דניאל פרק ג׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל

   מצודת דוד:עבד. עשה צורה של זהב קומתו היה ששים אמות ורחבו ו׳ אמות והעמידו בבקעת דורא וארז״ל על כי שמע בפתרון חלומו אשר ישראל ינחלו המלכות בא״י עד עולם לכן עשה הצלם בחשבו להכשילם בעון עכו״ם למען לא ינחלו המלוכה:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   עבד וגו'. מלאה לבו לעשות צלם של זהב:

   פתיה אמין שית אקימה וגו'. אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה:

   בבקעת דורא. שם מקום:

   מלבי"ם

   השאלות: (א) לאיזה ענין עשה הצלם הזה בהוצאה רבה כזו, והרעיש כל שרי מלכותו להתאסף לבקעת דורא להשתחוות אל פסל מעשי ידי אנוש ובעונש מופלג כזה, הלא דבר הוא?, ומה הסמיכות של מעשה צלם הזה אל הצלם אשר ראה בחלום וידע והודע שיש אלהי האלהים מקים מלכים ומעדה מלכים ואיך כחש לו להשתחוות לפסל זהב שקר נסכו ולא רוח בו?:

   נבוכנצר המלך עשה צלם של זהב, רומו ששים אמה, ורחבו שש אמות, והקים אותו בבקעת דורא, כבר באר ר"ס גאון ואחריו השר מהרי"א, שרצה לבטל בזה הוראת החלום, אשר הודיע כי נחרץ מהשמים שאחר ראש הזהב שהוא מלכות בבל תבא מלכות הכסף והנחשת והברזל, שהם מלכים אחרים, עשה הוא פסל בפועל דומה בתבניתו להצלם אשר ראה בחלום, רק שהיה כולו מזהב, וצוה שכל העמים והלשונות ישתחוו אליו, כאלו כולם מקבלים עליהם ברצון את מלכות הזהב שיהיה קיים לדור דור ולא יעבור, והיה בזה ג"כ מעשה טלמסאות ועניני קסם ונחוש לפי סברתם בימים ההמה, שחשבו כי בפעולות כאלה יוכלו לבטל הוראות שמיימיות ולשנותם, ולכן הקפיד שיהיה כולו מזהב, ולא יזכרו עוד המתכיות האחרות להתקומם בצלם הכולל כל ממלכות תבל, והיה רומו ששים ורחבו שש, כמדת רום הצלם שראה בחלום, ובהקיץ בעת שדבר עם דניאל, והעמיד אותו בבקעת דורא, ולדברי חז"ל היא עצמה הבקעה שנתקבצו בה דור הפלגה לבנות המגדל, שהיתה כונתם ג"כ להקים להם מלכות עצומה ותקיפה כוללת נצחיית מראש ועד סוף, ולנצח הוראות שמיימיות ולנגד נגד מלכות שמים, והיה ענינו קרוב לענינם, לכן בחר המקום ההוא המסוגל לזה:

   אבן עזרא

   נבוכדנצר, רומיה הוא גובהו הוא קומתו.

   פותיה רחבו שש אמות.

   בקעת דורא וישבו שם היא בקעת דורא.

2. (ב)וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא

   מצודת דוד:למכנש. לאסוף את אחשדרפניא וכו׳ וכל שאר מושלי המדינה לבא לחנוכת הצלם אשר העמיד:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   לאחשדרפניא וכו׳. כולם שמות מיני שררה זו למעלה מזו וידועים המה בל׳ כשדים:

   לחנכת. התחלת תשמיש הדבר להיות משמש והולך קרוי חנוך בל׳ המקרא:

   רש"י

   לאחשדרפניא. דוכסין:

   פחותא. שלטונין:

   אדרגזריא גדבריא וגו'. כולם שם עכו"ם הם:

   לחנוכת צלמא. תחלת עבודותיו:

   מלבי"ם

   השאלות: (ב - ז) מן הפקודה נראה שלא אסף רק השרים והשלטונים כמו שבאר בפסוק ב' ובפסוק ג' שרק השרים לבדם באו, ואיך אמר בפסוק ה' לכון אמרין עממיא אומיא ולשניא, שמבואר שהיתה הפקודה לכל העמים לא להשרים לבד, וכן אמר בפסוק ז' שכל העמים נפלו על פניהם, וזה סותר לפסוק ב' ג'?, וגם איך אפשר שכל העמים יתקבצו אל הבקעה והוא היה לו תחת ממלכתו עם עצום כחול אשר על שפת הים לרוב ולא תכיל הארץ אותם?, ולמה כפל חמשה פעמים שישתחוו לצלם שהקים נבוכדנצר או לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר מלכא, שכבר נודע מהות הצלם ומי הקימו:

   ונבוכדנצר המלך שלח לאסוף את כל שרי המדינות, [כל השמות המוזכרים הם מיני שררות שהיו ידועים בימים ההם], לבא לחנוכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך, באשר רצה שכל העמים והלשונות יקבלו עליהם מלכות הצלם הזהב, שרומז על מלכות נבוכדנצר וזרעו, עד סוף כל הדורות, וזה דבר שא"א לקבץ כל העמים אל מקום ההוא, התחכם לאסוף את כל הראשים ושלטוני העמים הגדולים והקטנים, כי הראשים הם שלוחי העמים ומורשיהם, וכל אשר הם עושים נחשב כאלו עשוהו הגוי כולו, כי כן חקי המדינות, וכאשר ישתחוו ויקבלו מלכות הצלם יהיה כחו כאלו השתחוו וקבלו כל העמים והלשונות:

   אבן עזרא

   ונבוכדנצר, למכנש לקבץ ולחבר, אחשדרפנים והנזכרים אחריהם, הם מעלות שבע בלשון ישמעאל, רק לא נדע פירוש אדרגזריא והבאים אחריהם. וחכם היה בספרד שפירש אדרגזריא אדירי גזרין ואין צורך, על כן נניחם כי לא יועילו.

   למתא לבוא.

3. (ג)בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וְקָיְמִין לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר

   מצודת דוד:באדין. אז נאספו אחשדרפניא וכו׳: וקיימין. ועמדו מול הצלם אשר העמיד:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   באדין, אז התקבצו כל השלטונים לחנכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך, באר כי קרא אותם בפירוש שיבואו לחנוכת הצלם, עד שבעת אסיפתם התקבצו בפירוש לתכלית זה, באופן שנודע לכל העמים ששריהם הולכים לקבל מלכות הזהב עד עולם, ומעתה כל מה שיעשו הוא בהסכמת ובשליחות כל העמים, ועמדו לנגד הצלם אשר הקים נבוכדנצר, כי לשישתחוו אל הצלם מרחוק איש איש ממקומו היה יכול לפקד שכל אחד יעשה כן בעירו, והיה יכול לפקד שיעשו כן העמים בעצמם, אבל באשר רצה שיעמדו נגד הצלם בנוכח, זאת לא היה אפשר שיעמדו כל העמים רק ע"י השרים, שהיו שלוחי העמים לתכלית זה:

   אבן עזרא

   באדין אז התאספו הנזכרים.

4. (ד)וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא

   מצודת דוד:וכרוזא. וכרוז קרא בכח ר״ל בהרמת קול גדול: לכון. וזהו דבר הכרוז לכם אומרים ומזרזים אתם עממיא וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וכרוזא. ענין השמעת הדבר לרבים:

   עממיא. הם האומות שיש להם אלוה ותורה:

   אומיא. הם בלא אלוה ובלא תורה:

   ולשניא. הם החלוקים בלשונותם בין מבני אלוה ותורה ובין זולתם:

   רש"י

   וכרוזא קרא בחיל. הכרוז יוצא בכח גדול:

   לכון אמרין עממיא. לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:

   מלבי"ם

   וכרוזא, והכרוז קרא בכח, לכם אומרים העמים והאומות והלשונות, דבר זה י"ל שתי פנים, א] שר"ל לכם אומרים ופוקדים, לכם אתם העמים והאומות והלשונות, שהגם שלא היו שם כל העמים רק שריהם, באשר השרים הם המורשים מכל העמים והעומדים במקומם דומה כאלו כל העמים נמצאים פה, ולהם קורא הכרוז שישתחוו אל הצלם. וגם יש בו כונה שניה, שר"ל העמים והאומות והלשונות אומרים לכם אל השרים, שאמר אל השרים הנצבים, דעו שהעמים כולם אומרים לכם שתשתחוו אל הצלם בשמם ובכחם ובשליחותם, ר"ל שמה שתשתחוו לא יהיה מצדכם לבד, רק מצד שליחות כללי ואמירת כל העמים והאומות והלשונות. ויש הבדל בין עם ואומה ולשון, כי כל עם ועם י"ל מושל מיוחד, וכל אומה ואומה מופרדת בדת מיוחד, וכל לשון מופרד בשפה ולשון מיוחדת, בענין שהיו שם השרים המושלים במדינות מצד הממשלה, וכהני כל דת מצד הדת, וראשי כל לשון מצד הבדלם ללשונותיהם:

   אבן עזרא

   וכרוזא המעביר קול בחיל. אמר יפת: כי עמים יש להם אלהים ואומים בלא תורה ולשונות, מהם תורה אחת להם ולא לשון אחד, או באין תורה.

5. (ה)בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא

   מצודת דוד:בעדנא. בעת אשר תשמעון קול קרן השופר וכו׳ וכל שאר מיני זמר אז תפלו על פניכם ותשתחוו אל צורת הזהב אשר העמיד נבוכדנצר המלך:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   משרוקיתא וכו׳. כולם שמות מיני כלי זמר וידועים המה בל׳ כשדים:

   רש"י

   בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. קול הקרן שורקת כמו (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם:

   קתרוס סבכא וגו'. כולם כלי זמר הם:

   זני זמרא. מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:

   מלבי"ם

   בעדנא, בעת אשר תשמעו קל קרנא, [שהם שבעת מיני זמר] תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך, כי בהמלכת המלך היה דרכם לנגן בכלי זמר, והיה התחלת הניגון אות שיפלו וישתחוו לקבל מלכותו לעולם, והיו שבעת מיני כלי זמר מכוונים נגד ז' המשרתים, להמשיך שפע מן הכוכבים המושלים לפי דעתם בעולם השפל, ובכל המאמר שונה וכפל צלם דהבא די הקים נבוכדנצר מלכא, להודיע שעקר הכונה מצד שהוא צלם כדוגמת הצלם שראה בחלום, ומצד שהוא זהב שרומז על מלכות בבל, ומצד שהוא נבוכדנצר מלכא, שתשאר מלכותו מלכות נצחיית:

   אבן עזרא

   בעידנא בעת.

   קל קרנא קול השופר.

   משרוקיתא כלי לשרוק בו רק קתרוס וחביריו, כולם כלי נגונים הם, גם בלשון הקדש כינור ומחול ומינים ועוגב ושמותם לא ידענום, אע"פ שעוגב מגזרת ותעגבה ומינים שני כלים ומחול חליל וכינור כדמות מנורה ואלה סברות בלא ראיה.

6. (ו)וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ־שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא

   מצודת דוד:ומן. ומי אשר לא יפול וישתחוה אזי מיד בעת הזאת יושלך לתוך תנור אש הבוערת:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   אתון נורא. גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:

   מלבי"ם

   ומן, ומי שלא יפול וישתחוה, באותו שעה [ר"ל תיכף] יושלך לכבשן אש בוער, זה עונש לממרה מצות המלך, וגם לשרוף ולבער את המורד מן העולם שיהיה כלא היה ולא תעשה מרידתו רושם בהענין הרוחני אשר כיון במלכות הנצחי:

   אבן עזרא

   ומן, יתרמא יושלך וכמוהו רמה בים.

7. (ז)כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל־עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא

   מצודת דוד:כל קבל. בעבור הכרוז הזה לכן בזה העת כאשר שמעו כל העמים קול קרן השופר וכו׳ נפלו כולם על פניהם והשתחוו אל הצלם (ולא זכר כאן סומפוניא וכללו בכל זני זמרא, או מדעת לא הביאו ליתן פתחון פה למי שלא ישתחוה כי יוכל לומר הלא לא הביאו הסומפוניא כאשר קרא בחיל כי עצם הכוונה היה להכשיל את ישראל ודבר המלך שלטון אין להשיב ואם יביאו הכל ועכ״ז לא ישתחוו מה לו במיתתן לזה מנע את הסומפוניא בחשבו אם לא ישתחוו עדיין אין להם משפט מות ואולי יפתם להשתחוות בשניה):

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   כל קבל דנה. כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך:

   בה זמנא. בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':

   מלבי"ם

   כל, כל עומת זה, בו בזמן כאשר שמעו כל העמים קול קרנא וכל מיני זמר, נפלו כל העמים האומות והלשונות והשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך, לפמ"ש לא היו שם כל העמים רק שרי העמים לבד, רק באשר הם היו שלוחי העמים ומורשיהם ובאי כחם נחשב כאלו כל העמים בעצמם היו שם והשתחוו, אולם אחרי הדיוק ממה שדלג פה סומפניה, ולא חשבו בין הכלי זמר, וממה שאמר בה זמנא, ולא אמר בה שעתא, נראה לי שחוץ ממה שהשתחוו שרי העמים בבקעת דורא נוכח הצלם, גם העמים עצמם איש איש בעירו השתחוו אל הצלם מרחוק להורות שמסכימים אל פעולת השרים שלוחיהם, ובכל עיר ועיר נגנו ג"כ כלי זמר ביום ההוא, ואז נפלו כל העמים על פניהם איש איש במקומו, והיה הבדל ביניהם, שמין הכלי זמר הנקרא סמפוניה שהיה כלי זמר יקר וחשוב ולא נמצא רק בבית המלכות, לא נגנו בו רק בבקעת דורא, ובשאר הערים שלא היה להם הסמפוניה, לא נגנו רק ביתר כלי זמר הנחשבים פה, ובא להודיע שחוץ ממה שנפלו השרים לפני הצלם, שזה היה בההיא שעתא, באותו רגע נפלו גם כל עממיא אומיא ולשניא האומות בעצמם בעריהם [והם נפלו בההוא זמנא, ר"ל ביום ההוא לא בשעה ההיא שלא יכלו לכוין השעה], עד שהיה שם השתחויה כוללת בין מן השרים שנאספו בבקעת דורא, בין מן העמים עצמם בעריהם, והשתחויית העמים י"ל שהיה זה מדעת עצמם להסכים לדבר מלך, או שהיה כן הפקודה מהמלך, הגם שלא נזכר בפי' נכלל במשמעות הפקודה שיצא אל השרים:

   אבן עזרא

   כל בהשלמת כל זה.

8. (ח)כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא

   מצודת דוד:כל קבל. בעבור זאת אשר כל העכו״ם השתחוו ולא מרו פיו: בה זמנא. בעת ההיא קרבו אנשי כשדים והלשינו מלשינות על היהודים:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ואכלו קרציהון. הוא מענין רכילות ומלשינות כי לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) ת״א לא תיכול קורצין ע״ש שדרך המלשין לרמז דברו ולקרוץ בעיניו למען לא יבינו כל העומדים ובהקריצה ההיא כאלו אוכל בשר מי אשר ילשין עליו:

   רש"י

   כל קבל דנה. כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם:

   קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון. הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:

   מלבי"ם

   השאלות: (ח - יב) מ"ש שאכלו קורציהן די יהודיא משמע שהלשינו על כל היהודים, והם לא דברו סרה רק על חמו"ע, והשאלה העצומה מדוע לא הלשינו על דניאל שגם הוא לא השתחוה לצלם, ולמה הזכירו מה שמינה אותם על מדינת בבל, ומה שאין עובדים לאלהיו, מה שייך זה לענין השתחוית הצלם:

   כל עומת זה בו בזמן קרבו אנשים כשדים, והלשינו על היהודים, ר"ל שאם לא היו משתחוים רק השרים לבד לא היו יכולים להלשין על כלל היהודים, אבל באשר גם העמים קבלו ע"ע את הדבר ברצון והשתחוו איש ממקומו, וחמו"ע לא השתחוו מצד דתם שהיא דת היהודים, חשבו שעפ"ז יכעוס המלך על כלל היהודים מצד דתם, כמו שכעס המן על כל היהודים מפני שנודע לו שמרדכי לא השתחוה לו מצד דתו:

   אבן עזרא

   ואכלו קרציהון תרגום: לא תלך רכיל - המדבר בסתר רעה על אחד, כאילו אוכל בשרו.

9. (ט)עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי

   מצודת דוד:ענו. הרימו קול ואמרו וכו׳ המלך לעולם יחיה והוא מדרך המוסר לברך את המלך בראשית האמרים:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   ענו ואמרין. צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:

   מלבי"ם

   ואמרו למלך, הלא אתה נתת פקודה שכל איש שישמע הכלי זמר מחויב להשתחוות, ומי שלא ישתחוה יפול לכבשן האש, ר"ל שלא הבדלת בין דת לדת:

   אבן עזרא

   ענו משפט המדברים אל המלך להתפלל שיאריכו ימיו.

10. (י)אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא

    מצודת דוד:אנת. אתה המלך עשית גזרת אומר אשר כל איש אשר ישמע קול קרן השופר וכו׳ וכל שאר מיני זמר יפול על פניו וישתחוה אל הצלם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    טעם. ענינו בכ״מ דבר שיש בו ממש הנעשה בטעם ולא דבר של מה בכך:

    רש"י

    שמת טעם. גזרת דבר:

    אבן עזרא

    אנת שמת הודעת טעמך.

11. (יא)וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא

    מצודת דוד:ומן. ומי אשר לא יפול וישתחוה יושלך לתוך תנור אש הבוערת:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא

    אבן עזרא

    לגו אתון כבשן האש.

12. (יב)אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין

    מצודת דוד:איתי. יש אנשים יהודים אשר הפקדת אותם על מלאכת מדינת בבל והם חנניה מישאל ועזריה: גובריא. האנשים האלה לא עשו לעצמן טעם ועצה לחוש עליך המלך לקיים מאמרך לאלהיך אינם עובדים ואל הצלם אשר העמדת לא השתחוו (ולא הלשינו על דניאל בעבור כי ראו שהמלך חשבו לאלוה ואיך ישתחוה הוא אל הצלם:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    איתי. יש:

    יהודאין. משבט יהודה:

    אלך. אלה: לא שמו:

    עלך מלכא טעם. לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:

    מלבי"ם

    ויש אנשים אשר מנית אותם על עבודת מדינת בבל שדרך וכו', האנשים האלה לא שמו עצה לחוש עליך, לאלהך אינם עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא השתחוו, בארו שהאנשים האלה אינם הדיוטים שאינם בכלל הגזרה, כי הם ממונים על מדינת בבל, והם בכלל שרי המדינות שעליהם היה הפקודה שישתחוו כמורשים בשם מדינת בבל בכלל, וגם בארו, שמה שלא השתחוו הוא מצד דתם ותורתם, שלכן אמרו שע"י שאין פולחים לאלהיך לכן לא סגדו להצלם, ובזה כיונו להלשין על כלל היהודים שדתם מונע אותם מעשות דתי המלך, ובזה תסתלק השאלה ששאלו כל המפרשים מדוע לא הלשינו את דניאל שג"כ לא השתחוה לצלם, כי על דניאל לא חלה הפקודה שלא היה שר ממונה על עיר או מדינה אחת, ולא היה בכלל שרי המדינות שבאו בשם בני מדינתם, רק היה יועץ למלך לבד, וחמו"ע היה הקצף עליהם כי היו השרים הממונים על מדינת בבל, ומ"ש בפסוק י' די כל אינש די ישמע, ר"ל כל איש מהנאספים שהם שרי העמים שהם היו לפני הצלם ושמעו הכלי זמר, אבל דניאל לא היה שם כלל כי לא נקרא בכלל שרי המדינות:

    אבן עזרא

    איתי יש.

    די מנית יתהון כמו: אשר מנה שר הסריסים. והנה יש שאלה, אין ספק כי דניאל הוא היה יותר נכבד וידענו שהוא לא השתחוה לצלם. למה לא הזכירוהו הכשדים למלך? ולפי דעתי: כי פחדו להזכירו אחר שידעו שהמלך הקריב לפניו ניחוחין כאשר יעשה לאלהיו. ויפת בן עלי אמר: כי היו אוהביו, על כן לא הזכירוהו. ואין צריך.

13. (יג)בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא

    מצודת דוד:באדין. אז אמר נ״נ בכעס וחמה להביא לחנניה מישאל ועזריה: באדין. אז האנשים האלה הובאו לפני המלך:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    אמר להיתיה. צוה להביא:

    היתיו. הובאו:

    מלבי"ם

    השאלות: (יג - טו) למה צוה להביאם לפניו, ולמה אמר להם שישתחוו עתה אל הצלם, והלא כבר נתחייבו מיתה על ידי שלא השתחוו תיכף והפקודה היתה שמי שלא יפול וישתחוה תיכף בההוא שעתא יושלך אל הכבשן, למה אמר להם לאלהי לא איתיכון פלחין, הלא כבר ידעו כל זאת כל יושבי ארץ שישראל אין עובדים לאלילים רק לה' לבדו, ולמה אמר אחר כך ותסגדון לצלמא די עבדית ובכל הענין אמר ע"ז לשון הקמה, ולמה רק פה תפס לשון די עבדית ולא אמר די הקימת:

    אז נבוכדנצר ברגז וחמה אמר להביא לחמו"ע, אז הובאו האנשים האלה לפני המלך, ענה נבוכדנצר ואמר, חמו"ע, האמת הוא לאלהי אינכם עובדים, ולצלם הזהב שהקימותי לא משתחוים, הנה לפי המשפט היה ראוי שיצוה תיכף לשרפם באש, לא להביאם לפניו במשפט ולטעון עמהם, בפרט למה שאבאר שרצה עדיין למחול להם אם ישתחוו עתה, וזה סותר לפקודתו שכל מי שיעבור ואשם אחת דתו להמית, אולם כאשר שמע מהמלשינים בעצמם שהטעם שנמנעו מלהשתחוות היה מפני דתם שמונע אותם מלהשתחוות לפסל וצלמים, ראה שאין מחויבים מיתה, כי הוא נתן חירות לכל הדתות ולא הכריח לשום עם לעבור על דתו, ובאשר כל העמים גם העובדים לע"א אחרת לא תמנע אותם אמונתם להשתחוות לכל פסילי כסף וזהב, לא כן ישראל שהדת מזהיר אותם מזה, אין חייבים עונש עד עתה, רק אם יביאם לפניו ויפקד עליהם בפירוש שמצוה אותם לעבור על הדת, ולכן צוה להביאם לפניו, ואמר להם הצדא, ר"ל ידעתי האמת, שבעבור שלאלהי לא איתיכון פלחין מטעם זה לצלם דהבא די הקימת לא סגדין, ר"ל וזה הממליץ עליכם על העבר שאין אתם חייבים מיתה, כי עשיתם זאת מצד אזהרת תורתכם:

    אבן עזרא

    באדין, להיתיה כמו: שובו אתיו, רק הוא מהבנין הכבד הנוסף, כי הפועל יוצא.

14. (יד)עָנֵה נְבֻכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין

    מצודת דוד:ענה. הרים נ״נ את קולו ואמר עליהם: הצדא. וכי חוק גזרתי היא דברי ריק ושממה אתם חנניה מישאל ועזריה אל אלוהי לא ישכם עובדים ולצלם הזהב אשר העמדתי לא תשתחוו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הצדא. ענין שממה כי תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳) ת״א צדיא ורקניא:

    רש"י

    הצדא. שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה:

    די הקמת. שהקמותי:

    אבן עזרא

    הצדא שאלם האמת הוא ככה.

15. (טו)כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי־עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ־שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן־הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן־יְדָי

    מצודת דוד:כען. עתה אם ישכם מוכנים אשר בעת אשר תשמעון קול קרן וכו׳ וכל שאר מיני זמר אז תפלון ותשתחוו להצלם אשר עשיתי וכאומר אם עתה תשתחוו לא אעשה לכם מאומה רע על אשר לא השתחויתם בראשונה: והן. ואם לא תשתחוו אזי מיד בעת הזאת תושלכו אל תוך תנור אש הבוערת ומי הוא האלוה אשר יציל אתכם מידי:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    כען הן איתיכון עתידין. עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם:

    והן לא תסגדון. ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים:

    לגו. לתוך:

    ומן הוא אלה. ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:

    מלבי"ם

    כען, עתה הנכם עתידים אשר בעת שתשמעו קל קרנא וכל כלי זמר תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי, ואם לא תשתחוו, בזו השעה תושלכו אל כבשן האש אמנם על העתיד אני מצוה אתכם להשתחוות, בעת תשמעו ניגון הכלי זמר ולא תשגיחו על הדת, כי מעתה אם תעברו על מצותי תענשו, אולם בדבריו שינה ואמר ותסגדון לצלמא די עבדית, ובכל הספור בא על הצלם לשון הקמה די הקים נבוכדנצר, לבד פה תפס לשון עשיה, כי הצלם הזה מצד מה שנעשה לא היה בו ענין ע"א, כי היה רק אנדרטא של מלך ורומז על מלכות נבוכדנצר שראה בחלומו שהוא צלם הזהב ומצד זה היו יכולים להשתחוות לכבוד המלך לא לשם ע"א ואלהות, רק מצד מה שהקים אותו היה בו ענין ע"א, שעשה א"ע אלוה, או שכיון על השר שלו, שלכן הקפיד שכולם ישתחוו לפני אלהותו, ומצד זה ידע שימסרו נפשם ולא ישתחוו, לכן אמר להם שאינו מבקש מהם שישתחוו מזה הצד שהקים אותו, דהיינו לשם אלהות, רק שישתחוו מזה הצד שעשה אותו, שנעשה לכבודו לבד והיה אנדרטא של מלך, ומצד זה מותר להם להשתחוות, וע"ז פוקד שישתחוו עתה בעת ישמעו ניגון הכלי זמר לכבוד המלך, ואם לא ישמעו גם לזה, יושלכו לכבשן האש, כי בזה אין מחויבים למסור א"ע למיתה, והוסיף לאמר בל יבטחו כי ינצלו מידו, כי מי הוא האלהים שיציל אתכם מידי:

    אבן עזרא

    כען עתה הנה ישכם עתידים חלק להם כבוד, אולי לא יהרגם בעבור כבוד דניאל.

16. (טז)עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא־חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל־דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ

    מצודת דוד:ענו. השיבו חנניה מישאל ועזריה ואמרו למלך: נבוכדנצר. אתה נ״נ ולא קראוהו בשם מלך כאומר בדבר זה לא תמלוך עלינו ולא תמשול בנו: לא חשחין. אין אנחנו חוששין על הפחד הזה להשיבך אמרי רצוי וטענות:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חשחין. כמו חוששין הידוע בדרז״ל:

    רש"י

    למלכא נבוכדנצר. למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניות וגולגליות אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה:

    לא חשחין אנחנא. לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:

    מלבי"ם

    ענו חנניה מישאל ועזריה ואמרו למלך, אתה נבוכדנצר אין אנו חוששים, [לחשוב ולטול עצה] להשיבך על דבר זה, ר"ל על דבר זה האחרון, שאמרת שאין בכח אלהי להציל, התשובה מוכן ושגור בפינו, (וקראו אותו בשם נבוכדנצר, כאומר בדבר הזה אינך מלך עלינו, שאתה מושל על גויתנו ואדמתנו לא על נשמתנו בענין הנוגע לדת), כי יש אלהים שאנחנו עובדים אותו, שיכול להציל מן הכבשן, ומידך המלך יציל, ר"ל שהאלהים יכול להציל וגם יציל, ולא לבד מן הכבשן, כי גם יכול להציל מידך שלא תוכל להשליך אותנו אל האש כלל, והמפרשים פירשו שלא לבד שיציל מן האש, שגם מידך שאתה בעל בחירה וההצלה מיד בעל בחירה קשה יותר, יציל:

    אבן עזרא

    ענו, לא חשחין לא צריכין אנו להשיבך, כי אלהינו שאנחנו עובדים כמו פולח ובוקע, בארץ יכול להצילנו מכבשן האש, גם מידך אם ירצה והנה אם לא יציל ידוע יהיה לך.

17. (יז)הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי־אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן־יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב

    מצודת דוד:הן איתי. הנה יש אלהים הוא אלהינו אשר אנחנו עובדים הוא יכול להציל אותנו מן תנור אש הבוערת ואף מן ידך המלך יציל כאומר ובכל אופן שתרצה להמית אותנו יכול הוא להציל מכולם:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י

    רש"י

    יכיל לשזבותנא. יכול להצילנו מכל צרה:

    מן אתון נורא. ומן ידך מלכא ישזיב מן הכבשן ומן ידך יציל:

18. (יח)וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא־אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד

    מצודת דוד:והן לא. ואף אם לא יחפוץ להציל ידוע יהיה לך המלך אשר עכ״ז לא יש עמנו לעבוד לאלהיך ואל צלם הזהב אשר העמדת לא נשתחוה:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    והן לא. ואם לא יחפוץ להציל גופינו ידיע להוי לך:

    מלבי"ם

    והן, ואם לא ירצה להציל, (הגם שיוכל), בכ"ז ידיע להוא לך מלכא, שע"י שלאלהך לא איתנא פלחין עי"כ לצלמא דהבא די הקימת לא נסגוד, דייקו שלא יסגדו מצד מה שהקים אותו, שהגם שתחלת עשייתו היה להיות אנדרטא של מלך לבד, הלא ההקמה היה לשם אלהות, ואנחנו לא נעבוד לאלהך, ונמסור נפשנו אף אם ה' לא יציל אותנו:

19. (יט)בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי עַל־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד־שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ

    מצודת דוד:באדין. אז נבוכדנצר נתמלא חמה ודמות פניו נשתנה בכעסו על חנניה מישאל ועזריה: ענה. הרים קול ואמר להבעיר ולהסיק את התנור: חד שבעה. ר״ל להוסיף ולהסיק בפעם אחת כשיעור שבעה הסקות על אשר ראוי להסיקו:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    למזא. ענין הסקה ושריפה וכן מזי רעב (דברים לב):

    רש"י

    התמלי חמא. נתמלא חמה:

    וצלם אנפוהי אשתני. ופרצוף פניו נשתנו:

    למזא לאתונא. להצית לכבשן האש ולחממו:

    חד שבעה על די חזה למזיה. על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו:

    למזיה. להסיקו:

    מלבי"ם

    השאלות: (יט - כ) למה צוה להסיק התנור על אחד שבעה והלא בזה יקלו היסורים אם יושלכו באש בוער שימותו מהרה, והעונש היה יותר קשה אם היה ניסוק כדרכו?, ולמה הוצרך גבורי חיל אשר בחילו לאסור אותם, וכי עלתה על דעתו שילחמו נגד האוסרים אותם:

    באדין, אז נתמלא חמה על חמו"ע, וצלם פניו נשתנה, וענה ואמר להסיק הכבשן שבע פעמים ממה שראוי להסיקו, ולאנשים גבורי כח אשר בחילו אמר, לאסור לחמו"ע להשליכם לכבשן האש, שנגד מ"ש שאלהים יכול ויציל אותם מן האש, צוה להסיק על חד שבעה, כי חשב שאם יספיק כח אלהות לנצח את האש הקטן לא יתגבר נגד האש הגדול, כי עובדי ע"א היו חושבים שיש לאלהות כח מוגבל, ואם תגבר הכח הטבעיי ביתר שאת לא יוכל לו, וכן מטעם זה צוה לגבורי כח לכפתם, שיפלא מאד למה צריך גבורי החיל לאסור שלשה אנשים ענושי מות, רק שנגד מ"ש שהאלהים יצילם גם מידו, רצה שהם בגבורתם יעמדו נגד כח האלהי, שהיה ברעתם שיש גבורים מנצחים את בני אלים, וכמו שאמרו הפלשתים שיהיו לאנשים וילחמו עם האלהים, כמש"פ שם:

    אבן עזרא

    באדין, אנפוהי אפו.

    למזא להוסיף מוקד, כמו: מזי רעב.

20. (כ)וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי־חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא

    מצודת דוד:ולגוברין גברי. ולאנשים אנשי חיל אשר בצבאו צוה לאסור ולקשור לחנניה מישאל ועזריה ולהשליך לתנור אש הבוערת:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לכפתה. ענין קשירה ובדרז״ל עבד כפות לו (ב״ק כב):

    רש"י

    ולגבורין גברי חיל די בחיליה. ולאנשים גבורי כח אשר בחילו:

    אמר לכפתה. צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:

    אבן עזרא

    ולגברין גברי חיל שהם בצבאותיו.

    לכפתא לקשור.

21. (כא)בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא

    מצודת דוד:באדין. אז האנשים האלה קשרו אותם כשהם לבושים בסרבליהון וגו׳: ולבושיהון. ר״ל שאר המלבושים: ורמיו. והשליכו אותם לתוך התנור וגו׳:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בסרבליהון. הוא שם מלבוש ובדרז״ל בסרבלי חתימי (שבת נח):

    פטשיהון. הם המכנסים:

    וכרבלתהון. מין לבוש עשוי להתעטף בו ודוגמתו ודוד מכורבל במעיל (דה״א טו):

    רש"י

    גובריא אלך. אנשים אלו:

    כפיתו בסרבליהון. נתקשרו בבגדי מעטפותן:

    פטשיהון וכרבלתהון. מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה:

    וכרבלתהון. יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל:

    ורמיו לגוא אתון נורא. והושלכו לתוך כבשן בוערה:

    מלבי"ם

    באדים, אז אסרו את האנשים במלבושיהם, והשליכום אל הכבשן הבוער, שמפני המהירות בל יצילום אלהים מידם, לא הפשיטום מלבושיהם רק אסרו אותם כמו שהם:

    אבן עזרא

    באדין, בסרבליהון הם השמלה העליונה ומנהג האומות לשרוף האנשים במלבושיהם, שאינם שוין כלום.

    וכרבלתהון כמו ודוד מכרבל במעיל בוץ.

    ופטשיהון חלוקין או מכנסים,

    ולבושיהון שאר בגדים.

22. (כב)כָּל־קֳבֵל דְּנָה מִן־דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא

    מצודת דוד:כל קבל. בעבור זאת מן אשר דבר המלך היתה ממהרת והתנור הוסק בהסקה מרובה: גובריא אלך. לזה האנשים האלה אשר העלו את חנניה מישאל ועזריה אל פה התנור להשליכם בו: קטיל. המית אותם הנצוצות של האש כי היו מרובות ועשו בבהלה ולא היו נשמרים ונזהרים:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שביבא. ניצוצות כמו ולא יגה שביב אשו (איוב י״ח:ה׳):

    רש"י

    כל קבל דנה. כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה:

    ואתונא אזה יתירא. והכבשן הוסק מאד:

    גובריא אלך. אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן:

    קטיל המון שביבא די נורא. שרף אותם כח שביב האש:

    מלבי"ם

    כל, כל עומת זה, מפני שהיה דבר המלך נחוץ, והכבשן הוסק ביותר, המית השלהבת את האנשים שהעלו את חמו"ע, שאם לא היה הדבר נעשה בנחיצה כ"כ היו נזהרים, וכן אם לא היה החום גדול כ"כ לא היו נשרפים, אבל בצירוף רוב תבערת האש וחסרון הזהירות נשרפו המשליכים:

    אבן עזרא

    כל, מחצפא במהירות.

    די הסיקו כמו והשקו שבע שנים.

    שביבא כמו: לא יגה שביב אשו:

23. (כג)וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא־אַתּוּן־נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין

    מצודת דוד:וגובריא. והאנשים האלה שלשתם חנניה מישאל ועזריה נפלו לתוך התנור כשהם קשורים:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    מכפתין. קשורין:

    מלבי"ם

    ושלשת האנשים חמו"ע נפלו לתוך כבשן האש אסורים, אחר שנשרפו המשליכים לא יכלו להפיל אותם אל תוך הכבשן, ונשארו מונחים על שפת הכבשן, ומשם נפלו מעצמם אחר שהיו כפותים ולא יכלו לרדת:

24. (כד)אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא־נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא

    מצודת דוד:אדין. אז נבוכדנצר המלך חרד ועמד בבהלה והרים קול ואמר ליועציו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך האש כשהם קשורים: ענין. השיבו ואמרו למלך אמת המלך כן היא:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    להדברוהי. הם היועצים המנהיגים כי וינהג את הצאן (שמות ג׳:א׳) ת״א ודבר:

    רש"י

    תוה. תמה:

    וקם בהתבהלה. ועמד בבהלה:

    ענין ואמרין. עונין ואומרי' למלך:

    יציבא מלכא. אמת דבר המלך:

    מלבי"ם

    אדין, אז נבוכדנצר תמה וקם בבהלה, ואמר לשריו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך הכבשן נאסרים, ואמרו לו כן הדבר, ענה ואמר הלא אני רואה ארבעה אנשים, מותרים, מהלכים בתוך האש, וחבלה לא יש בהם, ותואר הרביעי דומה למלאך, הוא אמר, הלא, א] ששלשה השלכנו, ב] שהיו כפותים, ג] שהושלכו לתוך הכבשן, וראוי שיוזקו ע"י הנפילה, ואיך אני רואה תחת שלש ארבע, ותחת מוכפתים אני רואה מהלכים, ותחת האש אני רואה הולכים בגו נורא, ותחת היזק ההשלכה חבל לא איתי בהון, והוסיף שצורת הרביעי דומה למלאך, כי המלאך שירד להצילם נתגלה לנגד עיניו בצורה נוראה כצורת המלאך שראה בעת שנשרפו מחנה סנחריב כמ"ש חז"ל, וכבר אמרו חז"ל בפרק ערבי פסחים, ששר הברד רצה לרדת ולצנן את האש, וא"ל גבריאל שאין כבודו של הקב"ה בכך, רק הוא ירד ויקדיח מבחוץ ויקרר מבפנים ויהיה נס בתוך נס, ר"ל שהיו שני אפשריות להצלתם, א] שתבוטל האש ע"י קרירות נגדי לו, וזה אינו נס גדול כ"כ, ויותר יתעלה כבוד ה' אם ירד גבריאל להצילם, שהוא המלאך הממונה על כח האש, שאז יסוד האש התחתון יבוטל בשרשו למעלה, שהוא אש אוכלה אש, שכל כח טבעיי יבוטל ע"י שרשו העליון, כמ"ש בפי' תהלות על ראוך מים אלהים ראוך מים, ועתה תחת שחשבו שהאש הוא כח טבעיי ועושה פעולתו בהכרח, ידעו כי גבוה מעל גבוה שומר עליו ממונה משכיל, ובשלוט כח האש המלאכיי שאז יבוטל כח האש החלקי למטה בכח הכללי הבא מלמעלה, יקדיח מבחוץ לשרוף את המשליכים, ויקרר מבפנים להציל את הנשלכים, כי הוא עושה פעולתו בשכל ובבחירה לא בהכרח כדבר טבעי, וכח הזה שנתגלה בצורת בר אלהין ראה מהלך תוך האש:

    אבן עזרא

    אדין, להדברוהי כמו: בתוך הדברו.

25. (כה)עָנֵה וְאָמַר הָא־אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא־נוּרָא וַחֲבָל לָא־אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין

    מצודת דוד:הא אנה. הלא אני רואה ארבעה אנשים והמה מותרים מן הקשורים והולכים בתוך האש והשחתה לא יש בהם: ורוה. ותוארו של הרביעי דומה למלאך:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לבר אלהין. כן יקרא המלאך כאלו הוא מבני בית של השכינה וכן ויבואו בני האלהים (איוב א׳:ו׳):

    רש"י

    שרין מהלכין בגוא נורא. מותרין מאסוריהן והולכים בתוך האש:

    וחבל לא איתי בהון. וחבלה לא יש בהם:

    ורוה די. רביעאה ותוארו של רביעי:

    דמה לבר אלהין. דומה למלאך שראיתי בהיותי עם סנחרב כשנשרפו אוכלוסיו שנאמר (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויך במחנה אשור ונבוכדנצר היה שם ונמלט בתוך עשרה שנמלטו מהם:

    אבן עזרא

    שריין. מותרין וחבל - השחתה, כמו: וחבל את מעשה ידיך.

    ורויה די רביעאה ותואר הרביעי.

    לבר אלהין כבן אלהים, כמו: מה ברי ומה בר בטני.

26. (כו)בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד־נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן־גּוֹא נוּרָא

    מצודת דוד:באדין. אז קרב נ״נ אל שער התנור: עבדוהי. עבדיו של אלהים עליון צאו מן התנור ובואו אלי: באדין. אז יצאו מן תוך האש כי עד לא דבר אליהם רכות פחדו לצאת כי האדם הוא בעל בחירה ופן ימיתם בידיו:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    קרב. לתרע אתון נורא נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק:

    פוקו ואתו. צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות:

    באדין נפקון. אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:

    מלבי"ם

    באדין, אז קרב נבוכדנצר לשער הכבשן ואמר, חמו"ע עבדי האל העליון צאו ובואו, השיג שזה מפעולת האל העליון, אשר לפניו יכנעו הטבעיים התחתוני' שהיו מיחסים אותם לבני אלים התחתונים, וחז"ל דקדקו ממ"ש פוקו ולא אמר עלו, שצף הכבשן, כי דרך הכבשן להיות בעומק:

    אבן עזרא

    באדין, לתרע לשער וכמוהו: תרעתים סוכתים.

    פוקו צאו.

    ואתו ובואו, כמו: שובו אתיו.

27. (כז)וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא־שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן

    מצודת דוד:ומתכנשין. ונאספו אחשדרפניא וגו׳ ויועצי המלך וראו את האנשים האלה אשר לא שלט האש בגופם ושער ראשם לא נשרף ונחרך וסרבליהון לא נשתנו מן האש ואף ריח אש לא עברה בהם:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בגשמיהון. בגופם כי ושבט לגו כסילים (משלי כ״ו:ג׳) ת״י ושבטא לגושמיהון:

    התחרך. ענין שריפה כמו לא יחרוך רמיה (שם יב):

    עדת. עברה כמו לא עדה עליו שחל (איוב כ״ח:ח׳):

    רש"י

    ומתכנשין אחשדרפניא. ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור:

    חזין לגובריא אלך. רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו:

    די לא שלט נורא בגשמהון. אשר לא שלטה האש בגופם:

    גשמהון. גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר:

    ושער ראשיהון לא התחרך. שער ראשיהון לא נחרך:

    לא שנו. לא נשתנו ממראיתן:

    לא עדת בהון. לא סרה לתוכם:

    מלבי"ם

    ומתכנשין, אז התאספו האחשדרפנים וכו' (ומה שלא הזכיר אדרגזריא גדבריא וכו', נראה שהם היו כהני עכו"ם, כמ"ש למעלה שקרא לשם גם כהני בעלי הדתות, והם נכלמו בראותם כי שוא עבודתם, ותחת מלכותו היו גם עובדי האש שהיו רבים בעת ההיא כנודע, והם בושו מבטחונם, וז"ש חז"ל במליצתם שאלה ארבעה נשרפו אז), וראו לאנשים האלה שלא שלט האש בגופם, ושער ראשם לא התחרך, ומלבושיהם לא השתנו, וריח אש לא היה בם, כי חפשו עלילות לאמר שסכו א"ע סלמנדרא, אבל ראו שגם השער לא הוחרך, ועדן אמרו שהשערות יונקים מן הגוף והועיל להם הסיכה, עז"א שראו שגם המלבושים לא נשתנו מן האש, ובאשר גם ע"ז אמרו שיש מלבושים הנטוים מאבן שאין האש שולט בו, עז"א שראו כי ריח אש לא היה בם, שזה לא יוכל להיות על ידי תחבולה טבעית:

    אבן עזרא

    ומתכנשין, והדברי מלכא יועציו שהן נהוגין עמו.

    בגשמיהון גופותם, כמו: וגשם יגדל:

    וריח נור ריח אש לא עבר עליהם, כמו: מעדה בגד ביום קרה.

    לא התחרך כמו: לא יחרוך רמיה צידו. והזכיר הבגד העליון ואין צריך להזכיר האחרים.

28. (כח)עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי־שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא־יִפְלְחוּן וְלָא־יִסְגְּדוּן לְכָל־אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן

    מצודת דוד:בריך. ברוך אלהיהם של חנניה מישאל ועזריה אשר שלח מלאכו והציל את עבדיו אשר בטחו עליו ודבר המלך בטלו ושנו ומסרו גופם אשר לא יעבדו ולא ישתחוו לשום אלוה כ״א לאלהיהם:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ענה נבוכדנצר. צוח נבוכדנצר:

    די התרחיצו עלוהי. אשר בטחו עליו:

    ומלת מלכא שניו. ומלת המלך שנו שלא לקיימו:

    ויהבו גשמהון. ומסרו גופם:

    לאלההון. זולתי לאלהיהם:

    מלבי"ם

    ענה נבוכדנצר ואמר, הודיע להם כי זה כח אלהי עליון, ועז"א בריך אלההון, ובאר כי השגחת אלהים חלה על העובדים אותו, לז"א אלההון די שדרך, ר"ל שהשגחתו מיוחדת עליהם, ובאר שלא היה זה ע"י כחות טבעיות, למשל שישלח כח מקרר לקרר האש, רק למעלה מן הטבע, עז"א די שלח מלאכה ושזיב, ושלא היה זה על ידי סגולות וטלמסאות והשבעות, רק ע"י בטחונם בה', עז"א לעבדוהי די התרחיצו עלוהי, ובאר שבטחונם היה שלם מכל צד, שלא תאמר שידעו בבירור שלא תשלוט בם האש ולכן לא השתחוו לצלם, כי בהפך שמלת מלכא שניו ויהבו גשמהון, שמסרו גופם להשרף אף שלא יצילם ה', כמ"ש והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין, והוסיף שלא לבד שמסרו נפשם די לא יפלחון, כי גם די לא יסגדון, הגם שלא בקש מידם רק השתחויה לאנדרטא של מלך לא לעבוד ע"א, כנ"ל:

    אבן עזרא

    ענה, שלח מלאכיה הוא הרביעי, כמו: חונה מלאך ה' סביב ליריאיו. וככה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ומלאך פניו הושיעם, המלאך הגואל, ויסע מלאך האלהים. ועוד אבאר לך זה באר היטב.

29. (כט)וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי־יֵאמַר שָׁלוּ עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל־קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָה אָחֳרָן דִּי־יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה

    מצודת דוד:ומני. וממני נעשה גזרת אומר אשר כל עם ולשון אשר יאמר לתלות דבר שגגה ומשגה על האלהים של חנניה מישאל ועזריה אזי יעשה גופו לנתחים וביתו יושם לאשפה ולמקום נוול: כל קבל. בעבור אשר לא יש אלוה אחר אשר יכול להציל כהצלה הזאת:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שלו. שגגה ומשגה כמו על השל (ש״ב ו):

    רש"י

    שים טעם. כלומר יושם חק:

    די יאמר. שלו אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי:

    הדמין. אברים כלומר ינתחוהו לאברים:

    נולי ישתוה. אשפה יושם:

    די יכול להצלה כדנה. אשר יכול להציל כזאת:

    מלבי"ם

    ומני, וממני יצאה הפקודה שכל עם אומה ולשון שיאמר איזה משגה, [דבר של גנאי], על אלהיהם של חמו"ע, יחתך לחתיכות וביתו יהיה למחראות, כי לא יש אל אחר שיכול להציל כזאת, ור"ל וא"כ הוא הגדול מכל אלהים, ואף שלא היו עונשים למי שדבר נגד עבודת כוכב אחד שהיו עובדים אז אומות שונות, זה מפני שכולם מושלים על ענינים נפרדים, לא כן ה' שהוא גדול מכל אלהים:

    אבן עזרא

    ומני, שלו כמו: שגגה. וכמוהו: על השל.

    כל להצלה כדנא כאלהים הזה.

30. (ל)בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל

    מצודת דוד:באדין. אז המלך הצליח לחנניה מישאל ועזריה ר״ל המשילם ממשל רב בכל המדינה:

    עוד פירושים על פסוק ל: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    הצלח. הצליח והגדיל אותם:

    מלבי"ם

    אז המלך הצליח לחמו"ע במדינת בבל, שלא לבד שלא העבירם מגדולתם נשא אותם ביתר שאת:

    אבן עזרא

    באדין, הצלח מגזרת הצלחה וכמוהו ודניאל הצלח.

31. (לא)נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דָיְרִין בְּכָל־אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא

    מצודת דוד:נבוכדנצר מלכא. עתה יחל לספר דברי האגרת אשר כתב נבוכדנצר לכל העמים וראשית הדברים היו נבוכדנצר מלכא לכל עממיא וגו׳ אשר שוכנים בכל הארץ לכולכם יאמר שלומכם יתרבה ויתגדל:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ישגא. יתגדל ויתרבה כמו כארז בלבנון ישגה (תהלים צב):

    רש"י

    נבוכדנצר מלכא לכל עממיא. זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:

    מלבי"ם

    השאלות: (לא - לג) מה רצה במכתב הלז ולאיזה תכלית כתבו, ולמה אמר ששפר קדמי להחויא, על מה, ולמה. ומהו אתיא ותמהיא, ושאתוהי רברבין ותמהוהי תקיפין, וכפל מלכות ושלטנו, ואצל המלכות תפס מלת עלם, ואצל השלטונות לדור ודור:

    נבוכדנצר, נוסח אגרת ששלח נבוכדנצר לכל העמים, ופתח להודיע מי השולח, נבוכדנצר מלכא, (שכן היה דרך המלך להודיע שמו בראש דבריו), ולמי כותב?, פירש לכל עממיא אמיא ולשניא, (התבאר הבדלם למעלה פסוק ד'), די דירין בכל ארעא, כי היה מושל בכל הארץ:

    אבן עזרא

    נבוכדנצר מלכא עתה יחל לספור אגרת שכתב נבוכדנצר לכל העמים הדרין בכל ארץ מלכותו, ובתחלת הכתב שלמכון ישגא – ירבה, כמו: הן אל שגיא.

32. (לב)אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה

    מצודת דוד:אתיא. האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עמי אלהים עליון יאה ונאה לפני להגיד ולספר:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שפר. נאה ויאה כמו אמרי שפר (בראשית מט):

    רש"י

    שפר קדמי להחויה. טוב לי להגיד:

    מלבי"ם

    אתיא ותמהיא, יען שתחלה היה כופר בהשגחה, וכן היה כופר בחידוש העולם, והיה דעתו שהכל מחוייב מצד סבותיו שאין כח ביד ה' לשנות הטבע והמערכה, ועי"ז היה כופר בנפלאות שבא ע"י שידוד הטבע, וביחוד היה כופר בהשגחה, שחשב שה' מסר ההנהגה לשרי המערכת, ולכן להם היו עובדים ומשתחוים, וזה היה ענין הצלם שהיה עשוי ע"פ חכמת האצטגנינות ועבודת הכוכבים להשליט מלכות הזהב שתמשול על הכל עד סוף כל הדורות, ונענש ע"ז כמו שיתבאר, לכן אחר שהכיר כח ה' ועזוזו רצה לתקן חטאו על ידי שיודיע במכתב גלוי לכל העמים מעשה תקפו וגבורתו של יוצר בראשית, ובאר זה מפאת הנסיון במה שקרא לו שעי"ז השיג בידיעה ברורה ע"י הבחינה, והודה במכתבו שיש בכח ה' לשנות המערכה והטבע. ועז"א אתיא ותמהיא שהם אותות ומופתים, והאותות הם דברים שיעשה ה' כפי סידור הטבעי שבם יתברר שהוא משגיח ומנהיג הטבע, (כי אין מתנאי האות שיהיה ענין זר ופלא כמ"ש בכ"מ), רק שע"י האות יכירו ההשגחה, כמו כשיגיד עתידות טרם תבואנה ובא האות אשר הגיד, וכמו מה שהודיע לו בחלום חזון לילה מה שיבא עליו לפני בואו שזה אות, והמופתים הוא מה שישנה את הטבע ויעשה דברים זרים מפליאים חוץ מן הטבע, כמו מה ששינה אותו לבהמה ואח"כ החזיר אותו למלכותו, שזה יוצא מהמנהג הטבעי, ובזה הודה שיש ביכולת האל לשנות את הטבע, עוד אמר די עבד עמי אלהא עלאה, הודה בהשגחה הפרטית, גם הודה שפעולת האל יהיה מאתו בעצמו בלא אמצעי הגם שהוא אל עליון, ועז"א שהאלהים העליון הוא בעצמו עשה אתי להפליא, וזה שפר קדמי להחויא למען יכירו כל העמים כח ה' ועזוזו ונפלאותיו:

    אבן עזרא

    אתיא אותות.

    ותמהיא מופתים שיתמה אדם מהם שלא ראו כמותן.

    אלהא עילאה עליון על כל אלהים.

    שפר קדמי להחויה כמו: הנותן אמרי שפר.

33. (לג)אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם־דָּר וְדָר

    מצודת דוד:אתוהי. אותותיו מאוד גדולים ומופתיו התמוהים מאוד חזקים מלכותו מלכות עולמים וממשלתו עם כל הדורות רצה לומר בזמן כל הדורות:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    כמה. הוא כענין מאד ובדרז״ל כמה גדולים מעשה חייא (כתובות קג):

    מלבי"ם

    אתוהי כמה רברבין, האותות שיעשה שעל ידם יכירו כי הוא מנהיג הטבע וכי הכל נעשה ע"י השגחתו, הם גדולים, שהגדולים תיוחס להנהגת ה' ע"י סבות ומסובבי הטבע, כמ"ש בפי' האל הגדול ששם גדול מציין שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים, ותמהוה כמה תקיפין, אולם הנפלאות והמופתים שבם ישנה סדר הטבע הם תקיפים, ששידוד הטבע יתיחס אל הגבורה והתוקף, ומצד זה נקרא האל הגבור, ומפרש נגד אתוהי כמה רברבין מלכותיה מלכות עלם, ונגד תמוהיהי כמה תקיפין, אמר ושלטניה עם דור ודור, שכבר בארתי בפי' תהלות במ"ש מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, שהמלכות יורה ע"מ שמולך לפי סדר הטבע, והממשלה מורה על מה שמשנה את הטבע ומושל בכח כחפצו, שהמלוכה היא בהסכמת העם והממשלה הוא ביד חזקה, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור, שלעולם הוא הזמן הנצחי הבלתי מתחלק, ולדור ודור הוא הזמן הנצחי המתחלק לשני דורות, ואמר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור, שהשם מורה על הנהגה הקבועה הסדורה מששת ימי בראשית, והיא קיימת לעולם מבלי הפסק, והזכר מורה על הנפלאות שיעשה לפעמים כדי שיזכרו מעשיו וגבורותיו, וזה אינו מתמיד לעולם רק משתנה לפי דור ודור כפי הצורך בזמן פרטי, וע"כ אמר על המלוכה מלכות עלם, ועל השלטנות והממשלה בשידוד הטבע אמר עד דור ודור:

    אבן עזרא

    אתוהי, רברבין גדולים וזה הכפל כמו גלגל.