משנה כלים פרק ב׳ משנה ז׳

אלו הקערות מעצם הטבלא והן כולן גשם אחד והרבה עושין מאלו במצרים וכל כלי ממנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמאה לבדה וישארו הכלים הדבקים בה טהורים ואם היה לזאת הטבלא אוגן גבוה מכל הכלים אשר בתוכה הנה כאשר יגיע השרץ באחת מאלו הכלים הקטנים כבר הגיע באויר זה האוגן הכולל ונטמאת הטבלא בכללה בהגעת הטומאה באוירה ואלו הקערות כולם הן מעצם הטבלא ונטמאות בכללה: בית תבלין של חרס. הוא כלי מחרס נחלק בעת עשייתו לרבועים רבים יעשו לשום בהן מיני התבלין כדי שלא יתערבו קצתם בקצתם: קלמרין המתואמות. הוא כלי נחלק באמצעו חלוקה אחת ואמר שדינן ודין הטבלא אשר בה הקערות אשר זכרנו אחד וזה שאם יהיה להן אוגן כולל תכלול הכלים והחלוקות אשר בתוכן הנה הכל נחשב כלי אחד ואם לא היה אוגן כולל הנה כל כלי וכל חלק וחלק נחשב יחידי ואע"פ שיהיו כולן דבוקים קצתן בקצתן. עוד אמר שזה הדין בעצמו בבית תבלין של עץ כאשר נטמא אחד מחלקיו במשקים טמאים לא נטמא חבירו אא"כ היה שם אוגן כולל הכל מחוץ אשר תשים אלו הרבועים כולן כלי אחד תכלול אותן וכאשר נטמא אחד מן הכלים נטמאו כולם וא"ר יוחנן בן נורי שבית תבלין של עץ כאשר לא יהיה לו אוגן ונטמא אחד מן החלקים במשקים טמאים נחשוב שעובי החלוק כבר נחלק לחצאין וכל מה שימשך לטהור טהור ומה שימשך לטמא טמא ונשאר בכאן שנבאר לאיזה ענין תקנו בבית תבלין של עץ טומאת משקין ולא אמר שנטמא אחד מהן בשרץ כמו שאמר בשל חרס ובכאן תצטרך שתהיה זכור לעקרים הקודמים וזה שכבר נאמר בהקדמה שכלי חרס מטמא מאוירו ואינו מטמא מאחוריו ושאר הכלים מטמאים בנגיעת הטומאה איך שיהיה מאחוריו או מתוכן וכאשר לא יהיה שם אוגן עודף כמו שהנחנו ובא שרץ בחלק מאלו החלקים נטמא זה הבית לבדו ולא נטמא אשר ימשך אליו לפי שהטומאה נוגעת בו מאחוריו וכלי חרס לא יטמא מאחוריו וכאשר היתה של עץ נטמא הכל לפי שכלי עץ כאשר נגעה בו טומאה נטמא בין מתוכו בין מגבו אולם משקים טמאים כבר בארנו בפתיחה שהם יטמאו מדרבנן הכלים כולם וכן הקדמנו שכלי שנטמא אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו והנה יתבאר בזאת המס' (פ' כ"ה מ"ו) שכלי שנטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו ולזה אם היה לזה הבית תבלין של עץ אוגן עודף אשר נחשב כאילו כלי אחד והגיעו משקים טמאים בתוכו נטמא הכל ואם לא יהיה שם אוגן גבוה אשר כל חלק נחשב לכלי והגיעו משקים טמאים באחד מהחלקים נטמא זה הבית ולא נטמא הבית הדבק בו לפי שמשקין טמאים נגעו בו מאחוריו ולא נטמא בזה כולו. אולם אם היה שרץ תמורת המשקים נטמא הכל והבן זה הנה כבר התבאר שדין השרץ בכלי חרס כדין משקים טמאים עם כלי עץ ועם זולתן מן הכלים וזה מבואר בתכלית:

טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] :

שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :

טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:

אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא:

הטמאין שבכלי חרס שמקבלין כל טומאה חוץ ממדרס. אף שיחדן למדרס:

טבלה שיש לה לזביז אף דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה. אפ"ה מדאיצטריך למתני בסיפא גם מילי דלא שמעינן מרישא. נקט נמי כולהו. ובל"ז י"ל דאורחא דתנא הכי בהרבה דוכתי [וערפ"ג דזבים וס"פ שם] וכ"כ התוי"ט בשם הר"ש. א"נ יש לומר דקמ"ל יש בה ב"ק. שאפילו ישנו ב"ק בכל מקום וכגון שיש בטבלא לזבז בתחתיתה. אפ"ה מדרגיל להשתמש בה גם מגבה לרקד עליו קמח [כביצה כ"ט ב'] לפיכך הו"ל כטבלא המתהפכת שמק"ט [כמנחות צ"ו ב'. ועמ"ש תוס' בשם ר"ת] וגם לא גרע מכסוי לפס [לעיל מ"ה] דמשתמש לפעמים באחוריו מחשב כב"ק:

ומחתה שלמה הא נמי מדיוקא דרישא שמעינן לה. רק קמ"ל הכא שצריך שתהיה שלימה לגמרי. ולאפוקי בנפרץ בה אפילו רק קצת מהדופן. לא מחשב תו ב"ק. אף שתוכל לקבל כשיטהו קצת על צדה:

שהיא מלאה קערות שחיברן היוצר בגופה בתחלה [רמב"ם כלים פי"ג הי"ג] וכ"ש בחברן אח"כ בהטבלא. אבל באין מחוברין. בנטמא אחד לא נטמאו כולן אפילו כשהלזבז שבשפת השולחן עודף דעכ"פ אדם וכלים אמק"ט מאויר כ"ח:

נטמאת אחת מהם בשרץ וכ"ש בנטמא ע"י משקה. דשיטמא משקה לכלי הוא רק מד"ס מגזירת משקה שמזב וזבה. דהיינו מעיינותיהן [כפ"ק דשבת] ורק משום סיפא נקט גם הכא שרץ לרבותא. מיהו בין בשרץ ובין במשקין כך הוא הדין בב' ב"ק שבכלי עץ [פי"ט מ"ז] וגם בב' ב"ק שבכלי עור [שם מ"ח] :

אם יש לה לזביז עודף שהלזבז שבשפת הטבלא עולה למעלה מכל הקערות:

נטמאה אחת מהם נטמאו כולן מדבא טומאה באויר הלזבז ונטמא הטבלא. להכי נטמאו כל הקערות שהן מגופה אי שנתחברו לה:

וכן בית תבלין של חרס גם הוא עשוי רבועיים רבועיים להרבה מיני תבלין שונים:

וקלמרים כלי כתיבה בלשון יון. שרייבצייג בל"א:

המתואמות שיש בגופו ג"כ הרבה רבועיים לדיו ולחול. לזרות על הכתב שיתיבש מהר. ולתחיבת הקולמוסין. ודבק לחתום האגרות וכולן מחוברין זב"ז סמוכין כתאומים. בכולן אם נטמא אחד מהן בשרץ לא נטמא חבירו. אע"ג שכולן מחוברין יחד. עכ"פ תוכו של זה הוא גבו של זה. ולא נגע בכלי האחר רק בגבו [ועי' לקמן פכ"ה מ"ד]. אבל בית התבלין וכו':

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה דוקא בנטמא במשקה דטומאתו רק מד"ס. וכדאמרן. דהרי כלי אמק"ט רק מאה"ט. אבל בנטמא בשרץ. הכל טמא. דהרי כלי עץ מק"ט מגבו [ועתוס' בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]:

לא נטמא חבירו דאע"ג דמשקין מטמאין כלי מד"ס עכ"פ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. וכן הדין ג"כ בכ"ח [רמב"ם פי"ג מכלים ה"ד]. אמנם לרש"י [בכורות ל"ח א' ד"ה ולא] כ"ח אמק"ט מגבו אפילו ממשקין. דלא עדיפי משקין שטומאתן מד"ס. מטומאה דאו' שג"כ אמ"ט לכ"ח מגבו [אב"י וצ"ע מפ"ח לקמן מ"ד] [ועי' לעיל סי' מ"ה]:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקין את עוביו בנגעו משקין בדופן עב שבין ב' כלים המחוברין:

המשמש לטמא דאותו חצי עובי הדופן שסמוך להצד שנפלו עליו המשקין הטמאים טמא דרק זה לבד נחשב גב להכלי שנטמא מהמשקין בתוכו. ולרבנן כיון דכל עובי הריוח שבין ב' הב"ק א"צ כלל להכלי שנטמא תוכו. לפיכך כל עובי הרווח טהור. דדמו לאבן אמצעית שבין ב' כירים שנטמאו ב' החיצונים דמה שא"צ באמצעית לשפיתה נשאר בטהרתו [כפ"י מ"ג]:

אם יש לו לזביז עודף ד"ה היא. ור"ל אם יש שפה מקפת בגבהו סביב לכל בתי קבול שתוך הכלי:

נטמא אחד מהם נטמא חבירו שע"י השפה המקפת לכל בתי קבול שבתוכו. מחשבו כולן ככלי א'. אבל באין השפה גבוה לא [וכלקמן פרק כ"ו]:

וא"ת מ"ש מלקמן שלהי פ"י בהעמיד קערות זו תוך זו וקערה עליונה מנוקבת בכונס משקה דאז אפילו שפתותיהן שוות. טומאה יוצאה דרך הנקב מזו לזו. א"כ כ"ש הכא שע"י הלזבז העודף בית קבול של כולן פרוץ מזו לזו ואוירן מעורב מזה לזה. וא"כ הוה ליה למימר דאפילו אינן מחוברין כולן בהטבלא. אפ"ה כיון שהלזבז עודף יק"ט כולן כשנטמא א' מהקערות אף שלא עברה הטומאה דרך הלזבז. וכגון שירד השרץ חי לאחד מהקערות ומת שם. נ"ל דשאני התם. דמשום שהכלי העליון נקוב בכונס משקה. לא מחשב תו כלי לחצוץ בפני הטומאה [אב"י ואע"פ דגבי טומאת מת אדרבא אין כלי חוצץ. הכא כיון דאין כלי נטמא מאויר כלי חרס שפיר חוצץ] וכמאן דליתא דמי. והו"ל כאילו יש השרץ באויר התחתון הא למה זה דומה לקדירה בתנור ושרץ בתנור שכשלא בא השרץ באויר הקדירה. הקדירה טהורה (כפ"ח מ"ד):

כך כתב הר"ב. והקשה עליו הגאון הגדול מו"ה עקיבא זצוק"ל דטעם זה לא שייך בסיפא בבית תבלין של עץ דלא נטמא מאוירו. אולם הר"ש כתב דע"י שהלזביז עודף מחשב כולו ככלי א' ורק הרמב"ם הכא כתב כל' הר"ב ובסיפא כ' גם הוא כל' הר"ש. וצ"ע עכלה"ט. ולפע"ד נראה דמ"ש הרמב"ם והר"ב אבתריה שהן מגופה. זהו כסברת הר"ש. שע"י הלבזבז הוה הכל ככלי א'. דאי"ל דמשום דמחוברין דא"כ גם בלא לזבז נמי. אע"כ תרוויהו טעמי צריכי ברישא ובסיפא. דבנטמא מאוירו לא סגי שיטמאו ג"כ שאר הקערות כשאינן מגופה. דאין כלי נטמא מאויר כ"ח (שבת קל"ח ב') אלא הכא הלבזבז עושה הכל כגופה. ואפילו הוה ככלי א'. אכתי לא הוה ליה למיטמי הכל כשלא נכנס באויר הלזבז. כלקמן ספ"ד. דבאמצעית עודפת אז כשהשרץ ממנה ולפנים. אף שלא נכנס באויר החיצונה. אפ"ה נטמא החיצונה. ועל כרחך מדהוה הכל ככלי א'. ואפ"ה בהיה השרץ ממנה ולחוץ. טהורה הפנימית. מדנחשב כגב דטפל אינו גורר להעיקר. אע"כ הכא שאני. שהלזבז העודף עושה כל שבפנימיותו ככלי א'. וכ"כ בסיפא הכא צריך לתרתי טעמי. דהרי מיירי במשקין דאמ"ט לכולן רק בנגעו מתוכו. דאל"כ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. אלא הכא מדלזבז עודף נעשה כל מה שבאויר פנימי ממנו כתוך א' ודו"ק:

המתואמות. בפי' משנה לה"ר שמשוז ז"ל כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ועשרים שנה מצאתי מנוקד המתאמת וכן בערוך ערך קלמר: ואית דגרסי המתאימות וה"ר יהוסף ז"ל הגיה המותאמת וכתב ס"א המתאמת:

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה לא נטמא לא נטמא חברו ריב"ן אומד חולקים את עוביו וכו'. לא פליג רק אבית תבלין של עץ: