משנה כלים פרק כ״ב משנה ד׳

כסא הכלה. הוא המחופה באבנים ודומיהן והוא אשר יקראוהו חפוי וכאשר הוסר ממנו הרי הוא כאילו נשבר ולזה לא יטמא מדרס וב"ש אומרים שהוא כסא עץ וראוי לישב עליו ולזה טמא מדרס ואע"פ שהוסר החפוי: מלבן של כסא. הוא מרובע יורכב על הכסא וישב למעלה ואמרו [צ"ל ואמר שמאי] ב"ש שהוא יטמא מדרס כשישב עליו ואם לא ישב עליו לבדו הנה אם קבעו כסא בעריבה הוא טהור ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס כמו שביארנו בפרק עשרים ואמר שמאי שאפילו היה הכסא מעריבה ר"ל שנמצא עם העריבה מעץ אחד הנה הוא טמא מדרס אם ישב עליו ואין הלכה כשמאי:

כסא של כלה שנטלה חפוייו. פי' הר"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ"ח דשבת דף פ"א] ובפ"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ"ש בר"פ:

כסא שקבעו בעריבה כו'. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמו שנשבר כ"כ הראב"ד במשנה יא פ"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ"ה מה"כ [ה"ה]. דהתם כתב הרמב"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע"כ. ואף פשטן של דברי הרמב"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר"ר הירש יצ"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ"מ. מדכתב הרמב"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ"מ. לא ה"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ"ש וכן כו'. אין ראיה להכ"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א"כ ה"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ"מ דברי הראב"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב"ד] בכופת. ול"ק אלא על הראב"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו:

אף העשוי בה. ר"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב"ם:

כסא של כלה שניטלו חפויו כל כסא יש לו ד' רגלים בד' זויותיו. ועליהן מחובר מסגרת מרגל לרגל. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המלבן הזה מחברין ג' דפין למושב. והן נקראין חפיייו. אולם בכסא של כלה שעשוי לה למושב נכבד. עושין בו ג"כ ד' נסרין כעין דפנות למטה מהמושב מרגל לרגל. וגם אלו הדפנות נקראין חפויין. והנסרים ההם עולין עד ממעל למקום המישב. כדי שתתמוך עליהן הכלה ב' זרועותי' בב' הצדדים וגם בהנסר שלאחוריה תתמוך גבה. וכל אלו הנסרים נקראים חפוייו. דחפוי לשון כסוי הוא [כלעיל פי"ח מ"ג] וה"נ הנסרים הללו מכסין מושבה בכל הצדדים. ומיירי הכא שניטל א' או ב' מהנסרים שמצדדים שמסבבים למושבה:

ב"ש מטמאין דאע"ג דלא חזי השתא למושב חשוב של כלה. עכ"פ אכתי חזי לישיבה לשאר אדם. ולא נתבטל מושבו. דדמי לכסא שלפני קתדרא לעיל:

וב"ה מטהרין דמדנתקלקל קצת לא חזי לכלה. ומדנשאר בו קשוטים קצת לא חזי נמי לאדם פשוטי. ומה"ט לא דמי לכסא שלפני קתדרא לעיל. דהתם אין הכסא מחובר לקתדרא. ומיחדו השתא לכל אדם. אבל הכא כסא של כלה אינו נאות לכל אדם. מיהו ביחדו מהשתא לישיבת כל אדם. פשיטא דמק"ט להבא. ולא דמי לכופת לקמן [מ"ט] דצריך מעשה. התם לא הי' בו שום צורת כלי תחלה וסוף:

שמאי אומר אף מלבן של כסא אפי' ניטלו כל דפי המושב. ולא נשאר רק ד' רגליו והמסגרת שסובבת בין רגל לרגל. מדיכול לישב עליו כן בדוחק. ולהכי אף שאין בהמסגרת רחב טפח כשיעור מושב [כלקמן פכ"ז] אפ"ה מק"ט:

כסא שקבעו בעריבה עריבה אמק"ט מדרס. מדמיוחד ללישה הרי א"ל עמוד ונמ"ל אבל הכא מיירי שלקח כסא ממקום אחר וקבעה במסמרים תוך העריבה. כדי להניח עליו קמח או הככר שלש:

וב"ה מטהרין נ"ל דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי. דב"ש דס"ל [פי"ד מ"ב] במקל שקבעו במינקת אמרינן דבמעשה כל דהו לא נתבטל תורת כלי מתכות מהמינקת. ה"נ לא נתבטל תורת מושב מהכסא ע"י שחיברו בהעריבה. וב"ה ג"כ לשיטתייהו אזלי. דס"ל התם דמשחברם יחד נתבטל מהמינקת תורת קב"ט. ה"נ מדקבע הכסא בהעריבה. הרי כשירצה ללוש בה. א"ל להיושב על הכסא שבה עמוד ונמ"ל. והו"ל עי"ז דוגמת מינקת שתחב לתוכה המקל. ודמי נמי לקערה שקבעה בשידה שלא כדרך תשמישה [לעיל פ"כ מ"ה סי' ע'] דנתבטל תורת קב"ט מהכלי:

שמאי אומר אף העשוי בה שאם חקק בעץ העריבה עצמה מקום לשבת. אע"ג שהמושב שחקק הוא בגוף העריבה עצמה. אפ"ה כיון דהשתא חקק בה שבת לא יאמר לו עמוד ונמ"ל. ומק"ט מדרס:

וא"ת מ"ש קערה ושידה דמודי בהו ב"ש דהוה חיבור. ומ"ש מינקת במקל. וכסא בעריבה דפליגי בה. י"ל דה"ט. דקערה לא דמי למינקת. דקערה הרי מיירי שקבעה במסמרים בהשידה. אבל מינקת מיירי שלא חברה. רק תחב בה המקל. וגם קערה לא דמי לכסא. דקערה הרי קבעה הפוכה בהשידה. והרי עי"ז מצ"ע לא חזיא לתשמיש קמא. להכי קביעתה בשידה ביטל תשמיש קמא שלה. משא"כ כסא שקבעה בעריבה. מצ"ע עדיין חזיא לתשמיש קמא. ורק מצד עמוד ונמ"ל לא חזיא לתשמיש דמעיקרא. להכי לא ביטל קביעתה בהעריבה תשמישו דמעיקרא. וא"ת עכ"פ לב"ה קשה. מ"ש הכא כסא בעריבה מכופת בנדבך (פ"כ מ"ה) דלכ"ע לא סגי ליה בקבעו במסמרים לחוד. י"ל התם אכתי חזי כופת לישיבה. אבל הכא הרי א"ל עמוד ונמ"ל. ודמי טפי הכא לסדין (שם מ"ו) דקבעו לחוד. או עוד בפחות מזה מתבטל מלק"ט מדרס. וה"ט משום דסדין ג"כ בשקבעו לא חזי תו לתשמיש קמא. וא"ת אכתי קשה לב"ה מ"ש הכא מכסא שקבע בקורות בית הבד (שם מ"ג) דלכ"ע בקביעות לחוד לא נתבטל מלקבל טומאה מדרס (וכקושית רתוי"ט). י"ל דכסא בקורה שאני שלא התכוון לבטל ישיבתו שעל הכסא אחר שקבעו בקורות בית הבד. משא"כ הכא שקבע הכסא בעריבה. ודאי התכוון להניח עליו הככרות שילוש בהעריבה עי"ז נתבטל ישיבתו עליו כמעיקרא. לכן דינו ככופת בנדבך שקבעו ובנה עליו. דמדביטל ישיבתו תו אמק"ט מדרס. אמנם לרכ"מ (פכ"ה מכלים) גם לב"ה. ב' הכלים. דהיינו הכסא והעריבה כל א' מק"ט כבתחלה רק דלא מחשבו חיבור זל"ז:

וא"ת מ"ש מקורת הבד שחקק בה כסא שאמק"ט מדרס מטעם שא"ל עמונמ"ל (כפ"כ מ"ג) ולא פליג שמאי והרי הכא נמי כן. ולמה פליג שמאי. י"ל דהכא מיירי שמיד בתחלה כשעשה העריבה. חקק בה מן הצד הכסא ומדעשה כן מתחלה ס"ל לשמאי דדמי לשקין ומרצופין (רפ"כ) דאמרינן דמדעשאן תחלה לב' דברים יחד מק"ט מדרס. כ"ש הכא דעשה ממש בהעריבה תמונת כסא. ודאי גלי אדעתיה שביני ביני בשעה שאינו לש בה תהיה לישיבה. ומק"ט מדרס. ואע"ג דבשעה שלש בה א"ל עמונמ"ל. הרי בשקין ומרצופין נמי בשעה שימלאום יא"ל עונמ"ל. אע"כ כיון דיש זמן דלא יא"ל כן. מק"ט מדרס. ה"נ הכא כן. ורבנן ס"ל דוקא שקין ומרצופין שברוב פעמים יסעו עמם בדרך ולא יא"ל להיושב עמונמ"ל להכי שפיר מק"ט מדרס משא"כ עריבה שבבית כל שעה ושעה עימדת ללישה ויא"ל עמונמ"ל. א"נ י"ל התם בכסא שחקקו בקורות בית הבד. הרי אין אדם מצוי בבית הבד. רק בשעת עצירת הזיתים. והרי אז א"ל להיושב עמוד ונמ"ל. אבל הכא העריבה מצויה בבית גם שלא בשעת לישה (ועמ"ש בזה פ"כ סי' נ"א). והא דהפסיק תנא בהך בבא דכסא שקבעו בעריבה בין דיני דנטלו חפויו שבמשנה ד' לדיני נטלו חפויו שבמ"ה ו'. ה"ט מדבעי למסמך פלוגתייהו דב"ש וב"ה שבכסא:

בפי' ר"ע ז"ל. מלבן צורת לבינה מרובעת וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל איני יודע ציור של כסא זה מנין בא או מאיזה טעם הוא טמא ויותר היה נראה נכון לפרשו כסא דתנן סוף פירקי' דלעיל מלבן של משר הגדול עכ"ל ז"ל:

כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאין. בתוספתא א"ר יוסי רואה אני דברי ב"ש שאני אומר מלבן אפי' מבית האומן טמא. וסתם מתני' דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בכסא שקבעו בעריבה כר' יהודה אבל ר"מ פליג עליה בתוספתא ומוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בעשוי בעריבה מתחלתו: