איוב פרק ל״ב

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת־אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו

   מצודת דוד:וישבתו. שלשת הרעים הנזכרים פסקו מלהשיב לאיוב כי הוא החזיק את עצמו לצדיק ומעתה לא מצאו מענה בדבר היסורים אשר באו עליו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   וישבתו. נחו ופסקו כמו שבת נוגש (שם יד):

   מלבי"ם

   פתיחה למענה השמונה עשר מענה אליהוא

   אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה' עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה' עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה' מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה' ליראיו,

   תחילה יציע כותב הספר, שעוד בעת הויכוח חרה אף אליהוא על שני הצדדים:

   • על איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בעצמו שהוא צדיק ולא מצא שום טעם לייסוריו, לא היה לו להכריע את האמת אשר בעצם המשיג על האמת אשר בעצם המושג, שאחר שדבר זה שלא יתייחס לה' ברוך הוא העדר חכמה או יכולת או רצון הוא דבר מאומת בעצמו כמו שהוא אמת שה' נמצא, כי מופתי התבונה אשר ילמדו אותנו שנמצא עצם אחד בב"ת, אשר המציא כל המציאות בחכמתו ויכולתו ורצונו האין סוף, הם ילמדו גם כן שהעצם הזה הוא שלם בתכלית השלימות, ושראוי שירוחקו ממנו כל החסרונות, ושהוא מנהיג ומשגיח בחכמה ורצון ויכולת בב"ת, ועתה, הגם שהבחינה והניסיון (ממה שידע בעצמו שבאו עליו ייסורים בלא חטא) תכריע לו ההפך, שנמצא לאות או עוול בהנהגתו, הלא מופתי התבונ יכריעו את מופתי החוש והדמיון, כי החוש יכזב לפעמים במשפטיו, כמו שהתוכן המהנדס אשר התברר לו במופתי הלימודיות שהשמש גדולה ק"ע פעמים מן כדור הארץ, יכריע במופתיו אלה את החוש שיראה את השמש כקערה אחת קטנה, וישתדל לברר שהחוש טועה בזה ויברר סיבת טעותו, וכן היה ראוי לו לבטל האמת הנדמה לו לפי בחינתו בעצמו, מפני האמת הכולל המוכרע במופתי התבונה הכוללת.

   • ובכל זאת חרה אפו גם על הריעים המתווכחים, שהפילוסוף אין ראוי שיכחיש המוחש גם כן, הגם שיש בתבונה מופת על הפכו. וראוי לו להשתדל למצוא דרך ממוצע, שתסכים התבונה עם החוש, ושיסכים האמת הצפון בטבע השכל עם האמת הגלוי לעיניים, ולא היה להם להרשיע את איוב אשר היה צדיק בכל דרכיו ולא עוולתה בו.

   אחרי ההוצעה הזאת, באו דברי אליהוא בארבע מענות זה אחרי זה.

   במענה הראשונה הודיע הטעם, מה ששתק עד הנה, שזה היה מפני שעד עתה חשב שיסודי הידיעה הם החוש והניסיון, ועל כן נחבא אל הכלים מפני הישישים המתווכחים, שהם ברוב שנים בחנו בחינות שונות וניסו תולדות הימים וליבם ראה הרבה חכמה ודעת, אבל עתה השכיל לדעת שהידיעות האמיתיות הם שתולות בנפש האדם עצמה, וכדעת אפלטון, שיש אמתיות נתונים בנפש לנחלה ממחצבה הראשון (נקראים אידעען), לא בחוש ולא בניסיון יסודם, אך בהררי קודש מרחם משחר, ואשר הביאה איתה אחוזת נחלה משורשה העליון, נתונים לה מאלהים, ובתוכם האמתיות הקבועות בכל נפש, שנמצא עצם נשגב בורא כל, משגיח על כל, גומל ומעניש, טוב ומרחם, ושהנפש היא בת אלהים קיימת לנצח, וכדומה.

   ועל־פי האמתיות האלה, הנודעות לו מאלהים (אשר לא יושגו על ידי בחינה ורוב ימים, רק רוח הוא באנוש), יחשוב את עצמו כעומד בשם האל, כי חכמתו חלק מחכמת אלהים, ונפשו חלק אלוה ממעל, ויעד את איוב שהוא יהיה תחת האל להתווכח בשבילו, ובאשר האלהות אשר בנפשו לבוש בבשר כמוהו, לא יפחידהו פחדו ואימתו, ויוכל להציע כל טענותיו בלי אימה ופחד.

   והודיע לו, כי האלהים לא ירבה מאנוש, היינו שלא יבקש מן האדם עבודה כפי גדולת הנעבד שהוא רב מכוח האדם, רק ה' השווה את עצמו עם האדם, כאילו אינו גדול ורב ממנו, כי העלה את האדם אל האלהים, במה שחלק לו מחכמתו ומדעותיו האמתיות שיהיה אמונה אומן בנפשו כאחד מבני אלהים. והוא ירד מאלהותו אל האדם עד שאינו רוצה שיעבדהו וישיג ממנו רק כפי כוח האדם שהוא מוגבל ובעל תכלית, ויותר מזה לא יבקש מאתו, לא כדעת איוב שימצא עליו תנואות ועלילות ושיענישהו על עניינים שאינם ביד האדם ובבחירתו.

   גם בירר לו, שבחינם התלונן על מה שה' העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם ואת אשר העוו, שבעבורם יפקוד בשבט פשעם, כי כבר יודיעהו הודעות שמיימיות בחלום ובחזון, שעל ידי חלומות אמתיות יגלה אוזן אנשים לדעת את עוונם ואת העתידות עליהם, גם יודיעם זאת על ידי חלאים וייסורים, שכל אלה הם הדיבורים שידבר אלהים במו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה.

   וישבתו שלשת האנשים, שלשת האנשים האלה אשר לא הכירו הסבה האמתיית של יסורי איוב שהיה ענין נסיון, כמו שית' במענה אליהוא סי' ל"ו, וע"כ לא יכלו להצדיק דרכי ה' רק ע"י שיחסו אל איוב איזה חטא וחסרון, אם חטא עבר נגלה כדעת אליפז. או חטא עבר נסתר נצפן כדעת צופר. או חסרון איזה שלימות שרצה להשלימו בעתיד כדעת בלדד, וביחוד בוכוח השני שקלעו טענותיהם על הצלחת הרשעים אליו למטרה והחזיקו אותו לרשע גמור. וכל הטענות האלה לא היו מספיקים לישב בהם דעת איוב, שהוא היה יודע בעצמו שלא חטא לא בגלוי ולא במצפון. וגם לא חסר לו שום שלימות, ומצד זה שבתו מענותו עוד אחר שהוא צדיק בעיניו. וזה היה יסוד טענתו וע"ז לא מצאו מענה. וכבר אמר הפילוסוף שא"א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הוכוח:

   במענה השניה יתווכח איתו על שני דברים:

   א] על אשר ירה אבן פינתו להוכיח מייסורי הצדיקים שהמשפט האישיי אינו יוצא מאת ה' הצדיק, רק שמסר את ההנהגה ביד המערכת, ויסוד דעתו, שאחר שאי אפשר ליחס אל ה' לא עוול ולא חסרון יכולת, ושיתייסר הצדיק בחינם הוא עוול או חסרון יכולת, ועל כן, שלא מאיתו יצא זה, אך מאת המושל אשר מנה על הנהגת העולם להנהיג על פי סדרי הטבע, בלתי מבחין בין צדיק לרשע, וזה לא ייקרא עוול, באשר לפי הנהגה הטבעיית בסדר העולם ההויה וההפסד, יחוייב שיפסדו אישים מן המציאות, ואף שייפסד כדור הארץ בכללו אין זה רע בערך מציאות העולם בכלל, שהארץ אך כגרגיר חול בערכה, כמו שבררנו כל זה באורך בפתיחה למענה איוב החמישית.

   על זה המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עוול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא המנהג בהנהגתו עם כל בני עמו בכל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקנייניו לעשות בם כחפצו, וכן איך תצדיק את ה' על העוול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעוול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור, ובכל מקום ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי היום כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי, מושל עיוור ושתום עיניים, שונא משפט, נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע? כי יישאר השאלה, למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאווה ורוע לב?!

   • שנית השיב לו על טענתו ומשפטו נגד ה', למה אינו מעניש את הרשעים תיכף ובגלוי לעיני כל?

   על זה אמר, שה' הכין ללצים שפטים, והוא יודע מעשיהם, ומפני ענשו אין חושך ששם ייסתרו, אבל לא לאיש לשאול שאלות כאלה, למה יענישם בדרך נסתר לא בדרך נסיי נגלה, וללמד את ה' דעת איך ובאיזה אופן יענישם, כי בחכמתו רצה להענישם בסתר כדי שיסתפקו אם בא העונש ממנו ויהיה מקום לבחירה, ולפעמים הם הם שלוחי השגחתו ושבט אפו לייסר בני אדם על רוע מעשיהם, ולכן לא לבד שלא יכלם כי גם ייתן בידם חיל וממשלה להשמיד ולהחרים רבים, עד יבצע את מעשהו לייסר גויים ולהוכיח לאומים, ואז ישבר את השבט ומטה רשע ייכרת, ודי לנו שנדע כי הקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה, וכל האומר הקב"ה וותרן וכו'.

   במענה השלישית יצא להתווכח איתו על השאלה הגדולה ששאל (בסימן כ"ד), שהלא מצאו רשעים שהם רוצחים ושודדים בים ובמדבר ומחריבים את העולם, ולמה לא ישמידם מתחת שמי ה' כדי להסיר רעתם, ושיתקיים מין האנושי אשר ישחיתוהו, בשגם שהם גרים בחיתו יער נפרדים מבני אדם, ויוכל ה' להכריתם בחושך משכנם ולא יזיק אל הבחירה. ועל כלל השכר ועונש ששאל, אבל מכל זה הכריח איוב שהכל תלוי במערכת, אף מעשי בני אדם הבחיריים, ושהאדם מוכרח במעשהו, ועל כן לא יגיע לו לא שכר ולא עונש, כמו שלא ישלמו שכר להריחיים המתגלגלים בכוח המים ויטחנו הקמח, ולא יענשו אותם אם ירוצצו גולגולת איש הקרב אליהם.

   • על זה השיב אליו, שהוא וריעיו יטעו בזה, במה שחשבו שהשכר והעונש הוא דבר זולת המעשה, שידמו שה' ציווה אל האדם והזהיר אותו במעשים ידועים מפני תועלתו, כמלך שמצווה ומזהיר לעבדיו, שהעובד עבודתו יגיע תועלת להמלך, והממרה את פיו יגרום לו נזק, ועל כן ישלם להם שכר ועונש חוץ מן הפעולה.

   וכל זה טעות, שה' לא יתפעל ממעשה בני אדם, ואינו צריך לעבודתם, ומֶריָם לא יפעל אצלו שום השתנות, והוא דומה אצלם כרופא המצווה את החולה, שאם ישמע או ימרה את פי הרופא, אז השכר או העונש רצוף בהמעשה עצמה, שבה תלויה בריאותו וחייו או חליו ומותו. וכן השבר והעונש של מעשה האדם נקשר עם מעשיו עצמם, שהאיש המונע תאוותיו ותשוקותיו יהיה בריא אולם, והרודף אחרי תענוגות בשר יחלה ויוכה במכאובים, והקיבוץ המדיני אשר יתאמץ לעשות טוב וחסד ולעשות משפט לעשוקים ולבער עושי רשעה מן הארץ יהיה בשלוה ובבטחון באין פגע רע ומשחית, ועת גזל משפט וצדק תראה במדינה, יתרבו הרוצחים והשודדים.

   וכמו שהכינה ההשגחה העליונה הכנות לכל בעל חי שגם יינצל מאויביו, כמו הכלים שבם יילחם איתם, או התחבולות שבם יישמר מפניהם, וראינו ששם ה' בטבע מקצת ציפורים החלושים ליתן זמירות בלילה להיותם כולם נכונים נגד אויביהם ומבקשי נפשם, כן הכין ה' בטבע האדם, שהקיבוץ המדיני והמון בני אדם יעזרו זה את זה ויתעוררו כולם לבער החומסים והרוצחים מחריבי היישוב, ולעשות משפט וצדקה בארץ, ועי"כ יתקיים מין האנושי, כי הטובים באדם הם תמיד יותר מן הרעים, וכוחם עת יתאחדו יחד לשמור את הכלל, גדול מכוח המיעוט אשר יהיו כחייתו יער לבלע ולהשחית לגנוב ולרצוח.

   ואם כן, הדין והמשפט הזה ברשעים מחריבי היישוב מסר אל בני אדם, שהם בטבעם ישמידו אותם ויבערו הרע מקרבם, ועת תתגבר הרע על הטוב, ואין דין ומשפט בארץ, ויהיו בני אדם כדגי הים, הם בעצמם עשו להם הרעה הזאת, ולמה על ה' יזעף ליבו אם איוולתם סילפה את דרכם?

   ובזה רמז לו, שכל מה שבא אליו, מאיבוד קנייניו על־ידי שודדים, הוא עצמו פשע בדבר, על שלא השתדל לעשות משפט ולכלותם באשר היה לאל ידו, ואשר הוסיף להכותו מכה רבה, הוא על סכלותו שלא שם על לב לשוב מרעתו, והוסיף חטא על פשט להתלונן על ה' בדבר שהוא פשע בעצמו והכין לו מוקשי מוות.

   המענה הרביעית נחלקה לשתי דיברות:

   • בדיבור הראשון הודיע אמתת הדבר מה שגרם את ייסוריו, שהיה עניין נסיון, וביאר לו את העניין היטב, איך צדקו דרכי ה' בזה, עד שמה שנכתב בתחילת הספר מעניין קטרוג השטן, גילה אליהוא לבסוף, ובזה נשלם הויכוח.

   • בדיבור השני הוכיחו על פניו על אשר נשא לבבו לחקור בגדולות ובנפלאות ממנו בעניין הישארות הנפש, ובעניין הידיעה והבחירה וכדומה, והראה לו כי אין האדם משיג חכמת ה' אף בדברים הטבעיים המצויים לנגד עיניו, ואף כי שסגר הדלת בעדו מלהיכנס אל הקודש פנימה להביט אל האלהים ולחקור בעניינים שאחר הטבע, שהיה ראוי לו להסתיר פניו ולבל יעלה בהר ה' לנגוע בקצהו.

   ובזה נשלם הויכוח בכללו.

   רלב"ג

   וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו. ביאור דברי זאת הפרשה וינוחו שלשת רעי איוב מענותו לפי שהוא היה צדיק בעיניו ולא מצאו לו שום טענה יוכלו בה לקיים שכבר הוכח במשפט, ויחר אף אליהו בן ברכאל הבוזי שהיה מבני בוז בן אחי אברהם כאמרו הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך את עוץ בכורו ואת בוז אחיו והיה ממשפחת איש אחד מזרע בוז שהיה שמו רם, באיוב וברעיו חרה אפו באיוב על אשר הצדיק עצמו יותר מהש"י ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה לענות לאיוב על טענותיו והיה זה סבה שהרשיעו את איוב להטיח דברים כנגד השם או יהיה ביאור אמרו וירשיעו את איוב כי הוא כעס עליהם על אשר הרשיעו את איוב ויחסו אליו חטאים רבים עם דעתם בו שהוא היה צדיק וישר כי זאת הטענה היתה סיבה שלא מצאו מענה שטען איוב על עצמו שהוא היה צדיק, ואליהוא המתין את איוב בדברים ולא ענה תכף שמעו דבריו אבל המתין אם יענוהו חבריו בראותו כי אין עונה אליו ויחר אפו: ביאור מלות המענה, ויען אליהו בן ברכאל הבוזי ויאמר:

2. (ב)וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל־צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים

   מצודת דוד:הבוזי. מבני נחור אחי אברהם כמ״ש את עוץ בכורו ואת בוז אחיו (בראשית כ״ב:כ״א): ממשפחת רם. כי רם היה מזרע בוז: באיוב. על איוב חרה על שהצדיק את עצמו יותר מן האל כי אמר שהוא עשה משפט וצדקה וראוי הוא לגמול טוב והמקום מסר הכל ביד המערכה ונעשק ממנו גמול צדקו:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   (מענה אליהוא): ממשפחת רם. אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) זה אברהם:

   מאלהים. יותר מן המקום:

   מלבי"ם

   ויחר, מספר כי אליהוא אשר לו נגלה טעם האמתי מיסורי איוב, חרה אפו בו עוד בשעת הוכוח על שתי הכתות, שעל איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בנפשו שהוא צדיק ולא ידע טעם ליסוריו, לא היה לו להכריע בזה את האמת המבואר שה' לא יעשה עולה, ולא יתיחס אליו שום חסרון, ושתהיה הנהגתו בעול הוא חסרון בשלימות האל, והיה לו לבטל הכרת החוש שידע בחוש את צדקו מפני מופתי השכל המכריעים שה' לא יעשה עולה. ובכ"ז גם.

   אבן עזרא

   הבוזי מבני נחור אחי אברהם ואת בוז אחיו. ויתכן היותו בן ממשפחת האם, כמו יאיר בן מנשה, שהוא מבני יהודה כאשר מפורש בדברי הימים.

   ממשפחת רם והקרוב שהוא אבי עמינדב והוא מבני ישראל.

   חרה אפו על איוב על שצדק נפשו יותר מאלהים והרשיע המקום, בדברו ברוב צערו.

3. (ג)וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב

   מצודת דוד:רעיו. של איוב: לא מצאו. לא השכילו למצוא מענה על דברי איוב: וירשיעו את איוב. הוא תיקון סופרים והוא כנוי אל המקום ור״ל במה שלא מצאו מענה הרשיעו דין שמים, ובלא תקון יאמר שבמה שלא השיבו גרמו לאיוב שירשע עוד יותר להרבות בתלונה כי יחשוב שרעיו הודו לו:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   וירשיעו את איוב. זה אחד מן המקראות שתקנו סופרים את לשון הכתוב וירשיעו כלפי המקום בשתיקותם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב וכן וימירו את כבודם בתבנית שור כבודי היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב וכן ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו-ט״ז) ברעת' היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב וכן הרבה מקומות בספרי ובמסורת הגדולה:

   מלבי"ם

   בשלשת ריעיו חרה אפו שלא היה להם להכחיש המוחש ג"כ שנודע שאיוב היה צדיק ולהרשיע את איוב שלא כדת יען שלא מצאו מענה, והיה להם לחקור למצוא טעם שיאמת את שניהם, שאיוב הוא צדיק ושבכ"ז באו עליו יסורים בצדק:

   אבן עזרא

   ובשלשת רעיו חרה אפו על שהרשיעו איוב, וכן אמרו לו: הלא רעתך רבה ירשיעך פיך ולא אני האורח עולם תשמור וכתיב כי הוא מתקון סופרים והאומרים כן ידעו מה שנעלם ממני.

4. (ד)וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת־אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים־הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים

   מצודת דוד:ואליהו חכה. עד כה המתין מלהשיב את איוב בדברים השמורים בלבו מאז החל להתלונן וזהו לפי ששלשת הרעי׳ ההם היו זקני׳ ממנו למספר ימים ולא רצה להשיב אמרי׳ לפניהם וכאשר יאמר למטה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חכה. המתין כמו לכן חכו לי (צפניה ג):

   רש"י

   חכה. המתין:

   כי זקנים המה ממנו לימים. האחרים לכן חדל לו עד ששתקו הם, (מענה אליהו):

   מלבי"ם

   ואליהו, אולם אחר שוכוחי הריעים לא ישרו בעיניו מדוע המתין עד עתה. מבאר שהטעם מה שאליהוא חכה את איוב בדברים, היינו שאיוב חכה והמתין עליו. הסבה היה מפני שהם זקנים ממנו לימים ונתן להם משפט הקדימה, והגם שהוא היה זקן מהם בחכמה הם היו זקנים ממנו בימים:

   אבן עזרא

   חכה את איוב כמו: לכן חכו לי.

5. (ה)וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ

   מצודת דוד:וירא. כאשר ראה אשר אין מענה בפיהם אז חרה אפו גם עליהם ולא המתין עוד:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם

   מלבי"ם

   וירא אליהוא, אולם עתה שראה שאין מענה בפיהם כלל ולא יכלו לגמור הוכוח אף לפי שטתם, חרה אפו ביחוד, כי עכ"פ היה להם להעמיד דבריהם לא להתנצח:

6. (ו)וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל־כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֺּת דֵּעִי אֶתְכֶם

   מצודת דוד:צעיר אני. כאומר דעו מה ששתקתי עד הנה לא הי׳ בעבור כי לא ידעתי מה להשיב ועתה למדתי מה מדבריכם לא כן הוא כי התשובה נכונה בפי מאז אבל על כי אני צעיר לימים ואתם זקנים על כן יראתי מלהגיד דעתי לכם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   זחלתי. ענין אימה ופחד והוא מל׳ דחלתי בחלוף הזי״ן בדל״ת וכן ימי נזעכו (לעיל יז) שהוא מלשון נדעכו בדלי״ת:

   מחות. מלהגיד כמו ואחותי באזניכם (לעיל יב):

   רש"י

   זחלתי. יראתי:

   מלבי"ם

   ויאמר צעיר אני, שני טעמים יש מדוע שתקתי עד הנה,

   • א) מצדי כי צעיר אני לימים,

   • ב) מצדכם כי אתם ישישים, כי הצעיר לימים ראוי שלא יגלה דעתו כלל, ובפני ישישים מופלגים בזקנה ראוי שיחשה גם מלא ימים. ומבאר צעיר אני לימים על כן זחלתי, הייתי כזוחל עפר ירא להרים ראשי, ומצד שאתם ישישים ואירא, ומפרש על כן זחלתי מחוות דעי גם בפני עצמי, ואירא מחוות דעי אתכם מצד שאתם ישישים:

   רלב"ג

   מחוות דעי. מהגיד דעתי:

   אבן עזרא

   זחלתי פחדתי וממנו זוחלי עפר בעבור שיפחדו בני אדם מהם, כעניין האימים לפנים. ויש אומרים: כי פירש זחלתי - שבתי לאחור וכן בלשון קדר. וזוחלי עפר נקראין כן, בעבור הפוך הלוכם מבני אדם.

7. (ז)אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה

   מצודת דוד:אמרתי. כי אמרתי כמו שמרבית הימים ילמדו הדבור להילד היולד כן רוב השנים יודיעו חכמה לבעליהן כי לפי רוב השנים ירבו בחקירה והשתדלות העיון ולזה אמרתי מה ידעתי אשר לא ידעו המה ובעבור זה חדלתי אמרי כי יראתי פן אהיה לבוז:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם

   מלבי"ם

   אמרתי, כי עד עתה חשבתי שהחכמה תקח את התחלותיה מן החוש והבחינה, והצעיר לימים שלא נסה עדיין תולדות הימים עד שיוכל להפשיט מבחינותיו ענינים כוללים לא יוכל לדבר דבר בעניני חכמה, וז"ש כי אמרתי (עד עתה) ימים ידברו, שלדבר דבר בעניני חכמה צריך ימים רבים שבהם נסה תולדות הימים והקורות ואז יוכל לדבר, ורוב שנים יודיעו חכמה, שלהודיע חכמה שהיא שטה מסודרת מוחלטת ומבוררת במופתים, לזה צריך רוב שנים, כי ימים מועטים לא יספיקו לזה, וזה באור על שני הענינים שעל ידי שצעיר הוא לימים זחל לגמרי מלדבר כי רק ימים ידברו, וגם אם לא היה צעיר לימים היה מתירא מלדבר בפניהם שהם ישישים ואתם תמצא חכמה ברורה:

8. (ח)אָכֵן רוּחַ־הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם

   מצודת דוד:אכן. באמת רואה אני עתה כי רוח השכלי אשר היא באנוש היא המלמדת חכמה הנער יהיה או זקן: ונשמת. הנשמה הבאה משדי היא המבינה את כולם כנער כזקן והוא כפל ענין במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   אכן רוח היא באנוש. החכמה ולא ע"י ימים וזקנה אלא רוח המקום הוא:

   מלבי"ם

   אכן, עתה ראיתי שלא כן הוא, שהחכמה לא תקח התחלותיה מן החוש והנסיון, רק דעי התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות טבועות בקרבו ברוח אלהים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו, וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה' עליו, ראיתי שהחכמה היא רוח באנוש, הוא רוח נאצל ממרום נטוע בו ממקור נשמתו, ונשמת שדי תבינם, הנשמה שהיא חלק אלהי ממעל היא תשפיע את הבינה על האדם, שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר, ולכן החלטתי עתה, כי.

9. (ט)לֹא־רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט

   מצודת דוד:לא רבים. ולכן לא ימצאו בעולם חכמים רבים אף כי רבים המה אשר שוקדים בעיון החכמה והשתדלות החקירה כי אין הדבר תלוי כ״א ברוח השכלי ומעט המה אשר קנו אותה: וזקנים. מלת לא משמשת בשנים לומר לא זקנים יבינו משפט החכמה עם כי יאריכו ימי השתדלותם והשקדת חקירותם:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   לא רבים יחכמו, כי להאומרים שהתחלות החכמה ויסודותיה הם החוש והנסיון, תתברר החכמה על ידי רוב המעיינים, שכ"א סומך על נסיונות של חברו ומצרפם להוציא מהם חקים כוללים, אבל לפי דעתי עתה לא רבים יחכמו, כי הרוח יחול באיש אחד מיוחד איש אשר רוח בו, וכן לדעה הקודמת תהיה הבינה להוציא דבר מדבר עפ"י חקי החכמה, תלויה בזקנים שנסו חכמות רבות והתמידו בחקירות ועיונים, אבל לפי דעתי עתה לא זקנים יבינו משפט:

   אבן עזרא

   לא רבים יחכמו ישמש לו ולאחר. וכן הוא: ולא זקנים יבינו.

10. (י)לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה־לִּי אֲחַוֶּה דֵּעִי אַף־אָנִי

    מצודת דוד:לכן. הואיל והחכמה תלויה ברוח האדם לכן אמרתי לאיוב שמעה לי אגיד דעתי אף אני עם כי אני צעיר לימים כי אולי הוכנה רוחי ביותר:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    לכן אמרתי עתה, שמעה לי, שהגם שאין אתי נסיונות מתולדות הימים ובחינות החושים, אנכי אחוה דעי, שהם הדעות האמתיות הטבועים בנפש, שאין שרשם מהבחינה והחוש, וזה אוכל לחוות גם אני, אף שאני צעיר לימים, כי נח עלי הרוח להשכילני את האמתיות ברוח ה':

11. (יא)הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם אָזִין עַד־תְּבוּנֹתֵיכֶם עַד־תַּחְקְרוּן מִלִּין

    מצודת דוד:הן הוחלתי. הנה כבר שמרתי דרכי המוסר כי הוחלתי עד אשמע דבריכם והייתי מאזין אמרים עד התמו דברי תבונותיכם עד תשלימו לחקור אמרים והוא כפל ענין במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הוחלתי. ענין המתנה כמו ויחל עוד (בראשית ח):

    אזין. אקשיב באזני:

    מלבי"ם

    הן, ר"ל הנה כבר יצאתי ידי חובתי בכל הפרטים, כי לפלס את דברי חברו ולחקור את דעתו, צריך,

    • א) שישמע את הצעותיו ואת התולדות אשר יוליד בשכלו,

    • ב) צריך לעלות עד ההקדמות והשרשים שמהם יוציא את התולדות,

    • ג) צריך לשמוע את כל דבריו מראש ועד סוף, וכ"ז עשיתי,

    • א) שהוחלתי לדבריכם ושתקתי עד שגמרתם כל דבריכם,

    • ב) אזין עד תבונותיכם, שהטיתי אזני עד ראש ההקדמות ושרשם התבוניים, כי המושכלות הראשונות שעליהם יבנו בניני החכמה להוציא מהם היקשים ותולדות, מוצאם ממקור התבונה,

    • ג) עד תחקרון מלין, שהמתין עד חקירותיהם ותולדותיהם והוצאותיהם, עד חקרו כל החקירות ובארו ופרשו דבריהם בכל הפרטים היוצאים מהם:

    רלב"ג

    הוחלתי. המתנתי:

    אזין. כמו אאזין:

    אבן עזרא

    אזין כמו אאזין.

12. (יב)וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם

    מצודת דוד:ועדיכם. ואל דבריכם הייתי מתבונן והנה אין מי בכם מברר אמרים לאיוב אין אחד מכם עונה אמרים ראוים לו כאומר הנה לא שמעתי זולתי קול אמרים אבל אין בהם ממש:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ועדיכם. ואליכם כמו תגע עדיך (לעיל ד):

    רש"י

    ועדיכם אתבונן. התבוננתי בכם וראיתי כי אין מוכיח לאיוב:

    מלבי"ם

    ועדיכם אתבונן. עוד זאת שלא לבד ששקל ואזן וחקר דבריהם בעצמם. גם ע"ז שם לב להתבונן על היחוס שבין הדברים ובין המדבר, כי לפעמים יפלסף החוקר עפ"י שטה אחת אשר הוא מחזיק בה, ועפ"י הקדמות והצעות ידועות לפי שטה זו, הגם שאינם מוחזקים לחוקרים אחרים המחזיקים בשטה אחרת, ועז"א ועדיכם אתבונן, ובכ"ז ראיתי כי אין לאיוב מוכיח, שכל דבריכם לא יספקו להוכיח לאיוב ולברר הפך טענותיו, ולא זאת כי לא נמצא מכם אף עונה אמריו, שיוכל לענות לו דבר כענין, הגם שלא יוכל להוכיח ולברר לאיוב עצמו במופתים ברורים, שיוכל לענות לו עכ"פ במופתי הנצוח:

13. (יג)פֶּן־תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חָכְמָה אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא־אִישׁ

    מצודת דוד:פן תאמרו. פן תחשבו לומר הנה מצאנו תשובה מושכלת ומוחכמת לומר לו שיש בידו עון רב אחר שהאל היה בעוכריו והוא ידפנו ולא איש כמוני ולא חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא כאומר הנה באמת לא בחכמה דברתם כי אין זה תשובה הראויה לו להשתיק המיית לבבו הואיל והוא יודע בעצמו שאין בידו עון רב והנה קצר בדבר המובן מאליו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ידפנו. ענין כתישה ודחיה כמו עלה נדף (ויקרא כו):

    רש"י

    פן תאמרו מצאנו חכמה. בשתיקותינו שלא להקניטו עוד כי אל ידפנו ולא איש. לא היה לכם למעט כבוד המקום בכך:

    מלבי"ם

    פן תאמרו, ר"ל וכי תוכלו לאמר בזה מצאנו חכמה, דהיינו בזה השבנו עליו ונצחנו אותו, במה שאנו משיבים לו, לאמר "אל ידפנו לא איש", שהאל אשר ידפנו אינו איש, כי זאת היה עקר תשובת שלשת הריעים, שטענו האל אינו איש, הלא האל לא יצוייר לו חסרון רצון חכמה או יכולת, ולא קנאה ומאוס חסרונות שנמצאו אצל אנשים, או מה שאמרו שאין אנו משיגים הנהגת האל (כצופר), או שהאיש א"א שיזכה נגד האל (כטענת אליפז), שכל טענותיהם היה שהאל אינו איש, וכי זה חכמה ובזה ינצחו את איוב?:

14. (יד)וְלֹא־עָרַךְ אֵלַי מִלִּין וּבְאִמְרֵיכֶם לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

    מצודת דוד:ולא ערך אלי מלין. כאומר עכ״ז לא יחשוב איוב שהדין עמדו כי כל הטענות אשר ערך למול דבריכם מסיפור יושר דרכו וכשרון הנהגתו הנה כל אלה לא ערך אלי ר״ל אין מה בהם לדחות אמרי כי לא אשיב לו כאמריכם לומר שבא לו בעבור מרבית פשעו לשיוכל לדחותם בסיפור יושר דרכו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ערך. סדר:

    רש"י

    ולא ערך אלי מלין. קבלה היא או שלא ערך אלי מלין:

    ובאמריכם לא אשיבנו. לא באותן אמרים שהשיבותם לו הייתי משיבו:

    מלבי"ם

    ולא ערך אלי מלין. אלי לא ערך איוב מלים כלל, ר"ל המלים שהם מורים על המושגים שבם ילביש את וכוחו, אינם ערוכים אלי כלל, כי לי יש שטה אחרת בהתחלת החכמה ויסודותיה, וע"ז צריך לו לדבר במלים אחרים, וגם באמריכם לא אשיבנו, האמרים שגבלתם בטענותיכם על השאלה של צדיק ורע לו, גם בזה דעתי נפרדת מדעתכם ואמרי משונים ממאמריכם:

    אבן עזרא

    ולא ערך אלי מלין אע"פ שלא ערך אלי מלין, תמה איך חתו ולא ענו עוד, על חברי איוב.

15. (טו)חַתּוּ לֹא־עָנוּ עוֹד הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים

    מצודת דוד:חתו. בעבור סכלות התשובה נשברו כי איוב סתר דבריהם ולא מצאו עוד מענה וסרו הדברים מפיהם ולא ידברו עוד:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    העתיקו. סרו מהן מלין:

    מלבי"ם

    חתו, ר"ל איך אשיב לו בשטתכם ובמליכם, הלא נמצא מהם מן הריעים אשר חתו ולא ענו עוד, הוא צופר, שהוא לא השיב כלל בפעם השלישית, ומהם אשר העתיקו מהם מלים, הוא בלדד, שהגם שענה בפעם השלישית, ענה מענה קצרה, שלא היה לו מלים להלביש את דבריו בארך, רק רמז ברמז לבד, כי המלים שבהם ילביש את וכוחו נעתקו ממנו:

    רלב"ג

    העתיקו מהם מילים. הסירו מהם הדבור ונשארו כמו אלמים:

    אבן עזרא

    העתיקו יש אומרים: ולא העתיקו מהם, והעניין שלא דברו עד שיעתיק אדם דבריהם, או יהיה פירושו, העתיקו מן עתקו, שהמלים עתקו מהם.

16. (טז)וְהוֹחַלְתִּי כִּי־לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא־עָנוּ עוֹד

    מצודת דוד:והוחלתי. כאומר הנה מתחלה הוחלתי כי חשבתי שהמה ישיבו בהשכל ואף בראותי כי לא מצאו חכמה הוחלתי עוד עד כי לא ידברו כלל עד כי שתקו ולא ענו כלל ותמו דבריהם מכל וכל:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    עמדו. שתקו וכן עמדתי ותתבונן בי (לעיל ל):

    מלבי"ם

    והוחלתי, ובכ"ז לא עניתי תיכף והחרשתי, כי חשבתי פן אחרי שינוחו מעט ישובו ויתחילו הוכוח שנית, לכן הוחלתי עד שידעתי בבירור כי לא ידברו עוד, כי הלא עמדו מן הארץ, ולא ענו עוד, וזה סימן שנפסק הוכוח מכל וכל, כי כל זמן הוכוח ישבו אתו לארץ:

    רלב"ג

    עמדו. שתקו:

17. (יז)אַעֲנֶה אַף־אֲנִי חֶלְקִי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף־אָנִי

    מצודת דוד:אענה. עתה אענה אף אני חלקי כפי החלק שענו הם ואף אני אגיד דעתי:

    עוד פירושים על פסוק יז: מלבי"ם

    מלבי"ם

    לכן אענה אף אני,

    • א) שאענה חלקי, אשר כל אחד י"ל חלק בהוכוח, ואתם כבר דברתם החלק שלכם, אענה את החלק שלי,

    • ב) אחוה דעי, שטתי היא שיש דיע, דהיינו מושכלות ואמתיות הטבועים בנפש, שלא באו אליה על ידי העיון וההיקשים רק הם נתונים בה לנחלה ממקור מחצבתם ומאת ה':

18. (יח)כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי

    מצודת דוד:כי מלתי מלים. ר״ל א״א לי להתאפק כי אני מלא מן אמרים ואויר חלל בטני דחוקה וצרה לי בעבור מרבית האמרים אשר בה והוא מלשון מליצה והפלגה:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מלתי. כמו מלאתי באל״ף:

    הציקתני. ענין צר ודחוק כמו לא מוצק תחתיה (לקמן לו):

    רוח בטני. חלל בטני ואוירו:

    מלבי"ם

    כי מלאתי מלים שהכינותי את המליצות ואיכות הדבורים, והם רבים עד שאני מלא מלים, וגם הרוח התבוניי השוכן בהמלות והדבורים יציק את בטני כי הוא מבקש לצאת:

    רלב"ג

    הציקתני. מגזר' מצוק ר"ל שהיה צר רוחי בקרבי לרוב תאותי להשיב על דבריו:

19. (יט)הִנֵּה־בִטְנִי כְּיַיִן לֹא־יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ

    מצודת דוד:כיין. כנאד יין אשר לא נפתח ולא פג טעמו ולזה הוא חזק ביותר עד אשר יבקע את הנאד ויוצא וכמו נאדות חדשים אשר יתבקע מהר מחוזק היין אשר בהם ויוצא א״כ היין מאליו כן הדברים השמורים בבטני כאלו יבקעו הבטן ויצאו מאליהם:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כאובות. כנאדות ואין לו דומה במקרא:

    רש"י

    הנה בטני. מלא רוח, דברים להשיב בתאוה:

    כיין לא יפתח. כיין חדש שאינו נפתח והוא נופח ואף בתוך אובות חדשים ומבקעם:

    אובות. נודות עשויין כקומת אדם גבוהים:

    מלבי"ם

    הנה בטני כיין לא יפתח שהרוח התוסס ביין ועצור בו רוצה לצאת, ואם האוב ישן וחזק יוכל לעצור ולכלא את הרוח והיין, אבל אם הוא אוב חדש יבקע, וכן אני שעדיין לא הרגלתי לעצור את דברי יבקעו דברי לחוץ, ולכן.

    רלב"ג

    כיין. כאוב יין:

    כאובות חדשים יבקע. ויבקע בקלות כמו הנודות החדשים שיבקעו בקלות כשישימו בהם היין:

    אבן עזרא

    הנה בטני על דרך משל כעניין בטנך תאכל ומעיך תמלא, כאובות חדשים. יש אומרים שהוא כדברי רז"ל: לא יכניס אדם ראשו תחת אובו. ורובי המפרשים אמרו: שהם נאדות, וזה נכון כי אל תפנו אל האובות, עיקר אמונתם כנאדות היא.

20. (כ)אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח־לִי אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה

    מצודת דוד:אדברה. לזאת אדבר דברי ואוציא מלין ויהיה לי בבטני הרווחה מן המלוי: אפתח. רק אפתח שפתי ובזה אענה כי הדברים יצאו מעצמם לגודל הרבוי וגם זה ענין מליצה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    וירוח. מל׳ הרווחה והוא הפוך הדחק:

    מלבי"ם

    אדברה וירוח לי,

    • א) כדי שירוח לי מפני הרוח המציק,

    • ב) שרק אם אפתח שפתי אענה, כי שפתי ידברו מעצמם, שהכל ערוך:

    רלב"ג

    וירוח לי. כמו ורוח לשאול:

21. (כא)אַל־נָא אֶשָּׂא פְנֵי־אִישׁ וְאֶל־אָדָם לֹא אֲכַנֶּה

    מצודת דוד:אל נא אשא. הנה עתה לא אשא פני איש להחניף למי לכסות על קלונו אף לא אדבר אל אדם בכנויים כאלו אין דברי עליו אלא בפה מלא אייחד עליו הדבור ולא ברמז:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    אכנה. מל׳ כנוי שאינו שם העצמי וכן ובשם ישראל יכנה (ישעי׳ מד) והדרך הוא שהרוצה להעלים שם מי מפני הכבוד וכדומה אז מזכירו בכנוי כאלו הכוונה על אחר:

    רש"י

    לא אכנה. לא אשנה דברי להחליפו לכבודו כמו שאמרתי למעלה וירשיעו את איוב זהו כינוי שמשנה את הדיבור בשביל כבודו ואף זאת לא אעשה כי בפה מלא אוכיחנו:

    מלבי"ם

    אל, וכן לא אעצור מלי מפני נשיאת פנים לאיוב ולריעיו, כי לא אשא פני איש, וכן לא אעצור מפני שאכנה אל אדם, לתת לו כבוד ויקר ושלמות יותר מהראוי לו, כי לא אכנה:

    רלב"ג

    לא אכנה. לא אעלים שמו לכנותו בכינוי אחר כדי שלא אומר בביאור דבר כנגדו אבל אקראהו בשמו ואומר עליו בביאור מה שיתבאר לי מהמום בדעותיו ובדבריו:

22. (כב)כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי

    מצודת דוד:כי לא ידעתי. כאומר אף אם ארצה לכנות לא אוכל כי כ״כ הדבר זר אצלי כאלו לא ידעתי לעשותו: כמעט. כי בעיני קרוב הדבר אשר ישרפני ה׳ אשר עשני בעבור עון חנופת הכינוי (העולה מהמענה ההיא אשר אליהוא יתן טעם אשר שתק עד הנה כי בעבור אשר ריעי איוב היו זקנים ממנו לימים לא ערב לבו לגשת לדבר אמריו כי חשב אשר ברוב השתדלות יושג החכמה והמה השתדלו בה הרבה מן הימים אבל אחר שראה שלא השכילו במענה ובסוף עמדו ולא ענו עוד ע״כ לא היה לו עוד מהאפשר להתאפק לחשוך אמריו ואמר אשר מעתה ישיב אמרים בפה מלא ולא יחניף אף לא יכנה):

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כמעט. ר״ל קרוב הדבר ומעט המרחק והכ״ף בא לאמתת הדבר:

    ישאני. ענין הבערה ושריפה כמו ותשא הארץ מפניו (נחום א):

    רש"י

    כמעט ישאני. יסלקני מן העולם ויש פותרים ישאני כמו ותשא הארץ מפניו (נחום א ה):

    מלבי"ם

    כי, שיעור הכתוב כי לא ידעתי אכנה עושני כמעט ישאני, שאף להעושה והבורא לא ידעתי לכנות ולתת לו תארים יותר מהראוי, ואם אכנה כמעט, ישאני ויעבירני מן העולם:

    רלב"ג

    ישאני. ישרפני כמו וישאם דוד ואנשיו:

    אבן עזרא

    כמעט ישאני ישרפני, כמו: וישאם דוד והעניין אם נשאתי פני איש המקום לא ישמרני.