משנה נגעים פרק ו׳ משנה ו׳

כעדשה. מבואר ענינו מכוונת השיעור כמו אמרם בש"ס מצומצם כאילו הוא לקח (שוה כעדשה) [עדשה בצומצים] ושם אותו שם ואין הלכה כר"ש אלא הפסיון בבשר אשר בין שתי הבהרות לפי הצורה הקודמת בפנים ואף על פי שיהיה זה הבשר בעל רוחב גדול ואם היה זה הדבר המותר בין שתי בהרות בהק פחות מכעדשה הנה הפנימית כאשר נמשכה בה וחזר לזה הבהק מראה מד' מראות הנה הוא פסיון לפי שהבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא (ויקרא יג) פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפסיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. ואשוב על שלימות ביאור ההלכה אולם החיצונה הנה היא לא פשתה לתוכה ותראה בפחות מכעדשה לפי שאם היתה כעדשה הנה היא מחיה לפי שכבר קדם לך שהמחיה מטמאה בכל מראה:

[*מובאת. פי' הר"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]:

המותר סימן פסיון לפנימית. פירש הר"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש דאילו על מ"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט:

היה בהק פחו' מכעדשה. כתב הר"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ"כ הרמב"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ"ה ו' דפ"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר"ב לשון ת"כ בשר חי ולא הבהק וה"נ בפ"ח מ"ו וא"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר"ב במ"ב פ"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז"ל הרלב"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש"ו בלע"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג"כ הרלב"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב"ם והר"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר"ש שכתב וז"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ"ל. והשתא טובא קמ"ל. דאע"ג דתנן בפ"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר"ם שמסיים בדברי הר"ש. והא קמ"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע"כ:

היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר"ע. דאין פסיון לפנימית ג"כ. וכן הרמב"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר"ב והרמב"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר"ש ברישא. וה"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני':

ואין סימן פסיון לחיצונה. נ"ל דלר"מ אצטריך דאע"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור"מ לטעמיה דאמר לקמן פ"ח [מ"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה"ה הכא. מהר"ם:

אמר רבי שמעון אימתי אדר"ע קאי. וה"ק אימתי אמרינן שבין שפשתה חיצונה או פנימי' אין בשניהן סי' טו':

בזמן שהיא כעדשה מובאת כשהמחיה היא כעדשה מצומצמת:

היתה המחי':

המותר סימן פשיון לפנימית דבפשתה פנימי' על המותר טמא. וכר"ג לעיל. משום דרק כשהמחי' מצומצמת בשיעורה. דכולה מצטרפת לנגע וכנגע דמי. להכי ס"ל כר"ע דדינה כפישה לתוכה. אבל כל שהמחיה יתירה מכעדשה. אותו מותר. לא שייך כלל להחיצונה. רק דאותו מותר הו"ל כשאר עור הבשר שהפנימית פושה עלי' [הרא"ש]. הא בפשתה חיצונה על המותר. לכ"ע חיצונה טמאה ופנימי' להסגיר:

והחיצונה טמאה ר"ל אף שפשתה פנימי' אפ"ה אפשר שתשאר החיצונה טמאה. והיינו כשפשתה פנימי' רק על המותר ונשאר מחיה כעדשה להחיצונה. אבל אם היתה המחיה מצומצמת אז אם פשתה פנימית נטהרה החיצונה מדלא נשאר לה מחיה כעדשה:

היה ר"ל שהיו בוהק מפסיק בין חיצונה לפנימית:

בהק הוא כתם שבעור אדם למטה מד' מראות:

פחות מכעדשה ר"ל שהבהק המקיף הפנימית אינו רחב כעדשה:

סימן פשיון לפנימית דכשפשתה פנימית לתוך הבוהק ההוא. טמאה. דפשיון די בכל שהוא:

ואין סימן פשיון לחיצונה מדהו"ל פושה לתוכה:

ול"מ הי' נ"ל דהך בבא ד"ה היא. דאפילו לר"ע לעיל במשנה ה'. דס"ל דגם כשפשתה פנימי' לא מחשב פשיון. זהו דוקא כשפשתה פנימי' לתוך מחי' של חיצונה. דכיון דגם כשלא פשתה חיצונה לתוך המחי' מקרי המחי' פנימי' להחיצונה. ונטמאת עי"ז להכי אינו בדין שיחשב אותו מקום חוץ לגבי פשיון פנימי'. אבל הכא שרק בהק מפסיק בין נגע הפנימי להחיצון. לפיכך דוקא לגבי פשיון של החיצונה לשם. שהבהק באמת פנימי לה אמרינן דאין נגע פושה לתוכה. אבל כשפשתה פנימי' שהבהק חוצה לה. הרי כל בהק כשאר עור הבשר הוא שהוא מחוץ להנגע. ושפיר מקרי פסיון לפנימי'. ומה"ט נמי נקט פחות מכעדשה לרבותא. דאע"ג שאין בו פנימי' לחיצונה רק רוחב פחות מכעדשה. דהיינו רק רוחב שער א'. אפ"ה מחשב אותו משהו חוץ לפנימי'. ופנים לחיצונה. ולפי"ז שפיר איצטריך לאשמעינן הך בבא. דקמ"ל דאף שכשהבוהק הוא בפנים נחשב כעור הבשר להפנימי'. שכשפשתה לשם. מחשב פשיון וטמאה. אפ"ה כשפשתה החיצונה להבהק. מחשב כפשה לתוכה. ואת"ל הרי הך רבותא הוה מצי נמי לאשמעינן בשיש מחי' פחות מכעדשה בין חיצון לפנימי. דמחשב אותו קצת מהעדש' פשיון לפנימי ולא לחיצונה. י"ל משום דמחי' פחות מכעדשה. פלוגתא דר"מ ורבנן היא [בתוספתא פ"ב]. דלר"מ כל נגע שאינו כגריס רק עם מחי' פחות מכעדשה שבתוכה יסגיר. דס"ל דגם מחי' פחות מכעדשה מחשב כפנימית של הנגע ומצטרף לה. א"כ לדידי' ה"נ הכא מחשב כפנימית נגד החיצון. ואין הנגע הפנימי פושה לתוך שם. מדהו"ל כפושה לתוכה ולרבנן שם כל מחי' פחות מכעדשה כעור הבשר דיינינן לה. ואמ"צ לשיעור גריס של הנגע. א"כ לדידהו כשאר עור הבשר דיינינן לה ויש בו סימן לפשיון לפנימית ולא לחיצונה [ועי' לעיל מ"ג ודו"ק]. אולם הרמב"ם והר"ב כתבו דלהכי לא נקט בהק כעדשה. משום דאז הי' טמא משום מחי'. דמחי' מטמא בכל מראה. ורתוי"ט הרבה להקשות קושיות עצומות ע"ז. והביא ראיות חזקות דכל שמראיתו כבוהק אמ"ט משום מחי'. לכן ידו הדה לפרש כפירוש הר"ש ז"ל יע"ש. ואני הדל לא הבאתי פי' זה. משום דלפי קוצר שכלי לא אוכל מלט משא מלומר דלפענ"ד זהו דוחק גדול לומר דהי' בוהק דקאמר משנתינו. היינו שהבהק מפסיק בין הנגע למחי'. והרי ההפסק שבין נגע למחי' לא נזכר לעיל מינה כלל. והיאך תלא תניא בדלא תניא. אולם כדי שלא לעשות רבותינו אשר מימיהן אנו שותין כל היום. כטועין ח"ו בדבר משנה. ועוד שהרי גם הרא"ש אשר ידוע כי כל דרכי' כעשתרות קרנים מידו לו גם הוא בפירושו שלא ראהו רתוי"ט [כדמוכח בכמה מקומות] פי' משנתינו כרמב"ם והר"ב. על כרחך נכוף אזנינו לשמוע. שכל המקומות שהביא רתוי"ט שנזכר שם דבהק אין דינו כמחי'. היינו בהק פחות מכעדשה. ואת"ל א"כ מראה מחי' נמי כשהיא פחות מכעדשה לא שמה מחי'. והו"ל להתנא למנקט מחי' פחות מכעדש'. י"ל דלרבותא נקט בוהק דאף שהוא לבן ומראה חולי. אפ"ה מדבוהק נמוך מד' מראו' טהור. ואדונינו רב"א זוצוק"ל פי' משנתינו דה"ק. בהק או מחי' פחות מכעדשה. וראו כי רבותינו הגבורים פלגי שויסקי. ואנא עניא קטין חריך שקא מקולבאי פלגינא אמגוזא ופסחים בזזו בז. כי יד ד' עשתה זאת ויהי לי לישועה:

המותר סימן פשיון לפנימית. ולית לי' דר עקיבא דאמר אין נגע פושה לתוך נגע א"נ מה שהמחי' יתירה מכעדשה אינו בכלל נגע החיצו אלא כשאר עור בשר הוא הרא"ש ז"ל:

היה בו בוהק. אית דל"ג מלת בו. בפי' הרמב"ם ז"ל לפי שכבר קדם לך שהמחי' מטמאה בכל מראה כתב הר"ס ז"ל קשה דאין המחיה מטמאה במראה בוהק והכי איתא בת"כ בשר חי ולא בוהק ע"כ: