משנה נגעים פרק ה׳ משנה ב׳

השרש אשר יתבאר בו והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן לאומרו (ויקרא י״ד:ג׳) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע ולשון ספרא נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה מחיה ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן אחר או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה או הלך שער לבן לגמרי ונולד לו פסיון וזהו ענין אמרו וכן במחיה ובפסיון הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן או יהי' בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה והוא אמרו הרי היא כמות שהיתה וכן אם החליטו במחיה ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחי' אחרת או נעדרה המחי' לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן הנה הוא טמא כמו שהיה בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכן כאשר החליטו בפסיון אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן הנה הוא טמא ולזה א) יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה לפי שלא כאשר הוסר הפסיון וחודשה המחיה בתוך האום יהיה טמא לפי שכבר אפשר להסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה:

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ"מ בריש פ"ג מהט"צ להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש:

הלך שער לבן שאח"כ נשרו אותן ש"ל שהחליטו בהן:

וחזר שער לבן שקודם שטיהרו הכהן. צמח ש"ל אחר תחתיו:

וכן במחיה ובפשיון ר"ל או שמחי' או פסיון בא תחת הש"ל שנשר:

בתחלה ובסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור ר"ל בין שהי' ההחלטה שהחליטו בהשער לבן קודם שנשר. בתחלה או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ואחר שהחליטו באחד מהאופנים חזר ונשר:

הרי היא כמו שהיתה וא"צ הכהן לטמאו מחדש עבור הסי' טומאה החדש. דמ"ש סי' טומאה זה או זה [כך נ"ל דרק טרחת הכהן קמ"ל דא"צ. אבל לענין שישאר בטומאתו פשיטא דהרי לא טיהרו הכהן עדיין אחר שעבר הסימן טומאה הראשון. ואי מיירי בשנולד הסי' טומאה השני אחר שטיהרו מהראשון. פשיטא שצריך לטמאו מחדש ואינו מטמא למפרע הטהרה שהתעסק בהו ביני ביני. עוי"ל דנ"מ דאם אירע כך ברגל א"א שיטהרנו הכהן מסיט"ו שעבר ולא יטמאנו עבור הסיט"ו החדש עד אחר יו"ט]. ואף דבפסיון אין מחליטין בתחלה. זה הפשיון שאני שנולד אחר שהחליטו בש"ל:

והלכה המחיה שהתפשטה הנגע במקום המחיה:

ובפשיון שזה או זה בא תחת המחיה שהלכה לה:

הלך הפשיון וחזר הפשיון נ"ל דלהכי לא נקט הכא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. משום דדוקא בהי' בהנגע מחיה ופשיון ביחד. אז כשהלך הא' טמא מפני הב' [כפ"ד מ"ז]. אבל כשנולד המחיה אחרי שעבר הפשיון הרי זה כולל נמי שמהאום שהיתה כשיעור גריס הלך ממנה באמצע כשיעור הפסיון שפשתה הנגע בצד האחר. ונשאר מהאום ומהפסיון יחד כגריס. דהרי לכו"ע זה נמי הו"ל כעבר הפשיון [כפ"ד מ"ח] וכשנתהווה עי"ז מחיה באמצע הנשאר. אז בין לר"ע ובין לרבנן התם. לא יהי' הדין כבמשנתינו שתהי' כמו שהיתה דהיינו דאף קודם שיטמאו הכהן יהי' טמא. הא ליתא דהרי לרבנן התם כל שלא נשאר מהאום רק פחות מגריס חשבינן להנשאר כליתא. וא"כ אין כאן נגע כגריס ולא מחיה באמצעה וטהור לגמרי. ואפי' לר"ע התם דס"ל דמצטרפין הנשאר מהאום ופסיון הנשאר. עכ"פ מודה דכיון שלא נשאר מהאום כגריס. דיינינן להנשאר לפנינו מהאום ולהפשיון ביחד כנגע מחדש. דאע"ג שיש בנגע זו מחיה. עכ"פ כל עוד שלא יטמאו הכהן. כבר נתבטל טומאה ראשונה שבו [ואם פגע בו רגל רשאי להביא צפרים ולהתטהר מטומ' נגע הראשונה]. וכדקאמר התם בפירוש תראה בתחלה. ובמשנתינו הרי קאמר שנשאר בטומאתו. וא"כ אי הוה נקט תנא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. היה צריך לפרש דהיינו רק בהלך אותו פסיון בעצמו שפשה תחלה. ונשאר האום כגריס. ונולד בהאום מחיה. דאז לכ"ע. מדנשאר כגריס מהנגע הראשונה ונולד בה מחיה. הרי הוא בטומאתה כבתחילה. ומדהי' צריך להאריך בפירושו כאן להכי שביק לי' לגמרי. מדממילא שמעינן לה:

והר"ש פי' דלהכי לא נקט תנא וכן במחי'. משום דמחי' הבאה ממקום פסיון לא מטמא. דפסיון מטמא רק סמוך להאום מבחוץ. ומחי' בעינן שתהא מבוצרת. ונ"ל כוונתו דאף דהוה מצי למנקט דהמחי' לא נולדה במקום הפסיון. עכ"פ התנא לא רצה להאריך. ועל פי' זה רתוי"ט נטה בכידון. והקשה לשאול. דא"כ למה גבי מחי' לעיל נקט תנא וכן בפסיון. והרי לא ראי זה כראי זה דזה מבפנים וזה מבחוץ. ועוד המטיר כמה קושיית על פי' זה ולבסוף העמיד דברי הר"ש בקושיא. וכפי הנראה מדברי רבינו. רצה להוכיח שפי' הר"ב והר"מ אמת. מדהביא פירושם בראש דבריו דלהכי לא נקט תנא הכא בהלך הפסיון שבא מחי' חלופו. משום דכשהלך הפסיון ובא מחי'. לפעמים יהא טהור. וכגון שהמחי' מיעטה את הנגע. עד שאין הנגע סביב להמחי' כרוחב ב"ש. אולם מאד מאד גדלה עלי מדורת התימה על רבינו הגדול. איך אגב שטפי' הי' יכול לבו מקום אבני שיש טהור להתיישב בתירץ זה. שגם ע"ז ק' רישא דקתני הלך שער לבן ובא מחי' תחתיו דטמא. וק' והיאך נקט מחי'. והרי אפשר שאפילו יהי' מחי' ואפ"ה יהא טהור וכגון שמיעטה המחי' את הגריס של הנגע. עד שאין ברוחב ב"ש מהנגע סביב המחי'. אע"כ דלא חש תנא לזה דכה"ג לא מקרי מחי'. כמו דלא חש לפרש דמיירי שהמחי' כגודל עדשה ושהיא מכונסת. משום דעל כרחך הכי מיירי. דכל שאינה כן לא מקרי מחי'. וכמה ככרין דנרד למרי דכי כי האיר עיני בפירושי שבפנים. אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועתה בא וראה כמה גדולים מעשה אלקינו. כי יודע אני כי כשל כח הסבל. כי פוסח עבדיך. ואף גם זאת פסחים בזזו בז. כי ד' דבר בקדשו אני את דכא. ועל כן ימלא פי תהלתו:

בסוף פי' רעז"ל הא דלא קתני הכא וכן במחי' לפי שכשהלך הפשיון וכו'.אמר המלקט כן תירץ הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל תרצו דהא דלא תני שהלך פשיון ובאה מחי' דאין מחי' הבאה במקום פשיון סימן טומאה דפשיון חוץ לנגע ומחי' צריכה שתהי' מבוצרת ותימה דא"כ גבי מחי' נמי לא ליתני שבא פשיון דפשיון במקום מחיה אינו סימן טומאה דאין הנגע פושה לתוכו ובת"כ קתני גם גבי פשיון שבאת מחי' דקתני החליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן שער לבן והמחי' וצריך לומר דההיא אינו חובה שבאת למקום הפשיון אלא שבאת למקום שהיא ראוי' לטמאת כגון באמצע הבהרת ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים סי' י"ב: