חבקוק פרק ב׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי

   מצודת דוד:על משמרתי אעמודה. עמדתי על משמרתי ונצבתי על המצור ר״ל כמו השומר בזמן משמרתו אינו זז ממקומו וכמו הצרים על עיר מבצר לכבשה אינם זזים ממנה כן לא זזתי אני לפסוק מן התלונה: ואצפה. הסתכלתי לראות מה ידבר בי ה׳ ומה אשיב אלי על הויכוח שלי אם מי יבוא ויתווכח עמדי לשאול שאלתו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   משמרתי. דבר המוטל על הרבה בני אדם לעשות כ״א בזמנו קרוי בלשון משמרת וכן משמרות כהונה ולויה:

   מצור. כן יקרא עיר מבצר על כי אין לכבשה בזולת המצור ואצפה. ענין הבטה כמו צפה דרך (נחום ב):

   תוכחתי. מל׳ ויכוח:

   רש"י

   על משמרתי אעמדה. עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע:

   ומה אשיב. אל הבאים להתווכח לפני:

   על תוכחתי. שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מדת הדין. תוכחת מונאיפרובמנ"ט בלע"ז:

   מלבי"ם

   על משמרתי אעמודה, אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה' שיגיעהו ע"ז, ויש הבדל בין משמר ובין מצור, המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך, משמרת הבית, והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, ר"ל כי בדבריו שדבר בסי' הקודם היו שני דברים, א] מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה, ב] מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים, ודלתות הכתוב מקבילים על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה' בי, על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע"ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע"י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה' בו, להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה, ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי, על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און, ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה' רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמ"ש ויהי ריב ומדון ישא) ושהוא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה:

2. (ב)וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ

   מצודת דוד:כתוב חזון. כתוב הנבואה אשר אני דובר אליך ובאר אותה על הלוחות ומפורש ולא בחידות למען ירוץ קורא בו ר״ל שיוכל הקורא לקרות בו במהירות במעט התבוננות:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ובאר. תפרש:

   הלוחות. כעין נסרים ועשוים המה לכתוב עליהם:

   ירוץ. מל׳ ריצה ורדיפה ואמר בדרך שאלה:

   רש"י

   ויענני ה' ויאמר כתוב: לך חזון. הנגלה לך ובארהו על הלוחות היטב אשר ירוץ הקורא בו לקרותו מהר שלא יכשל וזהו החזון אשר תכתוב:

   מלבי"ם

   ויענני ה' כתוב חזון, ה' ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית, ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה כי ע"ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה, רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו, שיבין בו כל אדם, והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה, וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו:

3. (ג)כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר

   מצודת דוד:כי עוד חזון למועד. כי מלבד החזון של מפלת בבל והכרתת זרעו יש עוד חזון על זמן קבוע והחזון הזה ידבר על קץ הגאולה שלא יהיה אחריה שעבוד ולא יכזב החזון ההוא אף אם יתמהמה זמן רב עכ״ז אתה ישראל חכה לו ולא תתייאש ממנו כי בודאי יבוא בזמן הקבוע לא יאחר עוד לעבור את הזמן הקבוע וכאומר לזאת צויתיך לבאר הנבואה של מפלת בבל למען ידעו בבואה שמה׳ נעשה ועי״ז יאמינו בגאולה העתידה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   למועד. לזמן קבוע כמו העביר המועד (ירמיה מו):

   ויפח. ענין דבור כמו יפיח אמונה (משלי יב):

   יתמהמה. ענין התעכבות כמו חשתי ולא התמהמהתי (תהילים קי״ט:ס׳):

   חכה. ענין תקוה כמו וחכיתי לה׳ (ישעיה ח):

   יאחר. מל׳ איחור והמתנה:

   רש"י

   כי עוד חזון למועד. עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל:

   ויפח לקץ. ודיבר שיאמ' לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה ולא יכזב.

   אם יתמהמה. לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי לא יאחר אחר השבעים כלום, ועוד יש לפרש אם יתמהמה הנביא לבא והוא היה ירמיה, וי"ת כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא תרגם כתב כמו כתיב כבר נרמז (בתורה) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמיטות קלקלו ישראל ולא שמטו וכנגדן גלו ממנה שבעי' שנה וכן הוא אומ' (בדברי הימים בסוף ב') עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות שבעים שנה וכן אתה מוצא (ביחזקאל ד׳:ה׳) ואני נתתי לך את שני עונם שלש מאות ותשעים יום יום לשנה נתתיו לך ואומר ואתה שכב לך על צדך השמאלית וגומ' נמצאת אתה אומר הכעיסו ישראל ש"צ שנה עד שגלו עשרת השבטים ושבט יהודה קילקלו ארבעים ומשגלו עשרת השבטי' עד חרבות ירושלים הם עשרי' ושתים של מנשה ושאר שנותיו בתשובה שהרי נאמר בו (מלכים ב כ״א:ב׳) ויעש הרע ככל אשר עשה אחאב כמנין שנותיו של אחאב והוא מלך עשרים ושתים שנה שתים של אמון בנו ואחת עשרה של יהויקים ואחת עשרה של צדקיהו הרי ארבעים וששה ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשי' לצדקיהו מכל מקום נמצאו ימי קלקולם ארבע מאות ושלשים וששה שנים שלאחר נבואה זו שהוסיף ו' שנים ת' שנים עושים ח' יובלות וכל יובל ז' שמטות הרי נ"ו שמטות וח' שנים המוקדשות ליובל הרי ס"ד ובל' ושש שנה יש ה' שמטות הרי ס"ט שנים מקודשות ושנת יובל זה האחרון נחשב אף הוא במנין שבעונם לא נגמר וכאן ככה אמר לו הקב"ה לחבקוק כבר כתוב חזון בתורה אבל סתום הוא הוסיף אתה ובאר על הלוחות כי עוד יתגלה חזון למועד זה:

   ויפח ל' דבור הוא והרבה יש בספר משלי ועל שם שהדבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו פיח וקורהו רוח כגון וברוח פיו כל צבאם (תהילים ל״ג:ו׳):

   מלבי"ם

   כי עוד חזון למועד, הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע"ז יבא עוד חזון מיוחד ע"י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, ר"ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, ר"ל שיופסק אח"ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית, אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ר"ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר, שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם שמתמהמה בכ"ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע, והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ"ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן:

4. (ד)הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה

   מצודת דוד:הנה עופלה. עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   עופלה. ענין התחזקות וכן ויעפילו לעלות (במדבר יד):

   ישרה. מל׳ יושר:

   רש"י

   הנה עופלה. נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה ל' עזות כמו (במדבר יד) ויעפילו וכן עופל ובוחן (ישעיה לב):

   לא ישרה נפשו בו. אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות:

   וצדיק באמונתו יחיה. יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים:

   מלבי"ם

   הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמ"ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל וצדיק באמונתו יחיה, הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה' וידום לה' ויתחולל לו:

5. (ה)וְאַף כִּי־הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים

   מצודת דוד:ואף כי היין בוגד. ומכל שכן איש היין הבוגד בשכרותו והוא גבר יהיר וגס רוח ואינו יושב במדורו להחזיק בשלו כי ילך לרשת עוד משכנות לא לו: אשר הרחיב וגו׳. ר״ל מתאוה לכבוש כל העולם תחתיו כמו שאול הקבר הבולע כל הבריות ודומה הוא אל המות הבא על בעלי חי ולא ישבע כמוהו: ויאסוף וגו׳. להיות כולם נכנעים לו ותחת ממשלתו וכאומר הלא כל המתחזק ומתגאה עם שהוא צדיק עכ״ז אין ישרות בנפשו ומכ״ש אשר כל אלה יעשה איך ינקה מן הגמול הראוי:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ואף כי. עניינו כמו כ״ש וק״ו וכן ואף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳):

   היין. איש היין וכן לץ היין (משלי כ):

   בוגד. ענין רשע:

   גבר. איש:

   יהיר. גס רוח כמו זד יהיר (שם כא):

   ינוה. מל׳ נוה ומדור וכן נוה משולח (ישעיה נז):

   רש"י

   ואף כי היין בוגד. ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו דלקביל אלפא חמרא שתי (דניאל ה׳:א׳):

   גבר יהיר. הוא:

   ולא ינוה. לא יתקיים מדורו ונוהו שנתגאה ואמר בטעם חמרא להביא כלי בית המקדש ושתה בהם והיא תגרם לו שיהרג ויכלה זרעו כי גבר יהיר לץ לא ינוה לא יתקיים הוא ונוהו:

   אשר הרחיב. נבוכדנצר כשאול נפשו. להשיג כל תאותו ברחב לב:

   והוא כמות. כמלאך המות שאינו שבע מלהמית כך זה אינו שבע בכל קניינו:

   מלבי"ם

   ואף, עתה התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה, ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי קדשו מידו (כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיהו וחשב שעבר הזמן), ואז שלח ה' מלאכו וכתב על הכותל מנה מנה תקל ופרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה' ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס, ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל, ואחר שרמז זה למעלה במ"ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה, בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות, אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות, בגד היין בגבר יהיר, שהיין שתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם, ועל כן ולא ינוה, לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושלך מהיכלו, עתה יבאר הדבר בפרט, כי הרחיב כשאול נפשו, שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמ"ש שאול ואבדון לא תשבענה, והוא עצמו דומה כמות ולא ישבע ג"כ, ר"ל כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ"ח ט"ו עיי"ש), עפ"ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם, וכן הוא לא ישבע מהמית נפשות, ועי"כ ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו:

6. (ו)הֲלוֹא־אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ וְיֹאמַר הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ עַד־מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט

   מצודת דוד:הלא אלה. ר״ל באמת יבוא יומו וכל אלה העכו״ם שאסף ישאו עליו קול משל ואמרי מליצה אשר החידות שבה יהיה בעבורו וכה יאמר כ״א אוי אל המרבה בממשלות ולא יהיה לו ולזרעו וכי עד מתי תשאר בידו הלא מהר תלך ממנו והוא רק מכביד על עצמו פשע רב כמשא עבה של טיט:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ישאו. ענין הרמה:

   ומליצה. כן יקראו אמרים צחים:

   חידות. דבר סתום וקשה ההבנה:

   הוי. כמו אוי:

   עבטיט. כמו עב טיט ר״ל משא עבה של טיט:

   רש"י

   הלא אלה. אשר אסף אליו לעובדו:

   כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו:

   ויאמר. האומר את מליצת החידה:

   הוי המרבה לא לו. זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל:

   עד מתי. יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה כמו שמצינו במשכנא (דיחזקאל מ״א:כ״ו) צלעות הבית והעבים, ועב עץ (שם):

   מלבי"ם

   הלא אלה כולם, כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו, והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל? הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז"ש המרבה ר"ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו, עד מתי, ר"ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם, ומכביד עליו עבטיט, ר"ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה:

7. (ז)הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ

   מצודת דוד:הלא פתע. הלא פתאום יקימו הנושכים אותך והמזעזעים אותך יעורו משנתם לבוא עליך הם מלכי פרס ומדי: והיית. ואתה תהיה להם למשיסה כי ירמסו אותך ברגליהם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   פתע. הוא כמו פתאום:

   נושכיך. מל׳ נשיכה וחתוך עם השינים:

   ויקצו. מל׳ הקצה והערה מן השינה:

   מזעזעיך. ענין רתת ורעדה כמו לזעוה ולבז (יחזקאל כג):

   למשסות. ענין רמיסה כמו והיו שוסיך למשסה (ירמיהו ל׳:ט״ז):

   למו. להם:

   רש"י

   ויקצו. כמו ויקוצו:

   מלבי"ם

   הלא פתע יקומו נושכיך, הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת, וגם יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן, וכשלא יהיה לך לשלם והיית למשסות למו, זה הוא המשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל:

8. (ח)כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל־יֶתֶר עַמִּים מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ

   מצודת דוד:כי אתה שלות. בעבור שאתה שללת עכו״ם רבים לכן ישללו אותך יתר העכו״ם אשר נשארו ולא כליתם: מדמי אדם. כל זה בא מסבת דמי אדם אשר שפך דם ישראל: וחמס ארץ. מסבת החמס שעשה בא״י ובקריה היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   שלות. ישלוך מל׳ שלל ובזה:

   וחמס. עושק:

   קריה. עיר:

   רש"י

   שלות גוים רבים. השלכתם ונשלתם ממקומ':

   ישלוך כל יתר. פליטת העכו"ם:

   מדמי אדם. בנקמת דמי ישראל הקרוי' אדם שנא' (שם לד) אדם אתם:

   וחמס ארץ. ארץ ישראל:

   קריה. היא ירושלים:

   מלבי"ם

   כי אתה שלות גוים רבים, זה הוא ההלואה שנאמרה במשל ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת וגם רבית ונשך, וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך, ישלוך כל יתר עמים, הוא הנמשל של מ"ש הלא פתע יקומו נושכיך, שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך, ושיעור הכתוב ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת, ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה, ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה, וכל יושבי בה, שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ:

9. (ט)הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף־רָע

   מצודת דוד:הוי בוצע. אוי על הבוצע ועושק בצע שהוא רע לביתו כי בעבור הבצע יוכרת ביתו וזרעו: לשום במרום קנו. ר״ל אשר העושק היה לבנות מבצרים להיות לו למשגב כאלו שם מדורו בשמי מרום להנצל שם מכף האויב הבא להרע לו:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   בצע. ענין גזל וכן בעון בצעו (ישעי׳ נז):

   במרום. בשמים הרמים:

   קנו. מדורו וכן בין כוכבים שים קנך (עובדיה א׳:ד׳):

   רש"י

   הוי בוצע בצע רע לביתו. אונס ממון שהוא רע לו ולביתו לבנות לו בית:

   לשום במרום קנו. כדכתיב בספר דניאל (דניאל ד׳:כ״ז) הלא דא היא בבל רבתא דאנא בניתה לבית מלכו בתקוף חסני וגומר ובשעה שיצא דבר זה מפיו נטרד מן הבריות שנאמר (שם) עוד מלתא בפום מלכא בענין זה:

   מלבי"ם

   הוי בוצע בצע, ר"ל וא"כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו, שעי"כ יחרב ביתו וממלכתו, ומפרש שע"י שרוצה לשום במרום קנו, לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ, וע"י שרוצה להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו:

10. (י)יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת־עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ

    מצודת דוד:יעצת בשת לביתך. מה שיעצת לעשוק הון לבנות מבצרים זה יהיה לבושת לביתך כי עי״ז יכלה זרעך מן העולם והנה הכרת עכו״ם רבים וחטאת נפשך ר״ל הכאבת לכל העכו״ם וגם נפשך החסרת:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    קצות. ענין חתוך וכריתה כמו וקצותה את כפה (דברים כ״ה:י״ב):

    וחוטא. ענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ״א א׳):

    רש"י

    יעצת בושת לביתך. אשר יעצת לקצות עמים רבים והפסדת עצמך:

    קצות. לשון שליפה וקילוף כמו הקצות את הבית (ויקרא י״ד:מ״ג):

    וחוטא נפשך. כמו (משלי כ׳:ב׳) מתעבר וחוטא נפשו חוטא לאבד נפשו פורפיי"ט שארמ"א בלע"ז:

    מלבי"ם

    יעצת, לתכלית זה לשום במרום קנך יעצת בושת לביתך, ומהו העצה ? יעצת קצות עמים רבים וחוטא, שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם חוטא אחד, ומי הוא החוטא ? נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה:

11. (יא)כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה

    מצודת דוד:כי אבן. כל אבן תזעק לומר גזולה אני ביד הבונה והכפים מן העץ יענה אל האבן ויאמר גם אני מגזילה והוא ענין מליצה:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מקיר. מכותל:

    וכפיס. כן יקרא חתיכת עץ מן הקורה ואין לו דומה ובדרז״ל גויל גזית כפיסים (ב״ב ב) אולם שם יאמר על הלבנים ויתכן שהיה דרכם להשים גם עצים בבנין כזה וקראהו רז״ל ע״ש העצים:

    יעננה. מלי עניה ותשובה:

    רש"י

    כי וגו'. כי האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר:

    וכפיס מעץ יעננה. אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים:

    וכפיס מעץ יעננה. ת"י ושיפא מגו מרישא שיפא ל' קיסם שפאין בלשון חכמים דלדור"ש בלע"ז מריש הוא הקורה:

    מלבי"ם

    (יא-יב) כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים, ר"ל שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר הוי בונה עיר בדמים, שבנית עיר בבל בדמים ששפכת, והמאמרים מקבילים כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים וכפיס מעץ יעננה הוי כונן קריה בעולה,שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך, ואח"כ מכוננים הקריה. שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים , ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי ויאמר הוי כונן קריה בעולה, שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים, בכ"ז כנן אותה בעולה משוד וחמת:

12. (יב)הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה

    מצודת דוד:הוי בונה וגו׳. עתה בא לומר החזון האמור על קץ הגאולה ומפלת המחריב הבית ואמר אוי על הבונה עיר בדמים כי רצח נפש וירש הון ובנה כרך גדול וגו׳: וכונן וגו׳. וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון

    מצודת ציון

    בדמים. בשפיכת דמים:

    וכונן. מל׳ הכנה:

13. (יג)הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ

    מצודת דוד:מאת ה׳. יבוא לו הגמול ולא במקרה: וייגעו עמים. הבבליים יגעו בהרבה אש ר״ל מה שיגעו להתחזק יהיה תכליתם למאכולת אש: ולאומים. הלאומים ההם יעפו בהרבה ריק ר״ל כל מה שישתדלו ביגיעה ועייפות לעמוד ולהתחזק יהיה לריק כי אין חכמה וגבורה נגד ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בדי אש. בהרבה אש וכן בדי ריק וכמו בדי שופר יאמד האח (איוב ל״ט:כ״ה):

    רש"י

    הלא הנה מאת ה'. נשתלם פורענות לעושי רשעה:

    וייגעו עמים בדי אש. כאשר תבואם חמתו כאש עד שיה' דיים, בדי אש איישי"ץ בלע"ז:

    מלבי"ם

    הלוא הנה מאת ה'. הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה' לשלם לעושה הרעה כרעתו, וייגעו עמים בדי אש שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעולה, וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו, והאבן תודיע מן הקיר כי לאומים בדי ריק יעפו שאח"כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים, והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק, וכן אמר (ירמיה נ"ח) חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק (ר"ל להציל החומה) ולאומים בדי אש ויעפו (ר"ל להציל השערים והתקרה של עץ):

14. (יד)כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם

    מצודת דוד:כי תמלא. ר״ל בעבור שבני ישראל אנשי הארץ ההיא ימלאו אז דעת את כבוד ה׳ כמים יכסו על ים, מקום המים קרוי ים והמים הם הממלאים את המקום ומכסים אותו ואמר שכמו כן יהיו ממולאים לדעת את כבוד ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם

    מלבי"ם

    כי תמלא, וזה בא ע"י שחלל כלי המקדש וע"י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח"כ ע"י דניאל שקצף ה' עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי"כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל, ובזה נודע לכל העמים כבוד ה' וכחו וגבורתו והשגחתו וז"ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים, כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה' ועזוזו:

15. (טו)הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם

    מצודת דוד:הוי משקה רעהו. אוי על הבבליים שהרעו לישראל: רעהו. כי מתחלה התחבר באהבה וריעות ואחר זה קם עליו להחרימו והשקהו יין תרעלה מאסיפת וקבוצת החימה שהיה לו עליו מאז ואף השכירו ר״ל הרבה להרע לו ובלבל דעתו כשכור בשכרותו: למען וגו׳. ר״ל אין הכונה היתה לטובתו לרשת ארצם כ״א למען יסתכל על ערוותם וקלונם משנאתו בם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מספח. ענין הקבוץ והדבוק כמו תחת חרול יספחו (שם ל):

    חמתך. מל׳ חמה וכעס:

    מעוריהם. הוא מל׳ גלוי ערוה כמו והראתי גוים מערך (נחום ג׳:ה׳) והוא ענין קלון ובזיון:

    רש"י

    משקה רעהו. יין, ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתו עליו ואף משכרהו בחמתו וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם על גלויים ולראות את ערותם זה נ"נ שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה כדאמרינן במסכת שבת, ד"א הוי משקה רעהו בסדר עולם דורשו כלפי בלשצר שהשקה את השרים בכלי בית המקדש ובהם נספחו ונשתכרו בחמתו של הקב"ה ובו בלילה נהרג:

    על מעוריהם. להגלות קלונם וראו שונאיהם בניוולם:

    מלבי"ם

    הוי, עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע"י ששתו יין מכלי בהמ"ק, אמר הוי משקה רעהו, שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש, מספח חמתך, זה מבואר עפמ"ש (בירמיהו נ״א:ל״ט) בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה' חימום גדול שנתחממו מאד, ואח"כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וז"ש במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי"ז נתגדל ונתרבה חום המשתה, ואף שכר וגם נשתכרו מאד, למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם:

16. (טז)שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהוָה וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ

    מצודת דוד:שבעת וגו׳. ר״ל יותר היית נהנה ושבע מן הקלון הבא לו ממה שהיית נהנה מן הכבוד של נצחון המלחמה: שתה. לכן שתה גם אתה כוס התרעלה ותהיה ערל באוטם הלב ובלבול הדעת: תסוב וגו׳. מימין ה׳ תסובב עליך כוס התרעלה ר״ל המקום ילחם בך: וקיקלון על כבודך. על הכבוד שאתה בו יבוא קיא וקלון ר״ל תהיה נמאס בקיא ומכוסה בקלון ולפי שהמשיל הפורענות לשתיית היין אמר לשון קיא כי דרך השכור להקיא:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    והערל. ענין אוטם וסתימה כמו ערלה אזנם (ירמיה ו):

    וקיקלון. כמו קיא קלון וקיא הוא מלשון הקאה והוא המאכל החוזר דרך הפה:

    רש"י

    והערל. ה"א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו (דברים ל״ב:נ׳) האסף אל עמך אף כאן הערל האטם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳) ערלי לב וערלי בשר (יחזקאל מ״ד:ז׳) וי"ת ואתערטל לשון ערום ועריה (שם):

    מלבי"ם

    שבעת קלון מכבוד, אומר אליו, אתה בלשאצר שבעת דבר נקלה מן דבר נכבד, ר"ל מן כלי בית ה' המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה, (כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמ"ש בפי' דניאל במש"ש אשתיו חמרא), לכן שתה גם אתה והערל, תשתה כוס התרעלה שה' ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל? תסוב עליך כוס ימין ה' כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה', הוא ימין המלאך ופס היד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין, שמן ימין ה' אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה, וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה' וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבוד:

17. (יז)כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ

    מצודת דוד:כי חמס לבנון. החמס שעשית ללבנון שהוא א״י החמס הזה יכסה אותך ותשוב בראשך: ושוד בהמות. השוד שעשית אל הבהמות ועל ישראל יאמר ולפי שהמשיל את א״י ליער הלבנון המשיל אנשים לבהמות המצויות ביער ואמר השוד הזה ישבר אותם ר״ל עליהם תבוא שוד כמו השוד שעשו לישראל: מדמי אדם. כל זה יבוא מסבת דמי אדם ששפך דם ישראל: וחמס ארץ. מסבת החמס שעשה בא״י ובקרים היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לבנון. כן נקרא א״י כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה):

    ושוד. מל׳ שדידה ועושק:

    יחיתן. מל׳ חתת ושבר וכן וחתו גבוריך תימן (עובדיה א׳:ט׳):

    רש"י

    חמס לבנון. בית מקדשא:

    ושוד בהמות יחיתן. שוד בהמותיך ואוכלוסיך אשר שדדו את עמי ישראל הוא ישברם:

    מדמי אדם. מחמס דמי ישראל:

    וחמס ארץ. ארץ ישראל:

    קריה. ירושלים:

    מלבי"ם

    כי חמס לבנון יכסך, כי החמס שעשית אל הלבנון שהוא הבהמ"ק מה שחללת כלי המקדש, החמס הזה יכסך בקלון, ושוד בהמות יחיתן שיעור הכתוב ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, יען קרא את בהמ"ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון, כאילו יער הלבנון שלח את החיות הטורפות שנמצאו בו, ושוד בהמות הלבנון יחיתן קריה וכל יושבי בה, שהם טרפו קרית בבל ויושביה, וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה, הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיהו נ׳:מ״ד) שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא"י וגאון הירדן לנקום נקמת א"י, ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו, וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ"ק שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה, וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל:

18. (יח)מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים

    מצודת דוד:מה הועיל פסל. אם כל אלה יבוא עליו מה א״כ הואיל לו הפסל אשר פסלו ועשהו האומן היוצרו ומתקנו: מסכה. וכן המסכה מה הועיל וכן המלמד השקר הוא כהן הפסל המלמד דרכי עבודתו: כי בטח. אשר בטח האומן ואפי׳ זה האומן עצמו שעשה אותו יבטח על פסל מעשה ידיו להספיק בידו לעשות אלילים אלמים אשר הדבור אין בהם ר״ל האומן המתעסק בו ובוטח עליו מה תועלת מצא בו:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הועיל. מל׳ תועלת:

    פסלו. ענין החלקת והשואת הצורה וכן ויפסלו בוני שלמה (מ״א ה):

    יוצרו. מל׳ יצירה ור״ל מתקנו ועושהו:

    מסכה. צורה הניתך ממתכת:

    ומורה. ענין למוד כמו את מי יורה דעה (ישעיהו כ״ח:ט׳):

    אלילים. מל׳ אל ולא ר״ל דבר מבלי תועלת:

    אלמים. מל׳ אלם:

    רש"י

    מה הועיל. לבבל פסל:

    כי בטח. האדם היוצר ויוצרו של אלוהו זה:

    עליו. על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו אשר בא לעשות אלילים אלמים:

    מלבי"ם

    מה הועיל פסל, עפ"ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף זהב, כמ"ש אליו דניאל ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו' ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת, אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון? הכי הציל אתכם מידו? ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד הפועל אומר כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו, ומצד החומר אומר מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך, ומצד הצורה אומר שהוא מורה שקר, ומצד התכלית אומר כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים, שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) צריך עליו, ר"ל מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם, (כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור) ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם, וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש.

19. (יט)הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה־הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל־רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ

    מצודת דוד:הוי אומר וגו׳. אוי לאומר אל הפסל העשוי מעץ הקיצה משנתך ושמע אלי ולאבן דומם אומר עורי: הוא יורה. וכי הוא יוכל ללמד אתכם דבר מה בתמיה הנה הוא מחופה ופרוש עם כסף וזהב ויפה הוא למראה העין אבל אין בקרבו שום רוח אפי׳ רוח החיוני כבהמה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הקיצה עורי. מל׳ הערה והקצה מן השינה:

    דומם. מושתק כמו וידום אהרן (ויקרא י):

    יורה. ילמד:

    תפוש. ענין שטוח ופרישה כמו פשה הנגע (שם יג):

    וכל רוח. שום רוח וכן כל מלאכה לא תעשו (שם כ״ג):

    רש"י

    הוא יורה. בתמיה:

    מלבי"ם

    הוי אומר לעץ הקיצה המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג"כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ"ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה, ר"ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו, הוא יורה, היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי הלא הוא (בלשאצר) תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע"י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו:

20. (כ)וַיהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ

    מצודת דוד:וה׳. אבל ה׳ עם שהוא בהיכל קדשו בשמים ממעל עכ״ז כל יושבי ארץ שותקים מפני אימתו כי ידו בכל משלה ואין מי ידבר למולו:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הס. ענין שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר יג):

    רש"י

    וה' בהיכל קדשו. מוכן ליפרע:

    הס מפניו כל הארץ. הס לשון שיתוק ודמימת חורבן:

    מלבי"ם

    וה' אולם ה' אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו, עדיין הוא בהיכל קדשו שהוא הבה"מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו, הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה' וייראו מפניו, כמ"ש (פסוק י"ד) כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה':