תהילים פרק ק״ב

תהילים פרק ק״ב עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ:

   מצודת דוד:תפלה לעני כי יעטוף. כאשר יהיה כפוף ומעונה כאלו הוא מתעטף קצתו בקצתו: ולפני. כאשר ידבר צרותיו ויספר תלאותיו לפני ה׳:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תְּפִלָּה לְעָנִי. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עַם עָנִי:

   כִּי יַעֲטֹף. בְּהִתְעַטֵּף נַפְשָׁם בְּצָרָה (יונה ב:ח):

   אבן עזרא

   תפלה לעני יש אומרים: כי זאת התפלה חברה משכיל נופל ביד אויביו. והנכון שהיא מדרך הנבואה על לשון אנשי הגלות, והעד כי בנה ה' ציון גם תכתב זאת לדור אחרון.

   ומלת יעטוף כמו: העטופים ברעב.

   וטעם ישפוך שישפוך כל מה שיש בלבו.

   רד"ק

   תפלה. המזמור הזה נאמר על לשון בני גלות בבל ומיד ופרס כאילו כל אחד מבני הגלות תהיה תפלתו בלשון הנאמר במזמור: ואמר כי יעטוף. כי המתפלל מתוך צרה גדולה כופף עצמו כאילו מתעטף קצתו בקצתו:

   מלבי"ם

   תפלה לעני, הוא תפלה על בני הגולה, מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי, אשר נפשו עטופה מרוב הצרות מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו, וזה תפלה לעני אשר יעטף, וטרם תצא נפשו שופך שיחו לפני ה', ומתפלל על הגלות והישועה:

   מצודת ציון

   יעטוף. מלשון עטיפה ולבישה:

   שיחו. ענין ספור התלאות כמו אשיחה במר נפשי (איוב ז):

2. (ב)יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, מלבי"ם

   אבן עזרא

   ה' זאת תחלת התפלה וידוע כי כל תפלה ישמע, רק הטעם שיראו בני אדם כי נשמעה תפלתו.

   מלבי"ם

   ה' שמעה תפלתי, התפלה היא שפיכת הנפש לפני האלהים בעד הכלל, והשועה היא מה שצועק לישועה בעד עצמו:

3. (ג)אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה־אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי:

   מצודת דוד:אל תסתר. לבל תראה בצרתי: מהר ענני. בו ביום שאקרא לך:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   אל דרך משל, כי כן האדם בהסתירו פניו לא יראה רק ישמע, על כן הטה אלי אזנך:

   רד"ק

   אל. כבר אמרת והסתרתי מפני מהם והיו לאכול, והנה נתקיימה בנו אותה קללה, אל תסתר עוד פניך זהו שאמר מהר עננו:

   מלבי"ם

   אל תסתר פניך ממני, שישגיח עליו לראות בעניו ולשמוע דבריו, זאת שנית שיענהו תיכף וימלא בקשתו:

4. (ד)כִּי־כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ־קֵד נִחָרוּ:

   מצודת דוד:כלו בעשן. ימי הטובים כלו מהר עם העשן ודומה לו הכלה במהרה: כמוקד נחרו. נתייבשו במקום המוקד:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   נִחָרוּ. הַנּוּ״ן מְשַׁמֶּשֶׁת, כְּמוֹ ״נַעֲשׂוּ״ (תהלים לג:ו), ״נִקְבּוּ״ (במדבר א:יז), וְהוּא לְשׁוֹן יֹבֶשׁ, כְּמוֹ ״וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל), ״נָחַר מַפֻּחַ״ (ירמיה ו:כט):

   אבן עזרא

   כי דרך משל, כאילו ימיו הושמו כעשן כדרך כלו כעשן כלו.

   ומלת כמוקד שתים.

   ונחרו כמו וחרה נחשתה כדרך ממרום שלח אש בעצמותי כי רוב כעסו על אויביו חמס גופו, עד שנחרו עצמיו שהם בתולדת קרות.

   רד"ק

   כי כלה. כמו דבר הנשרף שהוא כלה בעשן והולך לכליון ואבדון, כן ימי היו ברעה וכאילו כלו בעשן כלו:

   כמוקד. המקום שדולקין בו האש תמיד יקרא מוקד והוא נחר ונשרף כן עצמותי נחרו:

   מלבי"ם

   כי כלו בעשן ימי, מבאר מדוע מבקש שיענהו מהר, כי הגיע לתכלית האבדון ומצייר את הצרה כאש, ואת הגוף הכללי של האומה כנתון באש עלי מוקדה, והחלקים הנפרדים ע"י התכת האש ועולים כעשן באויר הם הימים שהוא זמן חייו, והעצמות שנשארו נחרו כבמוקד:

   מצודת ציון

   כמוקד. הוא מקום הבערת האש כמו על מוקדה (ויקרא ו׳):

   נחרו. ענין יובש כמו נחר מפוח (ירמיה ז׳):

5. (ה)הוּכָּה־כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי־שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי:

   מצודת דוד:הוכה כעשב. כמו עשב המתייבש ונשבר מחום השמש כן לבי נשברה כי בעבור התוגה שכחתי לאכול מאכלי והנני חלוש ומעונה:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   הוכה הטעם כדרך יומם השמש לא יככה, היתה חרפה הצר כשמש שיכה העשב ויבש, כן שב לבו כי סרה ליחת התולדת מהלב אשר בה הדבק הנפש עם הבשר ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל. והטעם כפול, כי המאכל מחליף שהוא יביא חלקים כנגד מה שיוליך האויב, וזה ידוע בחכמת המזלות.

   רד"ק

   הוכה. כתוב בוי"ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלול: ואמר הוכה כעשב. כלומר כמו שהשמש מכה העשב הרטוב עד שיבוש כן יבש לבי: ולמה כי שכחתי מאכל לחמי. כלומר מרוב הצרה אני שוכח המאכל וידוע בחכמת התולדות כי חיי הגוף הם תלוים בלב והלב הוא החום היסודי וממנו יתפשט לכל הגוף, והמוח קר ולח ובקרירותו ובלחותו מיישר חמימות הלב החזק והיובש אשר בו, ולולי המאכל היה החמימות אשר בגוף עם האויר המקיף אותו מבחוץ מייבש הלחות אשר בגוף והמאכל והמשתה ישיב לגוף הרטיבות אשר אבד ממנו בחמימותו:

   מלבי"ם

   הוכה כעשב, מצייר א"ע כצומח, אשר אם תפגע בו השמש ויוכה כח הצמיחה שהיא נפש הצומח, ימולל ויבש, כי אז לא יינק עוד את מזונו שהוא לחות האדמה, כן הלב שבי שבו משכן החיים הוכה כעשב ויבש, כי כבר פסק מלקחת מזונו כי שכחתי לאכל לחמי, ר"ל שה' קבע מין אחד באיצטמוכא שמעורר את הרעבון ויתעורר לאכול, אבל כבר נשכח כח הזן עד שלא יתעורר עוד לאכול לחם:

6. (ו)מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי:

   מצודת דוד:דבקה. כי מקול האנחה משמן בשרי ירזה ודבקה לעצמותי:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   מקול מרוב צעקתי כחש בשרי וזה הוא: דבקה עצמי לבשרי.

   רד"ק

   מקול. ידוע כי האנחה וצרת הלב מכחשת הבשר וכאשר תהיה עמה הצעקה כל שכן שיכחש לגמרי עד שידבק העצם לעור, וקורא העור בשר לפי שעור האדם הוא הבשר שאינו נפשט מהבשר כעור הבהמה לפיכך זכר הבשר במקום העור וכן יזכור העור במקום הבשר יאכל בדי עורו:

   מלבי"ם

   מקול, כי בשר המעיים נדבק אל העצמות בסבת קול האנחה, וזה סבה לביטול כח המעכל, כמ"ש (איוב י״ט:כ׳) בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני כמ"ש זה, ויספר מעמד האומה בימי רדיפת הדת:

7. (ז)דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת:

   מצודת דוד:דמיתי. דומה אני לקאת היושבת במדבר הצועקת קול יללה ואל הכוס השוכן בחרבות כי כן גם אני אזעק בקול מר ואשב שומם ויחידי:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר. לִקְאַת שֵׁם עוֹף הוּא:

   כְּכוֹס חֳרָבוֹת. שֵׁם עוֹף, כְּמוֹ ״אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף״ (ויקרא יא:יז):

   חֳרָבוֹת. מִדְבָּרוֹת. דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר. כָּךְ אָנוּ נְדוּדִים מִמְּקוֹמֵנוּ לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה:

   אבן עזרא

   דמיתי לקאת סמוך ובלא סמוך גם הוא בתי"ו, רק הקו"ף כשאינו סמוך קמוצה.

   ככוס כמו: את הכוס ואת השלך והנה נפשו משתוממת בתוכו, כמו הכוס שהוא דר בחרבות.

   רד"ק

   דמיתי. הקאת הוא קיק והא עוף מדבר, וקולו כקול נהי לפיכך אמר דמיתי לקאת מדבר ורוצה לומר לקולו: וכן ככוס חרבות. שהוא עף ושוכן במקומות החרבים וקולו כקול נהי או פירושו אני חושב בעצמי שאני כאילו אני מדבר עם העופות ששוכנים במדבר שאין שם יישוב בני אדם:

   מלבי"ם

   דמיתי, ר"ל תחלה דמיתי לקאת הדר במדבר, והקאת מחייתו מן הדגים וצריך ללכת בכל יום מן המדבר אשר הוא חונה שם אל הנהרות לצוד הדגים שהוא דרך רחוק, כן אני שוכן במדבריות נפרד מבני אדם, ואני צריך ללכת בהחבא אל הישוב לבקש פרנסתי, ואח"כ שהוקל עול הגלות מעט וניתן לי רשות לשכון בישוב, לא הניחו אותי לגור בעיר רק הייתי ככוס חרבות, הוצרכתי לגור בחרבות שלפני הערים נפרד מן העיר:

   מצודת ציון

   לקאת. ככוס שמות עופות מצויות במדבר ובחרבות:

8. (ח)שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָּג:

   מצודת דוד:שקדתי. מהרתי לברוח ואהיה כצפור הבורח מאנשים ויושב בדד על הגג:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שָׁקַדְתִּי. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּעַצְמִי וְהִנְּנִי כְּצִפּוֹר הַבּוֹדֵד עַל גָּג, יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בְּאֵין זוּג:

   בּוֹדֵד. יוֹשֵׁב בָּדָד:

   אבן עזרא

   שקדתי שקדתי על מקום אחד לבדי ואין אחד ממשפחתי עמי.

   כצפור לשון זכר ובתורה נקבה, ככה מלת שה פזורה, רק שה תמים.

   רד"ק

   שקדתי. השקידה היא ענין התעסקות והתמדה על הדבר שקדתי בגלות אילך ואילך ובכל מקום אני מוצא עצמי יחיד בין עם נכרי, כמו שהצפור הנפרד מחביריו והוא לבדו על גג הבית כן אני אע"פ שאני יושב בבית כיון שאינני בארצי:

   מלבי"ם

   שקדתי, ואח"כ ע"י שקידה והשתדלות רב, הוקל גם גזרה זו שאוכל לגור בעיר אבל לא בבית, רק כצפור בודד על גג, כן הוצרכתי לגור על פנות הגגות בבדידות:

   מצודת ציון

   שקדתי. ענין מהירות כי שוקד אני (שם א׳):

   בודד. בדד ויחידי:

9. (ט)כָּל־הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ:

   מצודת דוד:מהוללי. המלעיגים עלי ישבעו בי ואומרים דרך שבועה אם עשיתי כזאת אהיה כהאומללים:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   מְהוֹלָלַי. הַמִּתְלוֹצְצִים בִּי, לְשׁוֹן ״הוֹלְלוּת״ (קהלת א:יז):

   בִּי נִשְׁבָּעוּ. רָאוּ בְרָעָתִי וְנִשְׁבָּעִים בִּי וְאוֹמְרִים: אִם לֹא יֶאֱרַע בִּי כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְיִשְׂרָאֵל, כֹּה יַעֲשֶׂה לִי כְּמוֹ לְיִשְׂרָאֵל:

   אבן עזרא

   כל התברר טעם המזמור, כי כל הרעות שקרהו בעבור סבלו חרפת האויב.

   ומלת מהוללי פעולים שהיו בעיניו מהוללים הוא המתהולל שבו לאלה ולשבועה, אם אכזב אהיה כפלני.

   רד"ק

   מהוללי. שאומרים עלי דברי הוללות ולעג עד שישובו מהוללים ומשתגעים עלי:

   בי נשבעו. אומרים אהיה כמו היהודי אם אעשה כך וכך:

   מלבי"ם

   (ט-י) כל, ולא הייתי ביניהם כאיש מכאובות שמרחמים עליו ועכ"פ אין מחרפים אותו, כי כל היום חרפוני אויבי על כי שקוי בבכי מסכתי, שבכיתי תמיד על החורבן וזאת חרה להם וחרפוני בעבור זה, ומהוללי בי נשבעו כי אפר כלחם אכלתי מפני הרעב:

   מצודת ציון

   מהוללי. ר״ל המתלוצצים בי כעל כסיל והוא מלשון הוללות וסכלות (קהלת א):

10. (י)כִּי־אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי:

    מצודת דוד:כי אפר. אני אוכל את האפר כדרך שאוכלים את הלחם ר״ל לגודל התוגה נהפך בפי טעם הלחם לטעם האפר: בבכי מסכתי. כי בעת השתיה יפול בכוס דמעות עיני והרי הוא מזוג בדמעות הבכי:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    בִּבְכִי מָסָכְתִּי. בְּדִמְעָה מָזַגְתִּי:

    אבן עזרא

    כי אפר דרך משל, כמו: הכפישני באפר. וי"ו ושקוי תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפים.

    רד"ק

    כי. אמר דרך משל כי לחמיו בפיו דומה לו לאפר:

    ושקוי. בתנועת הוי"ו הוא במקום למ"ד הפעל אבל שמני ושקוי הוי"ו נחה והוא למשך והיו"ד נעה והיא במקום למ"ד הפעל, ושיקוי כולל כל מיני משקה כלומר כל מה שאני שותה הוא מסוך במי עוני כמו היין המסוך במים:

    מסכתי. כמו מזגתי:

    מצודת ציון

    ושקוי. מלשון משקה:

    מסכתי. ענין מזיגה כמו מסכה יינה (משלי ט׳):

11. (יא)מִפְּנֵי־זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי:

    מצודת דוד:כי נשאתני. מתחלה רוממת אותי ואח״ז השלכתני לארץ וכפול הצער מאלו לא הייתי בגדולה מעולם:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    כִּי נְשָׂאתַנִי. תְּחִלָּה וְהִגְבַּהְתַּנִי, וְעַתָּה הִשְׁלַכְתַּנִי מִשָּׁמַיִם אָרֶץ (איכה ב:א); וְאִם לֹא נְשָׂאתַנִי תְּחִלָּה, לֹא הָיְתָה חֶרְפָּתִי רַבָּה כָּל כָּךְ:

    אבן עזרא

    מפני מודה כי גברה יד האויב עליו, בעבור שזעמתו.

    כי נשאתני כדרך: השליך משמים ארץ תפארת ישראל.

    רד"ק

    משפני. כי לולי זעמך וקצפך עלי לא הייתי אני נמסר ביד בבל:

    כי נשאתני ותשליכני. כי הרוצה להפיל דבר בארץ נושא אותו למעלה ומפיל אותו בחזקה כי כל מה שמגביה אותו המפלה יותר חזקה:

    מלבי"ם

    מפני, וזה היה מפני זעמך, ר"ל אפר כלחם אכלתי מפני זעמך שהיא קללתך, שעי"כ הגריס בחצץ שיני הכפישני באפר, ושקוי בבכי מסכתי מפני קצפך, שבכיתי תמיד על שידעתי שעודך קוצף עלי, ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני, שתחלה נשאתי לרום, ואח"כ השלכת אותי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וזה מגדיל הנפילה:

12. (יב)יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ:

    מצודת דוד:ימי כצל נטוי. ימי הטובים חלפו והלכו להם במעט טובה כצל הזה הנוטה ממקומו מבלי יגע בו מי: ואני. עתה אני יבש מבלי לחלוחית טובה כעשב הנתייבש בחום השמש בסור צלו:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    כְּצֵל נָטוּי. לְעֵת עֶרֶב, כְּשֶׁהַצְּלָלִים נוֹטִים, וּכְשֶׁחֲשֵׁכָה, אֵין נִכָּרִים אֶלָּא כָּלִים וְהוֹלְכִים:

    אבן עזרא

    ימי כאשר השלכתני קצרו ימי והלכו במהרה.

    ונטוי תואר, כמו עצום, שהצל מיד יטה.

    רד"ק

    ימי. אמר נטוי שהוא פעול כאילו השמש נוטה הצל בסורו מעל הארץ, כי בסור השמש יהיה הצל ועל דרך זה בא ממנו גם כן נפעל כי ינטו צללי ערב, ואמר ימי חלפו במהרה בצרת הגלות כמו הצל החולף במהרה ואצפה הגאולה ולא אראנה:

    ואני כעשב. כלומר ימי חלפו במהרה ובעודי בחיים אני יבש כמו העשב שתייבש למותו מהרה:

    מלבי"ם

    ימי, אומר הנה אני מתיאש שאראה אנכי עוד זמן התשועה, כי כבר אפסו כחותי ואין לי תקוה, ובכ"ז איני מתיאש מן הגאולה הכללית שהבטיח ה' החי לעולם ודברו לא ישוב ריקם הנה אני מתיאש בין מצד זמני שימי דומים כצל נטוי, בסוף היום שהצל נוטה ומתפשט וזה סימן שקרוב להיות לילה, כן כבר עברו רוב ימי, ומצד כח גופי ג"כ אני כעשב איבש:

13. (יג)וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר:

    מצודת דוד:ואתה. אבל אתה לעולם תשב ותתקיים וככוחך אז כוחך עתה:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    וְאַתָּה. אֲשֶׁר לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וְנִשְׁבַּעְתָּ לָנוּ בְּךָ (שמות לב:יג) – כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה קַיָּם, יֵשׁ עָלֶיךָ לְקַיְּמֵנוּ. לְפִיכָךְ:

    אבן עזרא

    ואתה הטעם שאתה בלא שנוי, על כן מלת תשב כי כל תנועה שנוי הוא וככה כסאך שהוא בשמים. והטעם: אולי תעמידני רוח טובה מאתך ולא יתמו מהרה.

    רד"ק

    ואתה ה'. כל אחד מבני הגלות אשר קצרו ימיו נוהם על קצור ימיו ואמר אולי אם יאריך ימים יראה הגאולה וכן בכל דור ודור לפיכך אמר:

    ואתה. אף על פי שאני הולך למות אתה תשב לעולם ותראה הגאולה לאותם שיהיו באותו הדור:

    מלבי"ם

    ואתה, אולם אתה ה' אינך משתנה עם הזמן, כי אתה ה' לעולם תשב שאתה אין לך התלות בזמן ואתה בלתי משתנה, וגם זכרך, דהיינו הפעולות היוצאות ממך שעל ידם זוכרים אותך, הגם שהם נעשים בזמן, בכ"ז אינם כשאר דברים הזמניים הפוסקים, כי הם קיימים לדור ודור:

14. (יד)אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד:

    מצודת דוד:אתה תקום. לזה אשאל מעמך שאתה תקום ותרחם את ציון כי מעתה עת לחונן אותה כי בא הזמן:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ. כִּי בְךָ הִבְטַחְתָּ (דברים לב:לו) ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״, וַהֲרֵי אָזְלַת יָד:

    אבן עזרא

    אתה כאשר הזכיר כסאו בשמים הזכיר כסאו בארץ במקום ציון, כדרך מקום מקדשינו כן הבטחתנו שתעמוד ציון לעולם בשכון כבודך שם. ואמר: תקום כנגד תשב כי זה יהיה אחר קומו להלחם עם אויביו.

    לחננה שם הפועל ובא הסגול שהוא פתח קטן תחת גדול, כמו פן אכלך גם שניהם קלים בלי דגש.

    רד"ק

    ותרחם ציון. בימיהם, וזרך לדור ודור בכל דור ודור יכירו שמך ויתפללו לך להראותם הגאולה. ובפסוק הה טעות במקצת הספרים שכתוב במקום וזכרך כסאך וכן טעה בו החכם ראב"ע שפירש כסאך והטעות הוא בין פסוק זה לפסוק של קינות הדומה בו כי אותו של קינות הוא אתה כסאך וסימן אי"כה. ושל תילים ואתה וזכרך וסימן וי"ו זי"ן:

    אתה כאדם שקם ממקומו ומתעורר על מעשה:

    תרחם ציון. שהיתה חרבה ושוממה זה כמה שני ידענו שתרחם אותה ותרצה אותה:

    כי עת לחננה. כי עת יבא שתחנן אותה אף על פי שקצפת עליה:

    כי בא מועד. כי יש לגאולה מועד וזמן קצוב וכשתהיה העת שתחנן אותה יאמרו בא מועד הגאולה: ומלת לחננה. מקור מן הדגוש ומשפטו לחננה ובא בפתח קטן תחת פתח גדול והוקל כמו רבים מן הדגוש, כי בהיותם בגלות הם מתאוים לנשק אבניה ועפרה יחננו על דרך משל כמו שמחונן אדם הדבר הנאהב. ויש מפרשים ירצו ויאהבו אבניה ועפרה לקיים את בנינה:

    מלבי"ם

    אתה תקום, ר"ל הגם שאני לא לעולם אחיה, ולא אראה בנחמת ציון, ידעתי כי אתה ה' החי לעולם ובלתי משתנה, תקום להושיע ציון, וזה מצד ג' דברים, או מצד הרחמים על עניה ושפלותה, ועז"א תרחם ציון, או מצד החנינה בעתים מיוחדים לרצון שאז יתעורר לחונן גם הבלתי ראוי, ועז"א כי עת לחננה, או עכ"פ אם לא יושעו קודם הזמן ע"י רחמים או עת רצון, בהכרח יושעו בבוא זמן הקץ האחרון המיועד מאת הנביאים, ועז"א כי בא מועד, וכמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש"פ שם:

15. (טו)כִּי־רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ:

    מצודת דוד:כי רצו. כי עבדיך ישראל רוצים ומחבבים אבני המקום ההוא ועפרה נשאה חן בעיניהם ומאוד יתאוו להשיב אליה:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם

    רש"י

    כִּי רָצוּ. אָהֲבוּ אַף אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כְּשֶׁיָּצָא יְכָנְיָה וְגָלוּתוֹ, נָשְׂאוּ עִמָּהֶם מֵאַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וַעֲפָרָהּ לִבְנוֹת לָהֶם בְּבָבֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת:

    אבן עזרא

    כי כל רצון עבדיך לראות אבניה וכאילו יחוננו עפרה לנשקו. ורבי משה אמר: כי רצו כמו אז תרצה הארץ ויחוננו לבנותה בבוא מועד כדרך חנונו אותם.

    מלבי"ם

    כי רצו, וכן תושיעם מצד העם שבעונותיהם החרבת את ציון, שהם כבר רצו ופייסו את אבניה, שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ה' חמתו על העצים והאבנים, ואח"ז רצו הם את אבניה שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, ואת עפרה יחוננו שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה:

16. (טז)וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת־שֵׁם יְהוָה וְכָל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת־כְּבוֹדֶךָ:

    מצודת דוד:וייראו. אז ייראו הגוים את שם כבודך:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת. שִׁמְךָ כְּשֶׁתּוֹשִׁיעַ אֶת עַמְּךָ:

    אבן עזרא

    ויראו, שם ה' ויראו ימשוך השם עמו. והטעם: שייראו הגוים ומלכיהם את שם כבודך.

    רד"ק

    וייראו. ואז יראו גוים את שם ה':

    וכל מלכי הארץ את כבודך. השוכן בציון:

    מלבי"ם

    (טז-יז) וייראו, ר"ל אתה תרחם ציון ואז ייראו גוים את שם ה', והמאמרים מקבילים, וייראו גוים את שם ה' כי בנה ה' ציון, וכל מלכי הארץ את כבודך כי נראה בכבודו, השם, מורה על הפרסום מרחוק, והגוים הפחותים שלא יראו את כבוד ה', ייראו מחמת פרסום שמו הנשמע מרחוק ע"י מה שיבנה ציון באותות ומופתים, ומלכי הארץ שהם משכילים יותר ומבחינים עניני כבוד, הם יראו כבוד ה', שיתגלה אחרי הבנין ויתראה בכבודו הגדול:

17. (יז)כִּי־בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ:

    מצודת דוד:כי בנה. בראותם אשר בנה ה׳ את ציון ונראה הוא שם בכבודו:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, רד"ק

    אבן עזרא

    כי הזכיר טעם ייראו עת שיראה הכבוד בציון.

    רד"ק

    כי. אז יאמרו כשיבנה ציון ויהיה נראה בה בכבודו אז ייראו את שם ה' ויאמרו:

18. (יח)פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם:

    מצודת דוד:פנה. כי פנה אל תפלת נכה רוח המעורר תפלה בתמידות:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    הָעַרְעָר. הַצּוֹעֵק, כְּמוֹ (ישעיהו טו:ה) ״זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ״. דָּבָר אַחֵר: עַרְעָר, הָרוּס וְנִשְׁחָת, כְּמוֹ (תהלים קלז:ז) ״עָרוּ עָרוּ״:

    אבן עזרא

    פנה הזכיר כי בנין ציון יהיה בעבור תפלת ישראל בגלות שהם דומים כערער בערבה. והאומר כי ישראל נקראו ערער, בעבור ערו ערו איננו נכון, כי האומרים ערו ערו הם האדומים לבבליים כאשר אפרש במקומו.

    רד"ק

    הערער. ישראל שיהיה בגלות כערער בערבה:

    וערער. הוא עץ גדול במדבר:

    ולא בזה את תפלתם. כמו שהיו חושבים בבליים:

    מלבי"ם

    פנה, אמר העני המתפלל תפלה זאת, הגם שימי כצל נטוי ולא אראה את הגאולה, בכ"ז אבטח כי התפלה הזאת שאני מתפלל על הגאולה, הגם שהיא תפלת הערער היא נשמעת מה', (כמ"ש ה' שמעה תפלתי), ור"ל שכל התפלות שמתפללים בעת החורבן, בין תפלת הערער ה' פונה אליו, ובין תפלת הרבים, לא בזה את תפלתם, וה' שומע כל התפלות האלה ואוסף אותם ושומר אותם ליום נועד, וה' אומר תכתב זאת לדור אחרון, ה' מצוה למלאכיו שהתפלה שמתפללים בעת החורבן על הגאולה תכתב בספר זכרון לפניו לדור אחרון, ועם נברא, שאז יברא עם, אשר יהלל יה, שדור האחרון שיהיה בעת הגאולה הם יהללו יה, על (כ-כא) כי השקיף ממרום קדשו לשמוע אנקת אסיר, שנאק וצעק לפניו ממאסרו בזמן הגלות, ומשמים אל ארץ הביט לפתח בני תמותה, מצייר שההשקפה לשמוע התפלה היא ממרום קדשו, שמציין שכינת עוזו בקדש למעלה מן המערכת, שמשם ישגיח ושומע תפלה, והפעולה לפתח בני תמותה הוא משמים דרך המערכת, שמסבב הצלתם עפ"י הטבע בנסים נסתרים:

    מצודת ציון

    הערער. מלשון הערה ר״ל המעורר בתפלה:

19. (יט)תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ:

    מצודת דוד:תכתב. זאת הגאולה הזאת תהיה כתובה לזכרון לדור אחרון בכדי שהעם הנברא אז יהלל יה על הגאולה ההיא:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    תִּכָּתֶב זֹאת. כָּךְ יֹאמְרוּ רוֹאֵי הַיְשׁוּעָה: תִּכָּתֵב הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת לְסַפֵּר אוֹתָהּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:

    וְעַם נִבְרָא. שֶׁנַּעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, לָצֵאת מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מֵאֹפֶל לְאוֹר גָּדוֹל:

    אבן עזרא

    תכתב זה הפסוק לאות, כי זאת דרך נבואה לאחד המשוררים וטעם ועם נברא כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון.

    רד"ק

    תכתב. ואז יאמרו תכתב זאת הישועה בעבור דור אחרון, דור שיהיה אחר זה הדור שבימיהם התשוע' והדור הבא אחר זה הדור שלא ראו נפלאות התשועה כתובה באיזה ענין היתה ובכמה נפלאות ויהללו האל על נפלאות שעשה לאבותיהם. זהו ועם נברא יהלל יה:

20. (כ)כִּי־הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל־אֶרֶץ הִבִּיט:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִרְאוֹת בָּעֳנִי עַמּוֹ:

    אבן עזרא

    כי כדרך: ראה ראיתי את עני עמי.

    רד"ק

    השקיף. והביט משמים אל ארץ, בעני עמו. על דרך כי רם ה' ושפל יראה:

    מצודת ציון

    השקיף. ענין הבטה:

21. (כא)לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה:

    מצודת דוד:לפתח. להתיר קשרי האסורים להוליכם למיתה:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    תְּמוּתָה. חוֹלֶה לָמוּת, אינמורינד״א בְּלַעַ״ז):

    אבן עזרא

    לשמוע כדרך: וישמע אלהים את נאקתם בעבור אסיר. אמר לפתח ובני תמותה, שהם מוכנים לטבח ולמות, כמו תקומה תרומה.

    רד"ק

    לשמוע. ישראל שהיו בגלות אסיר, והיו בני תמותה כלומר קרובים למות מרוב צרתם והאל יתברך שמע אנקתם ופתחם ממאסרם:

    אסיר. קל, ויש דגושי"ן:

    מצודת ציון

    אנקת. ענין צעקת אנחה כמו באנוק חלל (יחזקאל כו):

    לפתח. ענין התרת הקשר כמו מוסר מלכים פתח (איוב י״ב:י״ח):

22. (כב)לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם:

    מצודת דוד:לספר בציון. למען יסופר בציון וגו׳:

    עוד פירושים על פסוק כב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    לספר הנה זאת עת הישועה.

    רד"ק

    לספר. הוציאם מהגלות שיספרו שמו ותהילתו בציון, והפסוק כפול בענין במלות שונות:

    מלבי"ם

    לספר, ר"ל לפתח בני תמותה כדי שהם יספרו אח"כ שם ה' ותהלתו בירושלים, לעתיד כשיקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה', ושם ה' מורה על פרסום שמו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו, זה יספרו בציון, ששם יושבים החכמים והכהנים שהם ידעו את שם ה', ותהלתו הוא מצד דרכיו והנהגתו רחום וחנון, זה ידעו אף ההמון שישבו בירושלים בכל העיר:

23. (כג)בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת־יְהוָה:

    מצודת דוד:בהקבץ. בעת יתקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה׳:

    עוד פירושים על פסוק כג: אבן עזרא

    אבן עזרא

    בהקבץ כדרך: ולעבדו שכם אחד.

24. (כד)עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי:

    מצודת דוד:ענה. את זה יספרו לומר הנה מאז ענה האויב כוחי בדרך ובזה קצר ימי:

    עוד פירושים על פסוק כד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי. חוֹזֵר לְקוֹבְלוֹ הָרִאשׁוֹן: כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי, יָמַי כְּצֵל נָטוּי, עִנָּה בַדֶּרֶךְ אוֹיְבִי כֹּחִי:

    אבן עזרא

    ענה זה המשורר ידבר על לשון חסידים בגלות - בארץ מרחקים, בבא עת הישועה, שימותו בדרך קודם שיגיעו אל ירושלם וידוע כי עינוי הדרך יקצר ימי האדם.

    רד"ק

    ענה. עתה שב לדברי בני הגלות, ואמר ענה בדרך כחי האויב ענה כחי בדרך כי מפני צרת גלות בבל והאדונים קשים יסע אדם ממקום למקום והטורח הוא עינוי כח וקיצור ימים, וזה סבבו לי הבבלים בגלות ואני אפחד שאמות בקיצור ימים מפני עינוי הכח ולא אראה הגאולה ואתפלל לאל ואומר שלא ימיתני בחצי ימי וזהו שאמר:

    מלבי"ם

    ענה, שב המתפלל ויאמר, הגם שכבר נתיאשתי שאאריך ימים עד שאראה הישועה כמ"ש ימי כצל נטוי וכו' כי כבר ענה כחי בדרך ע"י רוב הגליות והטלטול, ובזה קצר ימי, בכל זה מתפלל שיאריך ימים עד שיראה הישועה בעיניו, ועז"א אומר אלי אל תעלני בחצי ימי מן העוה"ז, בדור דורים שנותיך, מציין שהגם שה' למעלה מן הזמן ולא יתכן שנאמר שיש לו שנים וימים, בכ"ז מצד שהוא מנהיג את הדורות, והדורות מתנהגים כפי קצב הזמן מעשה ה' ניכר בכל דור ודור כמ"ש וזכרך לדור ודור, מצד זה יתיחסו הדורות אליו כשנים, שכמו ששנות האדם יחשבו כפי מספר הקיפי גלגל חמה, כן יחשבו שנותיו כפי מספר הדורות, שנמליץ על צד המליצה שכל דור ודור הוא שנה של מעלה, ר"ל שבו יתראה הנהגה חדשה ושינוי בהנהגה והיקף חדש, ועפ"ז יאמר בבקשתו שלא יעלהו אל שנותיו, שהם דור דורים, (שהם שנות ההשגחה העליונה כפי מה שנשיג אותה פועלת בעולם הזמני) לא יעלהו בחצי ימיו, שבזה תהיה השנה העליונה קצרה כמפי הראוי, אחר שאורך השנה העליונה הוא לפי אורך שנות הדור:

    מצודת ציון

    ענה. מלשון ענויים:

25. (כה)אֹמַר אֵלִי אַל־תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ:

    מצודת דוד:אומר. והייתי אומר בתפלה הלא אלי אתה אל תסלקני מן העולם בחצי ימי: בדור וגו׳. ר״ל בכל ימי הדורות בזמן השנים שקצבת ואל תסלקם בחצי ימיהם וכאומר לא על עצמו בלבד אני מתפלל כ״א על כל הדורות:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    אוֹמַר. לַה׳ אֵלִי. אַתָּה:

    אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי. אַל תְּסַלֵּק אוֹתָנוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ מִן הָאֲדָמָה בְּיַד אוֹיְבֵינוּ בַּחֲצִי יָמֵינוּ. וּמַה הֵם יָמֵינוּ? כָּל יְמוֹת דוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ, הִבְטַחְתָּ לְקַיְּמֵנוּ לְפָנֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּסוֹף הַמִּזְמוֹר וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ, וְזֶרַע עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

    אבן עזרא

    אומר זה יאמר כל אחד מן החסידים הרחוקים הבחורים, כי ידוע כי הגוף שהוא מן העפר, הוא כלי לנשמה העליונה שהיא משמי השמים ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה, וכן כתוב: והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה וזה טעם אל תעלני.

    וטעם בדור דורים אולי יערה עליו רוח ממרום לעזרהו, עד שלא ימות בחצי ימיו אולי יראה בטוב.

    רד"ק

    אמר. לפיכך אני אומר לך וצועק אליך:

    אלי. אל תכריתני בדור דורים שנותיך. כמו שאמר למעלה ואתה ה' לעולם תשב ופירושו כמו שפירשנו:

    מצודת ציון

    תעלני. ענין סלוק כמו כעלות גדיש בעתו (שם ה׳):

26. (כו)לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם:

    מצודת דוד:לפנים. אתה יסדת את הארץ מתחלה מאין ליש וכן השמים מעשי ידך המה וא״כ קדמת להם:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    לְפָנִים. מִתְּחִלָּה:

    אבן עזרא

    לפנים טעם שנותיך - לעולמי עד, רק אין כח בלשון רק לדבר כדרך בני אדם.

    וטעם לפנים כי אתה קדמון לפני הארץ שיסדתה. והטעם שהוא מוצק לשמי השמים בראיות גמורות.

    ומעשה ידיך שמים שהוא הקו הרוחב.

    ומעשה ידיך שמים הוא הרקיע והם עומדים בכללם ואובדים בפרטיהם, על כן אומר: המה יאבדו, כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה - על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל, כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים העמידם חק ולא יעבר והארץ לעולם עומדת.

    רד"ק

    לפנים. כמו שאמר בדור דורים שנותיך, אמר כמו שאתה קיים לעולם בלא אחרית כן אתה ראשון בלי ראשית ואתה הוא עשית שמים וארץ לא כדברי האומרים עולם קדמוך אבל הוא מחודש על ידיך שאתה חדשתו:

    מלבי"ם

    לפנים, כי הנה ראינו שכל המציאות הנתון תחת הזמן לא יעמוד רגע על מצב אחד, כי הארץ אשר יסדת לפנים ושמים שהם מעשה ידיך, (מדמה הארץ כיסוד הבנין והשמים כגג הבנין למעלה) ובזה נכלל כל העולם המוחש הנתון תחת הזמן, אין להם מציאות אמתי משתי פנים, א. מצד כי המה יאבדו, כי כל שי"ל תחלה י"ל תכלה, ורק אתה תעמוד בלי השתנות, ב. שגם בעת קיומם כולם כבגד יבלו, כי ההיולי פושט צורה ולובש צורה תמיד, והמשיל בזה שני משלים, א. שכבגד יבלו מעצמם עת יניחו אותו ימים, כי כל מורכב מתפרד, ב. מצד שההיולי פושט את מלבושיו פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד, כמי שמחליף את מלבושיו בכל פעם, ועז"א כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא, רק שאתה הוא הדבר הקיים כמו העומד בעצמותו ובלתי משתנה, וגם שנותיך לא יתמו, שכבר אמרנו שהשנים שיתיחסו לה' הם הדורות המתחדשים, והם לא יתמו, ומפרש מי הם שנותיך, הם בני עבדיך, שהם בני הצדיקים, הם ישכונו, שהגם שכל המציאות יתבטל, בדור הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל עד שיתיחסו אליו כשנותיו (כי בם ובעבורם יפעול שנוים ותמורות בעולם הזמני) הם יתקיימו לעד וישכנו בלי כליה ואבדון, שהגם שתחרב העולם זרעם לפניך יכון, לעמוד לפניך בעולם הנשמות לאור באור פני מלך חיים:

    מצודת ציון

    לפנים. מתחלה כמו וזאת לפנים בישראל (רות ד׳:ז׳):

27. (כז)הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ:

    מצודת דוד:המה יאבדו. סוף הדבר יהיה שהמה יאבדו ואתה תעמוד וא״כ גם תאחר להם כלבוש. שפושט האדם ומחליפו באחר כן תחליף את העולם כמ״ש הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיה סה): ויחלופו. ר״ל כאשר תעשה כן תקום:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם. כְּאָדָם הַהוֹפֵךְ לְבוּשׁוֹ לְפוֹשְׁטוֹ:

    אבן עזרא

    המה אמרו חכמי שקול הדעת, כי משפט שמים וחוקותם יסורו והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה והם צריכים לפרש דברי ירמיהו שכתב אם ימושו החוקים האלה ודברי דוד: ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. ור' יהודה בן דוד המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב אמר: כי הכללים שמורים לעד לעולם והפרטים יאבדו. והנכון: כי זאת הארץ - היא היבשה.

    רד"ק

    המה. יש מחכמתי המחקר שאומרים שלעולם קץ וזמן שיחזור העולם לתוהו ובוהו כמו שהיה ויש ביניהם מחלוקת בזמן עמידת העולם כמה הוא, ויש מהם אומרים כי לעולם אין קץ ותכלה אע"פ שהיה לו ראשית ולדעת אילו יהיה פירוש הפסוק, המה יאבדו אם תרצה כמו שפירשנו הם יאבדו ואתה קיים לעולם:

    וכולם כבגד יבלו. כלבוש שפושט האדם ומחליפו באחר, כן תחליפם ותשנם אם תרצה, או תחליפם באחרים אם תרצה ואין מהם ממרה את פיך:

    מצודת ציון

    יבלו. ענין רקבון וכמישה כמו ועלהו לא יבול (לעיל א׳):

28. (כח)וְאַתָּה־הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ:

    מצודת דוד:ואתה הוא. אבל אתה דבר העומד בהוייתו ומתקיים ואין תשלום זמן לשנותיך:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    וְאַתָּה הוּא. הָעוֹמֵד וְקַיָּם:

    אבן עזרא

    ואתה הוא באמת ואין זולתך.

    ושנותיך לא יתמו אין להם תכלית וקץ.

    רד"ק

    ואתה. הוא לבדך אין זולתך אדון ושנותיך לא יתמו:

    מצודת ציון

    הוא. ר״ל דבר העומד בהויתו ומתקיים:

    יתמו. מל׳ תם והשלמה:

29. (כט)בְּנֵי־עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

    מצודת דוד:בני עבדיך. בני אברהם יצחק ויעקב ישכנו בה וזרעם יהיו נכון לפניך עד עולם ומוסב למעלה לומר את זה יספור לומר כזה וכזה התפללתי והנכם רואים כי שמע אלי:

    עוד פירושים על פסוק כט: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    אבן עזרא

    בני כדרך וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים:

    רד"ק

    בני עבדיך. הם ישכנו לעולם בארצם אחר שישובו בימי הגאולה לא יגלו ממנה עוד ובניהם עד עולם: זהו וזרעם לפניך יכון. וטעם לפניך, שיעבדו ה' כל הימים:

    מצודת ציון

    יכון. מל׳ הכנה: