משנה נגעים פרק ז׳ משנה ה׳

בעבור שדבר בתולש סימני טומאה מהנגע דבר במי שיחתוך הנגע בכללו וכבר ביארה התוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל ושהוא כאשר חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל אמנם חלקו במשנה כאשר חתך בצמצום והלכה כחכמים עוד אמר כי כאשר היה נגע בעור הערלה ימול ואע"פ שהוא יחתוך הנגע ואין המאמר על יום שמיני לפי שזה מבואר כי כאשר היתה מילה בזמנה שהיא דוחה שבת אשר הוא איסור סקילה ואיך לא תדחה הצרעת שהוא איסור לאו כמו שזכרנו ואמנם המאמר בכאן במילה שלא בזמנה שהיא תדחה צרעת לפי שהמילה מצות עשה וחתוך הצרעת מצות לא תעשה ומן השרשים אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה:

רבי אליעזר אומר לכשיולד לו כו' וחכ"א עד שתפרח בכולו. בגמ' פ"ה דבכורות דל"ד רמי דר"א אדר"א ודרבנן אדרבנן אמתניתין דהתם דתנן הצורם באוזן הבכור ה"ז לא ישחט עולמית וחכ"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומשנינן דר"א אדר"א לא קשיא. בממונא איכא למימר דעביד דסבר אטיל בו מום. ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין [על] מום אחר. בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול [בו] מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד. גופו מי איכא למימר דנחית לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם. הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע לא יולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפילו אם יולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה. מוטב לו להניח את זה שמא ירפא. דרבנן אדרבנן נמי ל"ק. הכא במאי דעבד קנסוהו. הכא במאי דעבד קנסוהו. במאי איכווין למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה. והכא במאי דעבד קנסוהו. איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה. בהאי קציצה קנסוהו רבנן וכיון דהך קציצה אינה מועלת לו לטהרו נמצא טמא עולמית. דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה. דמי יימר דאי הוה ביה הוי מתסי:

מי שהיתה בו בהרת אפילו אם גם כבר הוחלט בסיט"ו:

ונקצצה וה"ה בנשרו הש"ל מעצמן. או שנקצץ או נכווה הפסיון. או המחיה מעצמה. רק נקט שנקצצה הבהרת. משום סיפא דפליגי בה:

ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו לכאורה הי' נל"פ דגם משנה זי מיירי בנגע שהחליטה הכהן כבר בא' מג' סימני טומאה. דמ"ש מתולש סיט"ו לעיל. דקיי"ל כר"ע לעיל דאינו טמא רק בשהחליטו הכהן כבר. אולם מרש"י [בכורות דל"ד ב' ד"ה או עד] לא משמע כן. ושאר רבותינו שרים עצרו במילין ולא פירשו לנו. וגם הרמב"ם [בפ"י מטו"צ] כתב סתם ואי נימא דכולהו כרש"י ס"ל. ע"כ צ"ל דבקצץ הבהרת כולו החמירו טפי מבתולש סיט"ו. מדהתאכזר ע"ע כל כך כדי להשמט מדין הטומאה שגזרה תורה עלי' לפיכך אפילו קצצה בלי סיט"ו טמא. ואפשר דמה"ט אפילו קודם שבא לפני הכהן. או אחר שפטרו הכהן נמי קנסינן ליה:

וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו ולא קתני עד שתתמעט מכגריס וכלעיל. דהתם רק תלש הסיט"ו והשאיר הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הבהרת מכגריס. אבל הכא שנקצצה כולה. הרי ממועטת ועומדת היא:

היתה בראש הערלה ימול ואפילו מילה שלא בזמנה דלא דחי שבת. אפ"ה כל עשה דחי לא תעשה:

ונ"ל דנקט פלוגתייהו לעיל בתולש הסיט"ו לרבותא דרבנן. דאע"ג שלא קצץ הנגע עצמו. אפ"ה קנסוהו שלא יתטהר ע"י הוכחת נגע אחרת. והדר נקט הכא תו פלוגתיי' בקצץ הבהרת לרבותא דר"א. דאע"ג דקצץ כל הבהרת עם הסיט"ו שבה אפ"ה לר"א נטהר ע"י הוכחת טהרה שבנגע אחרת. אמנם בקצץ כל הנגע. ועמה בשר חי שסביב סמוך להנגע כ' הרמב"ם [פ"י מטו"צ ה"ג]. דאע"ג דפרח אח"כ בכולו אין לו טהרה לעולם. ונ"ל דדייק הרמב"ם כן. מדנקט במשנתינו רק קצצה. משמע דהא בקצץ עוד בשר עמה. מודה תנא לר' יהודה דטמא לעולם [כתוספתא פ"ג]. וטעם הדבר כתב הר"ש הכא. דקנסוהו טפי. מדהתאכזר על עצמו לחטטה מעיקרה. ולרכ"מ שם הטעם הוא. דמדחתך הבשר עמה. אע"ג שפרח אח"כ בכולה. חשבינן כאילו הבשר החי ההוא עדיין במקומו עומד. ונ"ל כוונתו דאע"ג שיתרפא המקום שקצץ משם הבשר החי וחפרח גם לשם הבהרת עכ"פ כיון שאותו בשר שקצץ אינו עוד בגופו וא"א שתפשה עליו הבהרת הו"ל כאלו הבשר החי עדיין שם. אולם הר"ב כאן אוקי למשנתינו כר' יהודה בתוספתא. ולהכי כ' וז"ל. ובקצץ עמה בשר חי לכ"ע אין לו טהרה עולמית. ובקצץ מקצת ולא נשאר כגריס. כ"ע לא פליגי דנטהר בפריחה. דמדנשאר מקצת מנגע הטמאה. אמריני דבפרח אח"כ בכולה נא קנסוהו כל כך [דגם מה שקצץ הי' נפרח עליו]. כי פליגי בקצץ הנגע מצומצמת עכת"ד הר"ב. משמע מדבריו דבקצצה כולה מצומצמת לא מהני לה פריחה לר"א. ול"מ א"א לומר כן. דהרי מדקאמרי רבנן עד שתפרח בכולה. ש"מ דרבנן מחמרי טפי מר"א. ור"א מודה לרבנן. דפרח בכולו מטהרי. ורק רבנן פליגי עלי' בנולד בו נגע אחר ונטהר. וס"ל דאין נגע אחרת מכריע לטהר נגע הראשונה. וא"כ אם בקצץ כולה ס"ל לר"א דבין בפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת מהני לטהר הנגע שקצץ. כ"ש דהול"ל בקצץ מקצתה דבין שפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת דמהני לטהר הראשונה. ואי לרבנן בין בקצץ כולה או מקצתה לא נטהר ע"י הכרעת טהרה שבאחרת. רק ע"י הפך בכולה. א"כ מה דוחקא דהר"ב לומר דפלוגתייהו דר"א ורבנן דמשנתינו רק בקצץ כולה מצומצמת. הרי גם בקצץ מקצתה פליגי. וכמו שביררנו בס"ד. והא דקאמר ר' יהודה דפליגי רק בקצץ כולה. אבל בקצץ מקצתה לכ"ע מהני פרח בכולה. נ"ל דפליג את"ק דהתם בהא. וגם אסתמא דמשנתינו. וס"ל דפרח בכולה גרע מנולד בו נגע אחר ונטהר ממנה דבשלמא בנולד לו נגע אחר ונטהר. י"ל שפיר מדחס רחמנא עליה שנתרפא מנגע האחרת. אמרינן שאם זו שקצץ עדיין היתה בו הי' נתרפא. אבל בפרח בכולה. אין זה חייס משמיא שהוכה עד שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ורק משום רחמנות יתיר' שעליו על כי גדל הכאב מאד צוה הקב"ה שנטהרו. אבל רק בשלא פשע בנפשו. אבל בזה החוטא שקצץ נגעו. אדרבה י"ל שענשו הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא קצץ נגעו. ולכן נתהפך כולו לבן. ואם נטהרו הרי חוטא נשכר. והנה עיינתי בהתוספתא שעם פי' זר זהב מהגאון רב"א זצוק"ל. ושם לא גרסינן בדברי רבנן עד שתפרח בכולה. רק ה"ג משתפרח בכולה. ותאורנה עיני וששו בני מיעי. כאשר ראיתי שזה כדברינו הנ"ל. דרבנן דברייתא אינן רבנן דמשנתינו. אלא מקילי טפי מר"א. ודו"ק. והא דלא כלל תנא תולש סיט"ו וקוצץ בהרת בחד בבא. דהרי בתרוייהו פליגי ר"א ורבנן. י"ל דה"ט. משום דבתלש סיט"ו מהני לרבנן גם שיתמעט בהרתו מגריס. משא"כ בקוצץ וכמש"ל. ואף למה שפירשנו דגם בנקצץ מקצתה פליגי. וא"כ שפיר הוה מצי למנקט עד שתתמעט כגריס. דהיינו שיתמעט הנשאר עד שאפילו אם לא היה קוצץ לא היתה השתא כגריס [כתוס' בכורות ל"ד ב' וכן בר"ש הכא]. י"ל דהא תינח בשקצץ רק פחות מכגריס. אבל בשקצץ יתר מגריס. הרי בכה"ג אם היה השתא נשאר מה שקצץ היה נשאר כגריס. ולפיכך משום דבכה"ג לא מהני שתתמעט השתא מכגריס וגם בקצץ כולה לא שייך כלל לומר תקנת שתתמעט. להכי לא תני לה:

ונ"ל דלהראב"ד שהביא רתוי"ט [לעיל פ"ו מ"ז]. דגם בהרת בראשי אברים בלי מחיה אמ"ט. אילה"ק א"כ מה קמ"ל הכא הרי בל"ז אמ"ט. י"ל דאפילו להראב"ד דטהורה עכ"פ אסור לקצצה. דלא עדיף מבהק ושאר נגעים טהורים דאסור לקצצן מדאורייתא [וכשבת קל"ב ב]. א"נ י"ל דמיירי הכא שאין הנגע בראש הגיד רק מן הצד. ולאאמ"ו ע"ר הגזצוק"ל. מיירי הכא בפשה לשם דבכה"ג לכ"ע טמא [כהר"ב פ"ח מ"ה]:

מי שהיתה וכו' מאי דקשה אמתני' מההיא דהצורם באוזן הבכור דבפ' כל פסולי כתבנוהו שם. ושם בעי בגמרא אי גרסי' יטהר ממנו או ויטהר ממנו ונ"מ לחתן שנראה בו נגע כדמפרש התם דאי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' מיד כשנולדה זו ומזו אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמית לי' לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא ולא אהנית לי' ולא מידי בהאי דנטרינן לי' דהא אינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה וקאי בתיקו וכתבו שם תוספות ז"ל וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במסכת נגעים ליתי' כדפי' בקונטריס ואמר רבי דאי גרסי' ליה ה"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' הי' בו מה שנקצץ לא הי' בו כגריס ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל. וז"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פי' הקונטריס דבשעת קציצה לא הי' בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא הי' לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש"י ז"ל פי' דל"ג לי' במשנה במס' נגעים בהך בבא לכך נראה דר"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע"כ. ובתוספתא מפ' ר' יהודה כדפי' רעז"ל. אבל בת"כ פרשת נגעים פי"ב ר' אלעזר הוא דמפ' לפלוגתייהו הכי:

היתה בראש הערלה ימול. כתב החכם הר"ס ז"ל אע"ג דראש הגוי' אינו מטמא בנגעים משכחת לה כגון אם פרחה בכולו חוץ מקצת מראש הגוי' שראשי אברים מעכבים הפריחה ואפי' בכל שהוא. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פי' שאם מל והלך בעור הערלה סימן שהי' מוחלט בו ה"ז חייב בקרבן מצורע עכ"ל ז"ל צ"ל כגון אם בתחלה פשה בראש המילה והחליטו ואח"כ כשימול הלך לו סימן הטומאה שהוא הפשיון א"נ י"ל דאין כאן קושיא מעיקרא שראש הערלה הוא גדול כי הערלה המכסה את העטרה יש בו יותר מכגריס ואפי' בבהרת קטנה מטמא לפי שיש במשך הערלה כגריס קודם שהגיע לראשה ממש ואפי' בראשה ממש משכחת לה אם הי' שמן שיש בראש הערלה כגריס אף קודם שיהיה שופע וכמו שפי' רש"י ז"ל בחומש עכ"ל ז"ל: