משנה נגעים פרק ו׳ משנה ז׳

אמר ה' בנגעים (ויקרא יג) וראהו הכהן וטמא אותו ובאה הקבלה שיהא רואהו כאחת שאם היתה בהרת בחוטמו ושופע הילך והילך בראש אצבעו ושופע הילך והילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי איברים אינן מטמאין משום מחיה וענין זה המאמר שהנגע יצטרך שיהיה בא בשטח א' עד שיכללהו הכהן כלו בעיון א' וכאשר היה הנגע בא' מאלו הקצוות ומחיה בקצה האבר הנה יתחלף בשני שטחים להיות אלו הקצוות כדמות עגול ולזה אם היה נגע אחד על אחד מאלו האברים ומחיה בקצתו הנה הוא לא יטמא ואע"פ שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד:

ויבלות ידועות:

ודלדולין. הבשר הנמשך כמו המורסות הרכות:

וראש הגווייה. ראש האמה והוא ימנה ראשי אזנים באחד וכן ראשי הדדין ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר:

שאינן מיטמאין משום מחיה. הקשה הראב"ד בפ"ג מהט"צ [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ"ש לפסיון. ועי"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע"כ. והכ"מ דקדק דדעת הרמב"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע"כ:

וראשי אזנים. שפת האזן. רש"י פ"ק דקידושין דף כ"ה:

וראש הגויה. פי' הר"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [*דומיא לזה] ובאשה *) [*בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ"ח פ"ט דנדה ). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [*והא דבפרק המפלת (נדה דף כה) אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש"י גוייתו גיד אבר הזכר ע"כ ל"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]:

וראשי הדדים שבאשה. אבל שבאיש אינן בולטין כ"כ ואין זה שפוע. רש"י שם:

שאינן מיטמאין משום מחיה נ"ל דמדלא קאמר אינן מטמאין משום בהרת כלקמן במשנה. ותו מדלא כללם יחד רק חלקם במלת אלו מאלו ש"מ דמשנתינו מיירי דוקא כשיש שם בהרת ומחיה בתוכה. אין המחיה שם סי' טומאה. והיינו מדכתיב וראהו הכהן לשון יחיד. משמע שצריך שיהיה הכהן יכול לראות כל הנגע כולו כאחת. ולפיכך כשיש מחיה בראשי אברים ובהרת מקיפתה. המחיה מפסקת בין חלקי הבהרת שמשתפעין לכאן ולכאן. ולהכי א"א שיראה הכהן כל הנגע כולה כאחת. אבל ביש נגע בא' מראשי אבריו בלי מחיה באמצע. ויש בהנגע זו שער לבן או פסיון. הרי מדאין עור הבשר מפסיק בין חלקי הנגע שפיר יכול הכהן לראותה מהקצה אל הקצה. וטמא'. מיהו אם הבהרת שם באדם שראשי אצבעותיו גסי' ועבי' כשיעור גריס גם משום מחי' מטמאין שם. דהרי יכול הכהן שפיר לראות כל הנגע בהבטה אחת [תוספתא]:

ראשי אצבעות ידים ורגלים הרי כ':

וראשי אזנים היינו כל שפת האוזן סביב. ומשום דב' האזנים שוין בתואר. חשבן תנא לאחד. אבל אין כל האצבעות שוות ממש בתואר אחד. וכ"כ בדדים לקמן. מדשוין בתואר חשבן תנא לא':

וראש החוטם וראש הגויה הוא ערות הזכר [ונ"ל דנקט גוי' מלשון מן גו יגורשו [איוב ל] דהיינו מקום פנימי וסתר וה"נ הערוה הוא אבר שראוי להסתירו בצניעות. והתורה אמרה לא תגלה ערותה דערוה היינו דבר שנתגלה מהסתר שראוי לו]:

ר' יהודה אומר אף של איש ות"ק ס"ל מדאין בולטין כ"כ אין זה שפוע:

ר' אליעזר אומר אף היבלות ר"ל אם המחיה היא בראש ווארצע בולטת:

והדלדולין דהיינו שהיא בראש געוויכס חד:

אינן מיטמאין משום מחיה ומפורש בתוספתא דגם הנך שרחבים כגריס. לכ"ע מטמאין משום מחיה. ורק בשאין רחבים כגריס פליגי. א"כ צ"ל דטעמייהו דרבנן. דס"ל דדוקא בעור הבשר המורגל כתיב וראה הכהן שצריך שיוכל לראותו כולו כאחד דוקא. אבל בהנך גם המשונה נידון כמורגל [כלעיל רפ"ב]:

ומ"ש רבינו הראב"ד שבראשי אברים אין גידול שיער. במחכ"ר זה היפך המוחש. דהרי בראש החוטם של זקנים יש לפעמים שערות קטנות כדי לקרוץ בזוג. ותו דגם לקמן ספ"ט לא הקשו לר"א רק מפס ידו שאין שם א' מג' סימני'. משמע דבראשי אברים שפיר אפשר בהם עכ"פ פסיון וש"ל. וצ"ע. ולע"ד אאמ"ו הגזצוק"ל להכי לא נקט אמ"ט בבהרת. מדסד"א דגם אין נגע פושה לתוכה. והא ליתא. דאע"ג דאין שם מטמא בבהרת. עכ"פ נגע שבחוץ פושה לתוכן [כהר"ב פ"ח מ"ה]. ורק בביהס"ת במשנה ח' דאין מטמא בבהרת. וגם אין נגע פושה לתוכן. קתני שפיר ואלו אמ"ט בבהרת ודפח"ח. דבזה מתורץ גם קושיתינו ביכין. ובזה תירץ ע"ר הגזצוק"ל גם קושיית הגאון יעב"ץ שהקשה דאי נימא כהראב"ד דרא"ב אפילו בנגע אמ"ט א"כ ל"ל קרא בר"א דמילה שמותר לקוצ' הרי רק בראויי' לטמ' אסור לקוץ [כפ"ז מ"ד] והרי לראב"ד אינו ראוי כלל. והשיב ע"ר זצוק"ל דהתם מיירי בפשה לתוכה. ולבו"ת נ' דהתם כשהנגע הוא מן הצד שבראש:

שאינם מיטמאין משום מחי'. מ"מ אינם מטמאין וכו'. שאינם מיטמאים משום מחי' משום דאינו יכול לראותו הכהן כולו כאחת שהן עגולים כרוב בריית בני האדם אבל אם הי' מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים כדאיתא בתוספתא ופי' הרא"ש ז"ל הא דקתני אין מטמאין במחי' ולא קתני אין מטמאין בבהרת כדקתני בספא משום דהיא עיקר טהרתו לפי שכשהמחי' עומדת באמצע הבהרת בראש האצבע נראית הבהרת המשופעת לכאן ולכאן כחלוקה לשתים עכ"ל ז"ל. וכן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות טומאת צרעת אבל הראב"ד ז"ל כתב שם בהשגות לא תפסו מחי' אלא מפני שהוא חלק למעלה כו' כמ"ש התי"ט. ומה שכתב כדאיתא במתני' הוא לקמן רפ"ח וגם שם במשניות אחרות וגם הריטב"א ז"ל כתב בקידושין פ"ק בדף ל"ב וז"ל והה"נ דשאר נגעים אם אינם בראי' אחת אינם מטמאים דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן אכולהו שדינן לי' כדאמרי' התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשי' לי' בכל הנגעים והא דנקט תנא מחיה משום דאי די דשיעורה דנגע גדול כגריס והמחי' בינתיים מסתמא אינה נראית בראיה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים לא בעינן אלא ששיעורם כגריס בלא מחי' ואפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאתת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא אינו מטמא שאי אפשר לשיעור מחי' שלא יתפשט כלפי פנים והויא לי' טומאת סתרים ואינו מטמא עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ שם הר"ן ז"ל והוא נוטה לדעת הרא"ש ז"ל. ולע"ד דעשרים וארבע מניינא למעוטי דר' יהודה. וגם שפתים דטמאים בלאו האי טעמא כדכתיבנא:

ר' אליעזר. ביו"ד גרסי' לי' ברוב ספרים אבל בת"כ פרשת נגעים פ' שני בלא יו"ד והכי מסתברא:

אף היבלות. אית דלא גרסי מלת אף וכן הוא שם בת"כ והתם גרסי' הכי ר' אלעזר אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינם מיטמאין משום מחי' ופירש בספר קרבן אהרן המסמרות הם המורסות היבשות שנתייבש קרום המכה כמסמר ע"כ: