעור ואכלו זבחי עבודת גלולים שהוא דבר שאין בה חיות כמת:
עוד פירושים על פסוק כח: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויצמדו מגזרת צמיד בעבור הנשים.
זבחי מתים לזבחי אלהיהם.
רד"ק
ויצמדו. כמו שכתוב ויצמד ישראל לבעל פעור:
ויאכלו זבחי מתים. אלהיהם הם המתים:
מצודת ציון
ויצמדו. ענין דבוק וחבור כמו צמיד פתיל (במדבר ט):
(כט)וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ־בָּם מַגֵּפָה:
מצודת דוד:ותפרץ. המגפה נתחזקה בהם כי רבים מתו:
עוד פירושים על פסוק כט: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויכעיסו ותפרץ שמת חצי שבט שמעון, והעד במספרו ונשיאו, כי הנשים במקום אחר באו.
רד"ק
ויכעיסו. הכעיסו האל במעלליהם שנצמדו לבעל פעור, וזנו עם הנשים ועבדו ע"א לפיכך ותפרוץ בם מגפה: ואמר ותפרץ. כלומר מגפה רבה:
מצודת ציון
ותפרץ. ענין התחזקות כמו מה פרצת (בראשית לח):
(ל)וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:
מצודת דוד:ויעמוד. קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי ועי״ז נעצרה המגפה:
עוד פירושים על פסוק ל: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויעמד, ויפלל עשה דין, כמו עון פלילי.
רד"ק
ויפלל. עשה משפט בנופאים:
ויפלל. מן ונתן בפלילים:
מצודת ציון
ויפלל. ענין דין ומשפט כמו ונתן בפלילים (שמות כא):
ותעצר. ענין מניעה:
(לא)וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלָם:
מצודת דוד:ותחשב. המשפט הזה נחשבה לו לזכות ולצדקה להיות שמור עד עולם כי בעבור זה נתכהן וכמ״ש והיתה כו׳ כהונת עולם (במדבר כה):
עוד פירושים על פסוק לא: אבן עזרא
אבן עזרא
ותחשב טעם לצדקה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.
(לב)וַיַּקְצִיפוּ עַל־מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם:
מצודת דוד:ויקציפו. אח״ז הכעיסו את ה׳ במי מריבה ובעבורם נעשה רעה למשה למות במדבר:
עוד פירושים על פסוק לב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויקציפו מי מריבת קדש.
וירע למשה כאשר אמר: גם בי התאנף.
רד"ק
ויקציפו. הקציפו האל עד שבא למשה רע בעבורם שאמר לו האל יתברך כי לא יכנס לארץ:
מלבי"ם
(לב-לג) ויקציפו, ע"י שהקציפו על מי מריבה הרע למשה, וזה בעבורם ובסבתם, כי המרו את רוחו, שחטא של מי מריבה על שלא דברו אל הסלע, ועל שאמר שמעו נא המורים, ועל שאמר בלשון ספק המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ועל שאמר בלשון נוציא כאלו הדבר תלוי בו, כמו שפירשו המפ' איש לפי שטתו, כ"ז היה הסבה לזה על שהמרו את רוחו של משה, שעי"כ בטא בשפתיו דברים קשים ודברים שלא כהוגן, ועי"כ לא היה יכול לדבר אל הסלע, כי דיבורו לא היה עושה רושם בעת ההיא שהיה בכעס, וע"כ אמר בלשון ספק, עד שלכל הטעמים שכתבו המפ' בחטא הזה היה סבתו מה שהמרו את רוחו:
מצודת ציון
ויקציפו. מלשון קצף:
(לג)כִּי־הִמְרוּ אֶת־רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו:
מצודת דוד:כי המרו. כי ישראל מרו בדבר ה׳: ויבטא. ודבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר שמעו נא המורים (שם כה) ועי״ז נענש:
עוד פירושים על פסוק לג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
רש"י
כִּי הִמְרוּ. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
אֶת רוּחוֹ. בְּ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״ (במדבר כ:י):
וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו. שְׁבוּעָה: ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה וְגוֹ׳״ (במדבר כ:יב):
אבן עזרא
כי המרו את רוחו שב אל השם, כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו.
וטעם ויבטא על השם שגזר על משה שלא יכנס לארץ ושגגה היתה ממשה בעבור כעסו, כאשר פירשתי במקומו. ויתכן היות רוחו רוח משה והוא בטא שאמר לישראל מורים ושכח לדבר והכה והיה ראוי שלא יצא הדבר מפיו, עד שישלים מצות השם.
רד"ק
כי כי המרו את רוח משה ויבטא בשפתיו והוא המעל שמעל הוא ואהרן עמו שאמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים: ופי' כי המרו. כי מרדו ברוח משה בדחקם אותו עד שאמר המן הסלע הזה נוציא: ושורש המרו. מרה, ויהיו מרה ומרד בענין אחד: ויש לפרש כי המרו. ענין מר שהוא ענין שנות המצוה והחלף הדבר ופירוש כי המרו משה ואהרן את רוח השמים:
ודברו. שאמר להם ודברתם אל הסלע והם הכו:
ויבטא בשפתיו. האל יתברך שלא יכנסו לארץ בעון זה:
מצודת ציון
המרו. מרדו וסרבו:
רוחו. ענין דבור כמו וברוח שפתיו (ישעיה יא):
ויבטא. ענין אמירה כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה):
(לד)לֹא־הִשְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם:
מצודת דוד:לא השמידו. ובבואם לארץ לא השמידו את העמים אשר צוה ה׳ להשמידם:
עוד פירושים על פסוק לד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
לֹא הִשְׁמִידוּ. בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ:
אֶת הָעַמִּים. אֲשֶׁר אָמַר ה׳ לָהֶם (דברים כ:טז) ״לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה״, (שמות כג:לג) ״לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ״, וְהֵם הִנִּיחוּם לָשֶׁבֶת בְּקִרְבָּם לְמַס עוֹבֵד (שופטים א:כז):
אבן עזרא
לא, אשר אמר ה' להם להשמידם.
רד"ק
לא השמידו העמים אשר אמר ה' להם. כמו שמבואר בתורה:
מלבי"ם
(לד-לח) לא, אח"כ בבואם לארץ לא השמידו את העמים, ועי"כ ויתערבו בגוים (גוים פחותים מעמים), וילמדו מעשיהם עד שעבדו את עצביהם ויהיו להם למוקש, כמ"ש (שמות כ"ג ל"ג) עד שזבחו לשדים, וישפכו דם נקי עד שחנפה הארץ בדמי, כמו שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ:
(לה)וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם:
עוד פירושים על פסוק לה: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויתערבו עד למדו אותם והוא הזהירם.
רד"ק
ויתערבו. שהיו יושבים בתוכם לפיכך למדו מעשיהם:
מצודת ציון
ויתערבו. מל׳ תערובות:
(לו)וַיַּעַבְדוּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ:
מצודת דוד:ויהיו. העובדי גלולים ההם היו להם למוקש כי הם הכשילום בהסתת עבודת העצבים:
עוד פירושים על פסוק לו: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויעבדו קראם עצבים דרך קלון.
רד"ק
ויעבדו. זהו הרע שבמעשיהם שעבדו ע"א:
מצודת ציון
עצביהם. כן יקראו הגלולים כי מעציב לב עובדיו צועקים אליו ואינם נענים:
(לז)וַיִּזְבְּחוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים:
מצודת דוד:לשדים. אשר היו עובדים להם:
עוד פירושים על פסוק לז: אבן עזרא, רד"ק
אבן עזרא
ויזבחו לשדים כמו מחשבתם כמו: חנניה הנביא.
ויש אומרים: לשדים שישודו הדעת, כמו: ישוד צהרים.
רד"ק
ויזבחו. גם זה הרע שבעבודות לע"א:
(לח)וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים:
מצודת דוד:ותחנף הארץ. יושבי הארץ התחייבו בעבור רוב הדמים שנשפך בה לעבודת גלולים:
עוד פירושים על פסוק לח: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
וישפכו מרוב אהבתם לעצבי כנען, שדם בניהם ובנותיהם שפכו להם.
רד"ק
וישפכו. לבד עון ע"א יש להם בזה עון גדול ששפכו דם נקי, דם בניהם ובנותיהם:
בדמים. בידיעה ר"ל בדמים האלה הנזכרים:
מצודת ציון
ותחנף. תתחייב ותרשיע כן תרגומו וכן יחניף את הארץ (במדבר לב):
(לט)וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם:
מצודת דוד:ויזנו. סרו מה׳ ברוע מעלליהם:
עוד פירושים על פסוק לט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויטמאו כי קדושים היו.
רד"ק
ויזנו. זה עון גילוי עריות:
מלבי"ם
ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם, מעללים הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, שאח"כ לא שבו מן המעשים עד שנעשו בם תכונות ומדות בנפשותם לנטות אחרי זנות ורצח וכל מדה רעה, עד ששורש המעשים היה להם עקר בנפשותיהם, שזה גרוע יותר:
מצודת ציון
ויזנו. ענין הסרה ועש״ז תקרא המנאפת זונה כי סרתה מדרכי הצניעות:
(מ)וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת־נַחֲלָתוֹ:
עוד פירושים על פסוק מ: אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון
אבן עזרא
ויחר ויתעב כי הם זנו.
מלבי"ם
ויחר אף ה' בעמו להענישם ויתעב את נחלתו, שם נחלה מציין קשר האהבה שי"ל עמהם ע"י קדושתם והפוכו תועבה:
מצודת ציון
ויתעב. מלשון תועבה:
(מא)וַיִּתְּנֵם בְּיַד־גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם:
מצודת דוד:ויתנם ביד גוים. בימי השופטים:
עוד פירושים על פסוק מא: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם
רש"י
וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים, בֵּין שׁוֹפֵט לְשׁוֹפֵט, כְּגוֹן עֶגְלוֹן וְכוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם וְסִיסְרָא וּפְלִשְׁתִּים וּמִדְיָן (שופטים ג-ד) (מצאתי):
אבן עזרא
ויתנם בימי השופטים.
מלבי"ם
(מא-מב) ויתנם ביד גוים, בימי שפוט השופטים, ותחלה משלו בם שונאיהם ואח"כ וילחצום שהוא יותר מן הממשלה, ואויביהם שהם גרועים מן השונאים, והגיע דבר עד שנכנעו תחת ידם:
(מב)וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם:
מצודת דוד:ויכנעו. היו נכנעים תחת ידי אויביהם:
עוד פירושים על פסוק מב: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
וילחצום, ויכנעו הטעם כפול, או ויכנעו על דרך או אז יכנע על כן אחריו - [פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם.]
רד"ק
וילחצום בארצם לחצום ויכנעו תחת ידם:
מצודת ציון
וילחצום. מלשון לחץ ודחק:
(מג)פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם:
מצודת דוד:פעמים וגו׳. ע״י השופטים וכמ״ש והיה ה׳ עם השופט וכו׳ (שופטים ב): ימרו. במות השופט מרו המה בה׳ בעצתם הרעה וכמ״ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו: וימכו בעונם. בעבור עונם נעשו שפלים ועניים:
עוד פירושים על פסוק מג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון
רש"י
פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם. כַּמָּה פְּעָמִים מַכְעִיסִים וְהוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וּמַצִּילָם:
וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם. נַעֲשׂוּ שְׁפָלִים בַּעֲוֺנָם:
אבן עזרא
פעמים, והמה ימרו אחר שנכנעו והוא הצילם.
וימוכו כמו: ומך אחיך, בעבור המ"ם.
רד"ק
פעמים רבות. ומה ימרו בעצתם הרעה:
ימרו. האל יתברך:
וימוכו בעונם. עד ששבו מוכים ועניים בעונה והוא שגלו מארצם:
מלבי"ם
פעמים וזה בא יען שהצילם פעמים רבות והם שבו אח"כ לעשות הרע כמ"ש כ"ז באורך שופטים ב' וימרו בעצתם שלא היה המרי מסבת התאוה רק היה בעצה ומחשבה ע"י מחשבת מינות לכן וימכו בעונם, ע"י שהיה עון בעוות השכל נעשו מוכים ונדכאים לגמרי:
מצודת ציון
ימרו. מרדו וסרבו:
וימכו. ענין דלות ושפלות כמו ואם מך הוא (ויקרא כז):
(מד)וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת־רִנָּתָם:
מצודת דוד:וירא. ראה בצרתם בעת שמעו את תפלתם:
עוד פירושים על פסוק מד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
וַיַּרְא בַּצַּר. מִתּוֹךְ תְּפִלָּה:
בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. מִתּוֹךְ זְכוּת אָבוֹת:
אבן עזרא
וירא, את רנתם צעקתם, כמו: ותעבור הרנה.
רד"ק
וירא בצר להם. בגלותם שמע רינתם וצעקתם:
מלבי"ם
(מד-מו) וירא ולכן גם כשראה אח"כ בצר להם, והגם שזכר בריתו עם האבות והגם שנחם כרוב חסדיו, בכ"ז לא הושיעם עוד בגבורת ישע ימינו למעלה מן הטבע לגאלם לגמרי, רק מה שנתנם לרחמים לפני שוביהם כמ"ש מ"א ח' ושבום שוביהם וכו' והתחננו וכו' ונתתם לרחמים לפני שוביהם:
(מה)וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו:
מצודת דוד:בריתו. אשר כרת עם אבותינו ואמר ואף גם זאת בהיותם וגו׳ לכלותם להפר בריתי (ויקרא כ״ו:מ״ד): וינחם. על הרעה: כרוב חסדיו. ולא כפי מעשיהם:
עוד פירושים על פסוק מה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק
רש"י
וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ. מִתּוֹךְ תְּשׁוּבָה:
וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו. מִתּוֹךְ הַקֵּץ בְּשָׁמְעוֹ הוֹשִׁיעֵנוּ וְגוֹ׳. אַף מֹשֶׁה כְּלָלָם בְּפָסוּק אֶחָד ״בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וְגוֹ׳״ (דברים ד:ל):
אבן עזרא
ויזכור ברית אברהם. והנכון בעיני: ברית סיני, כי שם כתוב: וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים וכן כתוב: אשר הוצאתי אותם וקראם ראשונים, כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני, כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות.
וינחם דרך משל.
רד"ק
ויזכור להם בריתו. בריתו עם האבות:
וינחם. על הרעה:
(מו)וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל־שׁוֹבֵיהֶם:
מצודת דוד:לרחמים. להיות שוביהם לרחמים עליהם לבל יכבידו העול:
עוד פירושים על פסוק מו: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון
אבן עזרא
ויתן זה פירוש ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות הטעם בארץ לא להם.
רד"ק
ויתן אותם לרחמים. שמרחמים עליהם שוביהם בגלות:
מצודת ציון
שוביהם. מלשון שביה:
(מז)הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:
מצודת דוד:הושיענו. ר״ל כמו שנתת אותנו לרחמים בחסדך הגדול כן הושיענו וקבצנו אל ארצנו להודות שמה לשם קדשך: להשתבח. לשבח את עצמינו בתהלתך כי לפי רוב התהלה שבך כן ירבה שבחינו אשר בחרת בנו:
עוד פירושים על פסוק מז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
הוֹשִׁיעֵנוּ. גַּם עַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ:
אבן עזרא
הושיענו אמר אחד מחכמי מצרים: כי זה המשורר היה בימי השופטים לפני מלך מלך לבני ישראל על כן הוא אומר וקבצנו מן הגוים. וחכם אחד אמר: כי זה המשורר היה בבבל. והנכון בעיני: כי זה המשורר דבר ברוח הקדש והוא מדבר על לשון בני גלותינו, הושיענו כאשר דבר ישעיהו על לשון המשכילים, למה תתענו ה' מדרכיך.
רד"ק
הושיענו. אמר המשורר זה על לשון בני הגלות וכשתקבצנו נודה לך לשם קדשך:
להשתבח בתהלתך. ותהילת ה' הם החסדים שעשה עמנו שאנו מהללים לו עליהם:
מלבי"ם
הושיענו, ע"ז בקש שיגדיל חסדו להושיעם לגמרי ויקבצם מן הגוים כמ"ש ושב ה' וכו' ושב וקבצך מכל העמים וכו' (דברים ל"ב), להודות לשם קדשך כי ההודאה בגלות הוא לשמך לא לשם קדשך, ששם קדשו מורה על שמתרומם מן הטבע וההנהגה הרגילה אל הנהגה נערכת לפי הקדושה שזה מקושר ג"כ עם קדושת ישראל שמכונים דרכם בקדש נגד קדושת ה' כמ"ש ושב וקבצך וכו' ומל ה' אלהיך את לבבך וכו' ועז"א להשתבח בתהלתך שמלת שבח מורה תמיד שמתעלה על ערכו הקודם או נגד ערך איש אחר, ור"ל שעי"כ נלך מחיל אל חיל ונתעלה ע"י תהלתך, במה שנכוין דרכנו נוכח דרכך מה הוא רחום אף אתה וכו':
(מח)בָּרוּךְ־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן הַלְלוּ־יָהּ:
מצודת דוד:ברוך וגו׳. ר״ל נאמר בהודאה ברוך ה׳ וגו׳: מן העולם. מתחלת העולם עד סוף העולם: ואמר כל העם. ר״ל כל העם אשר לא ידעו לברך יענו ויאמרו אמן ר״ל אמת הדבר שהוא ברוך ולזה הללו את יה אומרים אם אנו לא נדע איך להלל אתם היודעים הללו יה:
עוד פירושים על פסוק מח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם
רש"י
מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. מִן עָלְמָא הָדֵין וְעַד עָלְמָא דְּאָתֵי (סנהדרין צב.) (ס״א אינו):
אבן עזרא
ברוך דברי המשורר בנבואה, כי תפלת הושיענו שמע השם וברכו על ישועת ישראל, אז יקרא השם אלהי ישראל. והנכון בעיני: שהוא דבק עם להשתבח, אז נאמר כולנו ברוך מן העולם ועד עולם הוא ברוך.
ומלת אמן מגזרת אמונה, וחתם במזמור כאשר החל והוא מלת הללויה.
רד"ק
ברוך ואז נאמר:
ברוך ה'. המשכילים ישבחו כפי שכלם וכל העם יאמרו אמן. ויאמרו אלה לאלה הללויה: ופי' מן העולם ועד העולם. מזמן הראשון עד זמן האחרון כלומר כל הימים:
מלבי"ם
ברוך ה', ובאשר ידע כי יש יום שיקבץ ה' נדחים ויחדש עולמו, ועי"כ הוא תמיד אלהי ישראל משגיח עליהם ומקושר באהבתם אומר, כי שם אלהי ישראל הוא ברוך מעולם הזה שבו מנהיג בנסים נסתרים ובהשגחה מוסתרת, עד העולם העתיד שיתגלה שם קדשו בנסים גלוים, וכל העם יאמרו אמן ויאמינו ויבטחו ויהללו את ה':
שאלות נפוצות על תהילים פרק ק״ו
מה כתוב בתהילים פרק ק״ו?
תהילים פרק ק״ו (106) מתחיל בפסוק: "הַלְלוּ יָהּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:". בפרק 48 פסוקים, והוא מובא כאן במלואו בניקוד, ואחריו פירוש מצודת דוד ופירושים נוספים פסוק אחר פסוק.
כמה פסוקים יש בתהילים פרק ק״ו?
בתהילים פרק ק״ו יש 48 פסוקים.
באיזה יום אומרים את תהילים פרק ק״ו בתהילים היומי?
בחלוקת ספר תהילים לימי החודש פרק ק״ו נקרא ביום כ״ב לחודש, ובחלוקה לימי השבוע – ביום חמישי.
עוד: תהילים יומי · תהילים לפי בקשה · תהילים לרפואה לפי השם · לעילוי נשמת
נוסח הפסוקים: Open Scriptures Hebrew Bible (כתב יד לנינגרד), לפי Open Scriptures Hebrew Bible (CC BY 4.0). בלי טעמי המקרא, עם ניקוד.
מקורות הנוסח של הפירושים
- מצודת דוד: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat David on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רש"י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Psalms – Vocalized Edition (מקור) · רישיון: CC0 – הוקדש לנחלת הכלל
- אבן עזרא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Ibn Ezra on Psalms – Ibn Ezra on Psalms -- Daat (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רד"ק: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – The Psalms with Qimchi’s Longer Commentary, Leipzig, 1883 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain) + מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Radak on Psalms – דרך מסילה, פיורדא תר"ד (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מלבי"ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Malbim on Psalms – On Your Way (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מצודת ציון: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Metzudat Zion on Psalms – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)