משנה כריתות פרק ג׳ משנה ד׳

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע כו': ארבע חטאות מבוארות חטאת על אכילת חלב וחטאת על אכילת נותר וחטאת על אכילת קדשים והוא טמא וחטאת על אכילה ביוה"כ ולפי שהוא נהנה מן ההקדש בשוגג חייב אשם מעילה כמו שיתבאר במעילה ולולי שהאכילה הזאת בשגגה לא נתחייב עליה חטאת: ויש בכאן ענינים ראוים שאבאר אותם לך דרך קצרה כדי שיתבאר לך בהם כל ההלכות האלו שבפרק הזה ובהם יתבאר לך מה שנאמר בהם משלישי מיבמות בהלכה שהבטחנו שם לדבר במקום הזה. וזה שהאסורים הרבים שחלים על דבר אחד אי אפשר אלא באחד משלשה צדדים או בכולם והוא איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת ואי אפשר שיחול איסור על איסור אלא באלו השלשה פנים לפי כלל עקרים שבידינו אין איסור חל על איסור המשל למה הדבר דומה כגון שיהיה בשר נבילה או בשר בהמה טמאה או חלב שנתבשל בחלב אינו חל איסור בשר בחלב על איסור הנבילה כדי שיהא האוכל ממנו חייב שתי מלקיות אלא מלקות אחד בלבד כמו שנתבאר במסכת חולין והנני מבאר לך אלו שלשה עקרים בדוגמות מההלכה זו שאנו מפרשין אותה וכמו שבארנו בגמרא ועל פיהן תקיש האיסורין. אמרו שאמתת הדין הזה הוא שיהא האוכל נטמא קודם שיביא שתי שערות בשנים המסויימים לכשיגיע לפרקו נאסר עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת הרי אלו שני איסורין באין כאחת וחייב גם כן במעילה על האכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קדש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו ולפי שהקדש נאסר בהנאה ומיגו דאיתוסף ביה איסיר הנאה איתוסף נמי איסור לענין אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף וג"כ החלב הזה שאכל קודם שיהא נותר היה מותר לגבוה ואסור להדיוט וכשיהיה נותר נאסר לגבוה איתוסף נמי בה איסור לענין אכילה ולפיכך חייב על אכילתו משום נותר ואם אכלו ביום הכפורים איתוסף עליו איסור אכילת היום שהוא איסור כולל כל האוכלים וכל המשקים והואיל ואסור ביום הזה לאכול בו דבר המותר הרי הוא ג"כ מוסיף איסור בדבר האסור באכילתו לפי שהוא כולל החלב הזה בכלל מה שאסור לאכול זהו איסור כולל ושמור אלו העקרים ושים אותם נגד עיניך לפי שאין חלין בדבר אחד איסורים הרבה אלא באחד משלשה עקרים והוא איסיר מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת: ואמר רבי מאיר דוגמא אחרת באיסור בת אחת והוא כשיוציא בפיו בשעת אכילתו שהוא חייב שתים משום מוציא מרשות לרשות בשבת וכן ביוה"כ לפי שאיסור שבת ואיסור יוה"כ באין כאחת ואין בזה חולק אלא שההוצאה אינה אכילה כמו שאמרו: ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לענינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון וזה שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה והחלב דרך (משל) [בישול] מותר בהנאה. לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב והוא ההיקש בנבילה שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני הענינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעה הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו:

ארבע חטאות. פירש הר"ב וחד משום יוה"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה ארבע חטאות]. וא"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע"כ. עיין ספ"ח דערכין. ומ"ש הר"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר"ש דבמשנה ד' פ"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס"ד בסוף פ"ה. ומ"ש ולגבוה שרי. וא"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]:

ואשם אחד. עמ"ש בספ"ה:

אם היתה שבת והוציאו. לשון הר"ב והוציאו בפיו. וכ"ה בנ"א. אבל מלשון התוס' נראה דל"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ"ש כשהיה אוכלו דאל"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר"ב שם ר"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר"ה. ע"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע (שבת דף צ"ב)]:

חייב. כתב הר"ב בגמרא מפרש אם היה יוה"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע"כ. והוא פי' דחוק מאד כ"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ"ו דף ס"ו [ע"ב]. כתב רש"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"כ:

וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד נ"ל דבהך מתני' וכמו כן בכולהו מתני' עד סוף פרקן, קמ"ל דאפשר דאיסור חל על איסור בין באכילות או בעילות, בג' אופנים, בכולל, מוסיף, או בת אחת:

וביום הכפורים דחייב ד' חטאות. משום חלב. ומשום שאכל קודש בטומאת הגוף. ומשום שאכל נותר. ומשום שאכל ביו"כ. וחייב גם אשם מעילות משום שמעל בהקדש כשאכלו. ואע"ג דבאוכל הקדש שאינו שוה כלום אין בו מעילה [פסחים דכ"ט], א) והכא מדהו"ל נותר אסור בהנאה. י"ל דהתם היינו שצריך שיהיה הקודש מצד עצמו שוה פרוטה אילו היה חולין. תדע דאל"כ מעילה בכל קודש היכא משכחת לה, והרי אסור בהנאה. ועי' [כריתות דכ"ג ע"א]. ואע"ג דבכל דוכתא אין איסור חל על איסור. אפ"ה חייב הכא על כל איסור קרבן, דמיירי שהיה כאן או כולל או מוסיף או בת אחת. כיצד. מתחלה כשנולדה הבהמה היה אסור רק חלבה. אקדשה חל איסור מעילה על החלב באיסור כולל, דמדאיתוסף איסור הנאה גם בכל גוף הבהמה, נכלל נמי בהך איסור גם הנאת אכילת החלב שימעול ג"כ כשאכלו, אף שאכילתו כבר אסור היה. ולהכי חייב קרבן מעילה כשאכל החלב, מלבד החטאת שהיה חייב באכילתו תחלה. וכשנטמא אח"כ האדם שאכלו, הו"ל תו איסור כולל, דמקודם שנטמא לא היה אסור באכילת בשר קודש טהור, והשתא שנטמא, נאסר גם בו, ומגו דנאסר בו, נאסר גם בהחלב הזה באיסור טומאת הגוף, אף שכבר היה אסור מתחלה. וכשנעשה החלב הזה אח"כ נותר, הו"ל תו איסור מוסיף, דקודם שנעשה נותר היה החלב הזה עכ"פ מותר לגבוה, והשתא כשנתותר נאסר גם להקריבו לגבוה. ולהכי מדחל איסור נותר על החלב לאסרו לגבוה, חל נמי אהדיוט. חל ליה יו"כ הו"ל תו איסור כולל, דמדנאסר השתא זה האדם מלאכול כל מאכל שבעולם, נאסר גם בחתיכה זו:

והוציאו בפיו שהוציאו בפיו בשעת האכילה כדרכו מרה"י לר"ה. דאילו בהוציאו בפיו שלא בשעת אכילה, אין דרך הוצאה בכך ופטור [כשבת פ"י מ"ג]:

חייב דבליעתו היא הנחתו. ולפי מה דקיי"ל [א"ח תרי"א] דיש חיוב הוצאה גם ביו"כ, נקט שאם היה שבת, ר"ל דאם חל יו"כ בשבת, חייב ג"כ עוד ב' חטאות משום הוצאה, משום שבת ומשום יו"כ, דאיסור חל על איסור בשחלין שניהן בבת אחת, והרי כשקידש היום חלו שניהן כא':

אמרו לו אינו מן השם ר"ל אין חיוב חטאת זה משום שם אכילה, רק משום הוצאה, ולהכי לא חשבינן ליה, כמו דלא חשבינן שאר פעולה שעשה בשעה שאכל, כגון שהבעיר אש ביו"כ בשעה שאכל, וכדומה. ור"מ חשיב ליה, דעכ"פ באותו כזית חלב שאכל ובאותה פעולה כשהיתה בפיו, נתרבו חיובי החטאת. [אב"י ל"מ נ"ל להוסיף על דברי קדשו של ע"ר, דר"מ ס"ל דכיון דאינו חייב בהוציאו בפיו רק באוכל. ובדרך אכילה, א"כ בכה"ג שם הוצאה תלוי בעניין האכילה, ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"י סי' ט"ו]:

כך נ"ל כוונת הש"ס, דהא דנקט הש"ס איתוסף איסור הנאה, היינו משום דבמעילה באמת בהנאה סגי שיתחייב. אבל אילו איתוסף איסור הנאה רק על החתיכה שנאסרה תחלה שלא היה שם כולל. לא הוה איסור מוסיף רק איסור חמור. ובאיסור חמור שאינו כולל או מוסיף או בת אתת, קיי"ל דאין איסור חל על איסור [ועי' תוס' חולין ק"א א']. ונ"ל שזה ג"כ כוונת תוס' [שבועות כ"ד ב'], יע"ש. וזה תוכן כוונת הרמב"ם [פ"ד ממ"א] שכתב דהנאה ג"כ חשוב איסור מוסיף: ואת"ל א"כ במבשל בשר נבילה בחלב. יחול נמי איסור בב"ח אאיסור נבילה מה"ט, דאיסור בו"ח הו"ל גם בהחלב איסור הנאה [ר"ל והרי אמרי' [חולין קי"ג ב] דבאכל חלב שנתבשל בחלב פטור]. כבר תירץ רבינו קו' זו במשניות הכא באריכות שקראה נקודה נפלאה. וכוונת דבריו, דבשלמא הקדש ודאי חייל על הבהמה, ומדחייל. נאסר נמי החלב בהנאה, להכי מחשב האיסור הנאה איסור מוסיף. משא"כ בב"ח שאמרנו, מאן יימר דחייל כלל איסור בב"ח על איסור נבילה שיהיה אסור בהנאה, דלמא לא חייל, ויהיה הנבילה שנתבשלה בחלב מותר בהנאה.

והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא"כ האיסור שבקדשים כיון דע"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א"ע במח"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש"ס [שבועות דכ"ד ב]. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש"א וברכת הזבח והניחו בצ"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק"ל אסוגיא דשבועות הנ"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי"ל משום דמצוה להקדיש הבכור [כערכין דכ"ט א] ליתא, דא"כ למה קאמר הש"ס איסור מוסיף, הול"ל שההקדש עם חלב איסור *) בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי בל"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס"ל [שבועות כ"ז ב] דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א"כ ק' מה תירץ דלהכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א"כ ה"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת"ל כיון דבכה"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו"כ, דג"כ החיוב בא ע"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע"כ צ"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' [שבועות דכ"ז ב] הנ"ל. אבל סתמא דש"ס כריתות הנ"ל ס"ל כפי מאי דקיי"ל [רמב"ם ספ"ו משבועות] כאמימר [בשבועות שם] דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי"ל דמיירי בבכור עכ"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע"כ דכוונתם דאי"ל דקיי"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה"ט לא נקט שבועה, וא"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס"ד כל הקושיות הנ"ל. אולם מהא מוכח דלא כר"ן [נדרים דע"ח א] בד"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש"מ דאל"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברינו הנ"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ"ה נקט מלת אקדשי', ש"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ"ש תוס' הנ"ל. ובל"ז ק' להר"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימותו נתשל עלה. ונ"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ"ש הר"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ד משגגות ה"ג] שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ"מ ראייתו ממכילתן [די"ד ב] דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ"ל. וכ"כ תוס' קידושין [דע"ז ב] וכפי הנראה ה"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג"כ במוסיף. מיהו ה"ה בכולל. א"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו [עי זבחים דל"ד א] מי לא איירי ביו"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ"פ ק"ל מדאמרי' קידושין [דע"ז ב] דחללה שנעשת זונה, הו"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב"ם [בפי"ז מביאה ה"י]. וק' אמאי הרי עכ"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע"ג דהשתא אין לו ברא. וא"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ"ה עכ"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ"ש דהול"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא"כ לא הו"ל לש"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ"ל דעק"ל בהא דאמרי' [ביבמות דל"ב ב] דהיכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול"ל אחוותא, הרי לכה"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א"כ י"ל דוקא כשאי"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב"ם. משא"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל [כרמב"ם פי"ט מא"ב], אז א"צ שיתרבו ממש הבנ"א הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בפ"ד משבועות ה"י, יע"ש ודו"ק]:

יש אוכל אכילה אחת גמרא ס"פ הזורק דשבת ותוס' פ' חלון (עירובין דף פ'.) ובגמרא פ"ד אחין דף ל"ד ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ד) ותוס' זבחים פ' ב"ש (זבחים דף מ"ד) ודר"פ גיד הנשה ודס"פ כל הבשר ודפ"ק דתמורה דף ג'. ועיין בירושלמי ר"פ המניח. ועיין ברב אלפס ז"ל ספ"ד אחין שהאריך ז"ל לבאר מתניתין דהכא דשייכא אמתניתין דהתם כמ"ש שם ספ"ד אחין. וביד ספי"ד דהלכות מ"א ובפי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ט ובפ' ששי דהלכות שגגות סימן ד'. בפירוש רעז"ל באיסור גרידא כגון האוכל נבלת וכו'. אמר המלקט א"נ כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה דאין איסור חל על איסור וכן נזיר שאמר שלא אוכל ענבים ואכל אבל במקום איסור מוסיף היכא דניתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחל עליו איסור שבועה אתאנים חלה עליו נמי אענבים הרגמ"ה ז"ל:

ד' חטאות ואשם אחד וא"ת אמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתנהו בשאלה. אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשיה מגו דאיתוסף באיסור וכו' ואי היה מיירי בבכור לא הוה אמר אקדשיה שהרי קדוש בפטר רחם תוס' ז"ל. אבל שם בשבועות דף כ"ד איכא בגמרא מאן דמוקי לה בבכור ואיכא כמה שנויי התם אפרכא דפריך התם משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו אבל איסור הבא מעצמו כגון ע"י שבועה לא קתני אע"ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו ואיכא נמי מאן דמוקי לה התם אליבא דר' אליעזר דאמר ס"פ שני דהוריות הנשיא מביא שעיר ע"ש ובמסקנא משני התם כי קתני מידי דחייל דוקא אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלית ביה מששא כגון שאישן ושלא אישן לא קתני ע"כ. ובגמרא פריך וליתני חמש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול ומשני בחדא בהמה מיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בד' עבודות של דם הלכך לא חייל עליה נותר. והדר פריך והרי משכחת פגול ונותר בחדא בהמה כגון וכו' ומשני באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי. ופריך והא נמי משכחת ליה בחד אבר כגון וכו' ומשני בכזית אחד קמיירי בשני זיתים לא קמיירי ופריך ולא והא קתני יוה"כ וביום הכפורים כותבת הוא דמחייב וכותבת אית בה שני זתים ותירץ ר"פ להכי לא תנא פגול דלא מיירי בשני זיתי חלב. ודקא קשיא לך כותבת כגון דמלייה לחלב בתמרי והשלימו לככותבת אבל החלב עצמו אין בו אלא כזית ורב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתרץ לה כגון כזית פגול מבהמה אחרת בהדה ולא משני כהני שנויי דקא משנינן ופריך עליה בגמרא וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם שהוא זית שלישי ומשני עליה דתנא בחדא אכילה קא מיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליטה מחזיק יותר משני זיתים:

ואשם מעילות שאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא:

אם היתה וכו' תוס' שבת פ"ק דף י"א ע"א ע"ב ודפ' עשירי דף צ"ב. ועיין בו שכתבתיו שם בסימן ג' והוא מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הרגמ"ה ז"ל. וי"ס דגרסי אם היה שבת וכו'. ואיתה נמי בתוס' דעירובין פ' שני דף כ"ג ודפ' בתולה נשאת (כתובות דף ז') וירושלמי רפ"ק דשבת:

והוציאו חייב פירוש הוציאו בפיו ואית דגרסי בהדיא בפיו וכן משמע מפי' הרגמ"ה ז"ל שאעתיק בסמוך בס"ד. וכן בכמה מקומות בתוספות:

אמרו לו אינו מן השם. שם בירושלמי מסיים בה אינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח ויובן עם מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם תוס' ז"ל. וביד פי"ג דהלכות שבת סימן ג'. ובטור א"ח סימן תרי"א. וכתב הרגמ"ה ז"ל ואע"ג דאמרינן דהמוציא בפיו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ה"מ כי מוציא שאר חפציו בפיו אבל אוכל כדרכו והוציאו בפיו חייב ע"כ. וכן הוא מפורש שם ס"פ הזורק כמו שכתבתי שם. והקשו תוס' ז"ל וא"ת מה שייך זה לעניין אכולה וי"ל דה"פ והוציאו בפיו חייב דכיון שהניחו ברה"י בפיו והוציאו בר"ה מיחייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו דהא מוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתם זו היא הנחתם ע"כ: