משנה כלים פרק כ׳ משנה ד׳

עד שיקצע. עד שיחתוך קצוותיה וישוה אותם לישיבה ויהיה שם מעשה. אולם מחשבה לבד הנה לא תועיל בה ואחר זה השווי תהיה ראוי למושב: אע"פ שקבעה בכותל טמאה. ר"ל בטומאת שרץ לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפי דעת חכמים כמו שהתבאר מדעתם בט"ו מזאת המסכתא גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה (דף כז.) והלכה כחכמים ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע כמו שקדם:

עריבה גדולה. יתירה מתשעה קבין. הר"ש וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו מה"כ:

[*רבי עקיבא מטמא וחכמים כו'. וכה"ג פליגי בפ' כ"ז משנה ה]:

אע"פ שקבעה בכותל. כתב הר"ב ולא אמרינן כו'. או שנעשה כדי לשמש את הקרקע. וכן בפ"ח מ"ט [גבי פורנא]. עיין מ"ש במשנה י פ"ו דמקואות:

עריבה גדולה שמחזקת יותר מט' קבין. דמתוך גדלה לא חזיא כל כך לישיבה [וכמש"ל סי' כ"ג] דאילו באינה מחזקת כל כך לכ"ע כשנסדקה אפי' יחוד לישיבה א"צ [כלעיל מ"ב]:

שנפחתה מלקבל רמונים כך הוא שיעור ביטול טומאה מכל כלי בעלי בתים. מדלא חזיא תו להכניס לתוכה שום דבר שמצוי בבית [כרפי"ז] אבל סדק לא מהני לה לטהרה [וכלעיל סי' כ"ב] דהתם בעשויה לרחיצה מיירי. אבל הך עריבה דהכא. מדהיא גדולה אינה מיוחדת לרחיצה. רק מיוחדת ללישה וכדומה בשאר תשמישי הבית:

והתקינה לישיבה לשון התקינה משמע שעשה בה קצת מעשה שתהיה ראויה לישיבה. דלכ"ע קצת מעשה בעי [כך כ' רבעתוס' ב"מ נ"ב ב'. וכן מוכח לע"ד מלקמן פכ"ב מ"ט. וע"ש]:

עד שיקצע שיחתוך בה מקום מושב דס"ל דצריך מעשה רבה. ואע"ג דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כסוף פכ"ה] התם בשאינו מחוסר מעשה כלל. אבל בשמחוסר. לא סגי במעשה זוטא. א"נ התם בשלא היתה מיוחדת מקודם לשום מעשה אחר. משא"כ הכא [וערתוי"ט פי"ב מ"ז]:

עשאה אבוס לבהמה אהך בבא דלעיל קאי. ור"ל עריבה שניקבה כמוציא רימון. ועשה בה מעשה שתהיה מהשתא אבוס לבהמה. דאע"ג דכל כלי בע"ב נטהרו בשנתנקבו כמוציא רימון. אפ"ה בשעשוי להשתמש בהן דברים שגדולין מרמון. משערין בהן [וכרפי"ג ועי' מ"ש בס"ד ספי"ט] וא"כ אבוס של בהמה. שמניחין בה חבילות תבן ודשא. לפיכך כל שנעשית ונתיחדה לשם כך. אף שנתנקבו כמוציא רימון חוזרת לק"ט. וה"ה אם אחר שניקבה קצעו לישיבה וכלעיל. אע"ג שקבעה אח"כ בכותל אפ"ה מק"ט. ורק לרבותא נקט אבוס בהמה. דאע"ג שהאבוס תשמיש בהמה אפ"ה מק"ט. א"נ אורחא דמלתא נקט דדרך אבוס בהמה להשתמש בה גם כשנתנקבה. וגם דרך לקבעה בכותל. משא"כ במושב אדם:

טמאה מק"ט מכל אה"ט. אע"ג דכל המחובר לקרקע אמק"ט. התם בשנעשה תחלה לשם כך להשתמש בקרקע. אז אפי' בשעה שהוא תלוש אמק"ט משא"כ הכא. ועוד התם דוקא במשמש לקרקע כגון דלת ונגר שמשמש להבית. משא"כ הכא אבוס אינו מוכרח שיהיה מחובר:

כל זה פירשתי ע"ד הר"ש דמוקי לבבא זו שניקבה בכמוציא רימון. וקבעה בכותל כשהיא נקובה. וכך כתב גם הרמב"ם (פכ"ו מכלים ה"ח). אבל אי"ל דבעריבה שלימה מיירי. ורק שעשה תחלה לאבוס בהמה. ליתא. דא"כ ל"ל דקאמר ועשאה. הול"ל אבוס בהמה שמחובר בכותל. וגם אי"ל דהאי עשאה אדלעיל קאי. דהיינו בעריבה שניקבה. והאי עשאה ר"ל שחזר וסתם הפחת ג"כ ליתא. דאי בשסתמה. הרי משסתמה כלי מעליא הוה כמעיקרא. דרק לענין צמיד פתיל בכ"ח תיכף כשינקב במוציא רימון לא מהני סתימה בטיט. מדהו"ל כאוכלין שגבלן בטיט (כתוס' שבת צו"א ד"ה לעיל) אבל שאר כלים שסתמן יפה או אפי' כ"ח כשסתמן בזפת. מהני שפיר שיחזור להיות כלי לק"ט להבא. ורק טוי"ש נתבטל ממנה דפנים חדשות בא לכאן (כעירובין כ"ד א') ואי דקמ"ל דאע"ג שקבעה בכותל מק"ט. גם הא פשיטא. דלבטל טומאה מכלי שלם צריך שיבנה עליו (כלקמן מ"ה). אמנם אי קשיא הא ק"ל אהך מתניתין. אמאי אבוס יקב"ט. הרי תשמישי בהמה אמק"ט וכלעיל (רפי"ב) וא"ל דעכ"פ ביש להן ב"ק אפי' של בהמה מק"ט. וכדתנינן (פי"ז מט"ו) העושה ב"ק מ"מ מק"ט. ליתא. דהרי סנדל בהמה של מתכות אמרינן בי' (שבת נ"ט א') דלהכי מק"ט מדשותה אדם בהן מים במלחמה. משמע להדיא דאי לאו הכי אע"ג שיש לו ב"ק אמק"ט. וא"א נמי לומר דדוקא טבעת שהוא תכשיט בהמה וכלים אמק"ט. אבל שאר כלי בהמה מק"ט. ליתא. דהרי רש"י (בשבת נ"ט א') כ' בד"ה סנדל בהמה. שהוא עשוי שלא תתנזק בפרסותיה. ושם מיד בסמוך כ' רש"י וז"ל אי משום בהמה. הרי אין תכשיט לבהמה. עכ"ל. אלמא דתכשיט לאו דוקא. אלא כל דבר שצריך להבהמה תכשיט קרי לה. וכ"כ אמרינן שם בש"ס. הנפ"מ בין הטעמים דקאמר התם למה הסנדל יק"ט. דהיינו במאוס. וא"כ הרי גם במאוס שאינו קישוט. ואפ"ה תכשיט קרי לה ואינו מטמא. וכ"כ מוכח נמי דהרי תכשיטי בהמה וכלים בחדא מחתא מחתינהו תנא לעיל (רפי"ב) והרי בפירוש אמרינן לעיל (פט"ז מ"ז) דתשמיש כלי אמק"ט. וא"כ ה"נ תשמישי בהמה. אף שאינן לה לתכשיט. ודוחק לומר דאבוס שאני מדמשתמשת נמי לאדם. להאכיל בה לפועלים (כנדרים מ"א ב'). אלא י"ל דהא דכלי בהמה אמק"ט. היינו מה שאפשר לה בלעדי הכלי ההוא. ועושה לה רק לנוי (כלעיל פי"ד מ"ה) או לנחת רוח לה. או כדי להצילה מנזק (כסנדל בהמה וכדומה). אבל כל כלי שעושה האדם לצורך תשמישו בה. שפיר הו"ל כלי תשמיש אדם. וכי משום שגם הבהמה משתמשת בה מגרע גרע. אלא מק"ט כשאר כלי תשמיש של אדם. וכן מבואר בש"ס חילוק זה (בשבת נ"ב א') דמקשי הש"ס אמאי טבעת שבשיר בהמה מק"ט. הרי הו"ל תשמישי בהמה. ומתרץ רב יוסף דה"ט משום דאדם מושך בהן לבהמה. הרי מבואר הדבר דגם כלי בהמה שיש בהן צורך לאדם מק"ט. ומה"ט נמי אמרינן התם דמקל ודרבן מק"ט. מדנצרכים לאדם להשתמש בהן לבהמה. וכ"כ אמרינן לעיל(פי"ט מ"ג) דמזרון שהוא חבק לחמור מק"ט. והיינו ע"כ מדהוא לצורך אדם לחגור המשא על החמור. וגדולה מזה מצאנו. דאפי' מלבושי בהמה ממש. כעול ואינך דחשיב לעיל (פי"ד מ"ד) כולן מק"ט. וע"כ הטעם. משום דאדם משתמש בהן לבהמה. הו"ל כשאר תשמישי כליו של אדם. א"כ ה"ה וכ"ש אבוס. שא"צ לבהמה כלל. שהיא יכולה לאכול המספוא. אם יהא מונח ע"ג קרקע ממש. ורק האדם עושה אותה לצרכו שלא יתפזר המספוא א"כ לתשמיש האדם הוא עשוי ושפיר מק"ט. ומה"ט גם קלוסטר בר"פ מק"ט. ועי' מ"ש שם בס"ד:

אע"פ שקבעה בכותל טמאה. ולא בטלה מתורת כלי כמו דף של נחתומין שקבעו בכותל דמטמאו ליה רבנן לעיל בפט"ו: