משנה כלים פרק א׳ משנה ג׳

אמרי' בבועל הנדה (שם טו) ואם שכב [ישכב] איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים הנה מאמרו ותהי נדתה עליו ונודע שהוא יטמא משכב ומושב כמו שתטמא היא אבל אמר אחר זה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא בא הקבלה (נדה דף לג.) שהוא יעשה תנאי לזה הדין ואמר שאשר אמרתי לך ותהי נדתה עליו הוא שיהיה גופו כמו גופה ר"ל שיהיה אב מטמא במגע ובמשא כנדה לאדם ולכלי חרס כמו שאמרו בספרא מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אמנם משכבו הנה הוא לא יהיה אב כמו משכבה ואמנם יהיה משכבו ולד כמו כלים שנגע בהן ולזה אמר יטמא ר"ל שהוא יטמא בעצמו ולא יטמא אדם וכלים כמו משכב זב וזבה ונדה ויולדת. אבל אמנם יטמא אוכלים ומשקים לבד כמו כל ולד הטומאה ולשון ספרא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטמא אדם וכלים ותלאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. והנה יתבאר לך במס' זבים (פ"ד) שהכלים אשר יגעו על הזב ואם לא יגעו בגופו אבל יהיה ביניהם הבדל הנה הן כמו כלים שנגע בהן ויהיו ראשון לטומאה ויטמאו אוכלים ומשקים. וכאשר שמעת משכב לא ילך במחשבתך שיגע זה הטמא במשכב. וא"א. אבל אילו יהיה אלף בגדים זה למעלה מזה או אלף כסאות זו למעלה מזו וישב הטמא עליהן. הנה כל אלו הבגדים יקראו משכב ואין הפרש בין הכלי הדבוק או הכלי הדבוק לארץ ומה שביניהם הכל טומאת משכב ושמור זה. ויתבאר לך ממה שכתבנו שמשכב בועל נדה יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שיטמא הדבר אשר יהיה על הזב וזהו ענין אמרם מטמא משכב התחתון כעליון אמרו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב. ודע שאין הבדל בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין טומאה. אמרו שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם לרבות מערה כגומר ביאה. וכן מתנאי זה הבועל שיהיה בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה. ואמר הש"י בזב זובו טמא הוא וזה ראיה על היות עצם הדבר הנגר טמא. ואמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו ובאה הקבלה (נדה דף נה:) וזאת לרבות שכבת זרעו ומימי רגלו דא"א בלי צחצוחי זיבה. אולם רוקו הנה הוא פסוק (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב בטהור וגו' ואמר בנדה (ויקרא שם) והדוה בנדתה ובא הביאור (נדה דף נד:) מדוה כמוה ר"ל שדמה יטמא כמו טומאת גופה וזה כלו תטמא במגע ובמשא ותטמא בכל שהוא. וזהו החומרא הנוספת בו ולזה אמר בו אחר בועל נדה למעלה מהן. ואם היה בועל נדה כמו כן יטמא במגע ובמשא כנדה כמו שבארנו אבל כללו וזהו בכל שהוא. ובגמרת נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא לטמויי [צ"ל במשא] במת שהוא לנוגע ולנושא וכן שאריתו מושגת בזוב ואין בזה הפרש בין נוגע לטשא ר"ל שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו כמו שיתבאר בסוף מס' זבין:

עוד אמר למעלה מהן מרכב (ומושב) הוא כל מה שיכשר לרכיבה כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן כאשר יגיע כבדות הזב עליו ואפי' היה הבדל בין גשם הזב ובגוף המרכב אבן מושם שם הנה המרכב יטמא והיה מרכב הזב. ופירוש אבן מסמא כמו (דניאל ו׳:י״ח) ושומת על פום גובא וכבר בארנו שזב וזבה ונדה ויולדת באלו הפנים שוה ושהכל עושים מרכב ומשכב ורוקן ומימי רגליהם טמא:

ומשכב. הוא כל מה שהוא מוכן לשכיבה עליו כאשר שכב עליו הזב או אחד מהנזכרים עמו יטמאו ג"כ זה המשכב יהיה אב אפילו האבן גם כן הנה עקרו בין הזב והמשכב ולשון התורה שיהיו המשכב ומרכב מטמא אדם ובגדים. אמר במשכב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ואמר במרכב (ויקרא ט״ו:ט׳-י׳) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ולא נדין על אשר נגע במרכב בטומאת בגדים ואחר מה שבא הפסוק בנוגע במשכב שהוא מטמא בגדים ונוגע. במרכב שהוא טמא לבד ולא יטמא בגדים אח"ז והנושא אותן יכבס בגדיו ודין נושא ומרכב ומושב הוא מטמא בגדים בשעה שנושאו. הנה יתבאר לך מזה שהמרכב חלוק מגעו ממשאו לפי שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת נגיעתו ונושאו מטמא בשעת נשיאותו כמו הנבלה ומי חטאת שיש בו כדי הזייה לפי מה שהתבאר אולם המשכב שוה מגעו ומשאו לפי שהוא יטמא בגדים הנוגע בו והנושאו ואמר הש"י (שם) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ובספרא הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב אבל כאשר הגיע משכב הזב על כלי יהיה זה הכלי ראשון לטומאה ואין הפרש בין הכלי אשר יגע במשכבו או אשר ישא עליו המשכב ויגע בו לפי שכבר בארתי לך שאין שום מה שיטמא במשא זולת האדם:

למעלה מהן בועל נדה כו'. עי' מה שאכתוב בדבור למעלה מהן זובו וכו':

שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. פירש הר"ב כעליונו של זב מה עליונו של זב כו'. במשנה ו' פ"ד דזבים. ומשום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה. לא האריך למתני עושה משכב תחתון לטמא אוכלים ומשקין [*ועי' מ"ש בפרק כ"ז משנה ג' ובפכ"ח משנה ט']:

משכב. והר"ב נקט בלישניה משכב ומושב וכן בכמה מקומות ששנינו משכב ונקט משכב ומושב. ולא קשיא שזהו שכתב רמב"ם במשנה דלקמן כאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו שבין המרכב והמשכב. כמו שביארנו. אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תחלף בתמונה ובשיעור לפי [שיש] מי שיכשר למשכב [ויש] מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה. ומושב שהוא מיוחד לישיבה. ע"כ:

למעלה מהן זובו כו'. ל' הר"ב משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא וכו'. כ"כ הרמב"ם. ותמיהני דבמשנה ב' פ"ה דנדה מפרשים דזוב אינו מטמא בכל שהוא. אלא לרואה. וכמו שפירשו בשכבת זרע לבעל קרי בריש פירקין. ומיהו בל' הרמב"ם דהתם יש קצת לדקדק דלא קאמר שצריך כעדשה לנוגע אלא בש"ז בלבד. ודשל בעל קרי ולא דשל זב. אע"פ שהוא דוחק בלשונו. מ"מ נוכל לצדד כן. וכן משמע בחבורו שבפ"ה מה' אבות הטומאות כתב דין ש"ז שהוא לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה. ובפ"א מה' מטמאי משכב כתב רוק הזב וש"ז כו' ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא. אבל להר"ב שכתב בהדיא התם (בזבים) [צ"ל בנדה מ"ב פ"ה בד"ה ומטמאין וכו'] דזוב אינו מטמא לנוגע עד שיגע בכעדשה קשיא. ואע"פ שאפ"ל דהכא מפרש כמ"ד בגמ' פ"ה דנדה דף מ"ג בש"ז דבעל קרי שאף לנוגע במשהו. דתנאי נינהו כדאיתא התם. מ"מ דברי הר"ב סותרין זה את זה. וכן יש לדקדק מנלן להחמיר טפת זוב או ש"ז של זב שיהא חמור לטמא בכל שהוא אף לנוגע יותר משל ש"ז דאחר שאינו זב. והרמב"ם שכתב בפירושו וז"ל. ובגמ' נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא [לאתויי בכל] שהוא לנוגע ולנושא וכן [האחרים נתרבו] בזוב. ע"כ. ודקדקתי במקומו שהוא בפ"ז דף נ"ה. ולא אמרו שם. אלא כי אצטריך קרא למשא. כלומר דלמגע לא אצטריך דלא גרע מש"ז. כדאיתא התם. ולא מצאתי שיאמרו בכל שהוא כגירסתו של הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם והר"ב. ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו. עיין בפ"ד דזבים מ"ד. ועוד עיין שם פ"ה משנה ב' [*ובר"ש מייתי ברייתא דת"כ והיא סיפא דברייתא שכתב הר"ב לעיל דלמדין למשכב בועל נדה שיהא] כעליונו של זב דתני בסיפא נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' [ע"כ] . והשתא אין לנו לדחוק כלל אלא נפרש למעלה מהן זובו כו' שמטמא במגע ובמשא פירוש ששוה מגעו למשאו כדמסיק נמי הר"ב והרמב"ם ואילו בועל נדה אין שוה מגעו למשאו. ובאמת שהרמב"ם כתב בפירושו. וכן בחבורו פ"ג מהלכות מטמאי משכב. דבועל נדה מטמא במגע ובמשא כנדה. ויש לתמוה עליו מזאת הברייתא [עי' במל"מ שהאריך] בזה אבל מסקנת הר"ש. דבועל נדה אינו מטמא במשא לטמא בגדים. כמו שאינו מטמא במגע כההיא ברייתא דת"כ. אע"ג דהשתא נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא נבלה מטמא בגדים אפ"ה קתני שפיר למעלה מהן. אע"פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהו למעלה משלפניו. וכמ"ש ג"כ הר"ב במשנה דלקמן. [*וכן עיין לקמן בסמוך בד"ה למעלה מהן מרכב כו']:

זובו של זב ורוקו כו'. כולו נפקא לן בפרק דם הנדה (נדה דף נה) מקראי. זובו של זב דכתיב (ויקרא טו) זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא. וכתיב (שם) והזב את זובו מקיש את זובו לו. מה הוא לא חלק בין מגעו למשא לטמא אדם לטמא בגדים כו'. ורוקו נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא. ומימי רגליו יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת זרעו. אע"ג דש"ז דעלמא לא מטמא אלא במגע. הכא בש"ז דזוב דחמיר ולא משום דא"א בלא צחצוח זיבה אלא דמייתי ליה בק"ו מרוקו וכדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל. ומה טהור בטהור. טמא בטמא. טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא. דם הנדה. דקאמר קרא (שם) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה. ונדה מטמאה אדם לטמא בגדים. הר"ש. ותו התם [דף נד ע"ב] אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב כו'. דמה בר משכב ומושב הוא כו'. ואמר קרא (שם) אשר היא יושבת עליו. היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם. אותם מיעוטא הוא:

למעלה מהן מרכב. לא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר. דהא זובו של זב וחביריו מטמאים אדם במגע לטמא בגדים. ואילו מרכב לא מטמא אדם. כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב. ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמן בפרק כ"ג משנה ב' מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. הר"ש:

מרכב. לשון הר"ב התפוס של אוכף קרוי מרכב וכן פי' הר"ש. וז"ל רש"י ברפ"ג דערובין. תפוס דאוכף ארצו"ן בלע"ז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצון. ולהכי מטמא משום מרכב. ע"כ. וכ"כ בפי' החומש בפ' מצורע שהארצו"ן מטמא משום מרכב. והאוכף עצמו מטמא משוס מושב. ע"כ. ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב. ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד ב' מיני טומאות. ע"כ. אבל הרמב"ם פי' מרכב הוא כל מה שיכשר לרכיבה. כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן. ע"כ. וכן יראה פשטא דמתני' ב' פכ"ג. וכך ג"כ דעת התוס' דערובין [ד"ה אי] דאדפריך התם אדתנן כל שנישא כו'. חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והאיכא מרכב. ומהדרינן האי מרכב היכי דמי. אי דיתיב עליה היינו מושב. כתבו התוס' תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי"ל נהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא. מ"מ התנא כו' כל עניני ישיבות קאמר ע"כ. שמעינן דסבירא להו דישיבה דרכיבה היא טומאת מרכב:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא. פי' הר"ב אם היתה אבן גדולה על גב התפוס של המרכב והזב תופס בה. כלומר באבן הגדולה. אע"פ כו' נטמא התפוס. וכן פי' הרמב"ם. ואני תמה דכי תנן בכולה למעלה מהן. לא לענין קבלת טומאתן קתני אלא לענין שיטמאו אחרים. ואפשר שדעתם שכיון שמקבל טומאה ממה שעל אבן מסמא. ממילא מטמאים ג"כ אותו דבר שהוא על גבי אבן מסמא. אבל לא היה להם לסתום אלא לפרש. וז"ל הר"ש שהוא מטמא תחת אבן מסמא כגון שהמרכב תחת האבן. ובא וישב הזב על גבי האבן. ואח"כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה. בעוד שהמרכב תחתיה. נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. דתניא בת"כ בפ' זאת תהיה. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו. מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מסמא. [כלומר ואפילו על ידי אבן מסמא. ושוב ראיתי בתוספות ריש פרק דם הנדה. שהעתיקו ועל גביהן אבן מסמא. אבל בפירוש הרמב"ם משנה ג' פרק בתרא דזבים העתיקה ג"כ כגי' הר"ש. וגם בת"כ הגי' כך היא] תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת"ל כל כלי לעשות ריקן כמלא. ואין לי אלא משכב ומושב. מרכב מנין. ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב. כלומר דשניהן טמאין הנושא את המשכב. והנישא על המשכב. שישב הטהור על האבן. ומשכב הזב תחת האבן. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב. שלא חלק מגעו ממשאו. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. שחלק מגעו ממשאו. ת"ל כלי. לרבות את המרכב. ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו. דלא מטמא באבן מסמא. כדכתיב והנושא אותם. דאותם מיעוט. ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (נדה דף לג) והנשא כתיב דהכא בנישא ע"ג הדם איירי. שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה. דטהור הנושא את דם הנדה טמא. דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא. אבל הנישא ע"ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא. אחד שהזב ע"ג האבן. ומשכבות ומושבות תחתיו. דשאר דברים לא מטמא באבן מסמא. דהא מקרא דאשר ישב מתרבי ותנן בפרק בתרא דמסכת זבים (משנה ב) כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד. שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה. ובכה"ג איירי בפ' דם הנדה (נדה דף נה) דממעט דמה. ממה דכתיב בפ' זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב. דכתיבי בההוא ענינא. ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. ע"כ:

אבן מסמא. פי' הר"ב אבן גדולה וכבידה כו'. אע"פ שאין כובדו של זב ניכר כו'. כ"כ התוס' בריש פרק דם הנדה [ד"ה אבן] בשם ר"ת ורבינו שמואל. ומ"ש הר"ב והזב תופס בה. פי' באבן. ועיין [בפי' הר"ב] במשנה ה' פרק בתרא דזבים דאפי' נייר מפסיק. וגם הר"ש מסיק כך. אבל מטעם אחר. ובזבים ראוי להאריך:

למעלה מן המשכב הזב. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב. שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן. והטהור מלמעלה. כדפרישי' לעיל. וכהאי גוונא אצבעו של זב תחת הנדבך. והטהור מלמעלה טמא. כדתנן במס' זבים (פ"ה מ"ב)ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב

(ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ובמשא נמי מטמא בגדים. דילפינן בק"ו ממשכבו בת"כ בפרשת זאת תהיה במגע נדה שתטמא בגדים בק"ו ממשכבה. ומהאי ק"ו יש ללמוד הנושא'. וכן יש ללמוד בזב. הר"ש:

למעלה מהן בועל נדה אף דבועל נדה קיל מהנך אבות הטומאות דלעיל דאין אדם הנושאו מטמא בגדים. עכ"פ הך חומרא אית בי' שהוא וכו':

שהוא מטמא משכב תחתון כעליון ר"ל דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו דבשניהן בין שנגע או לא נגע בהן. אינן רק ראשון. ואמ"ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין. והיינו משום דבועל נדה אתקיש לנדה. דכמו בנדה עליון ותחתון שלה טמאים. כ"כ בבועלה כך דינו רק דבנדה וזב וזבה מצע תחתון שלהן. אם ראוי למשכב ומושב הו"ל אה"ט. ועליון שלהן בין ראוי או אינו ראוי. הו"ל רק ראשון לטומאה [ועי' זבים פ"ה מ"ב]. אבל בועל נדה בין מצע תחתון שלו הראוי או אינו ראוי למשכב או עליון שלו הראוי או אינו ראוי בין נגעו או לא נגעו שניהן אינן רק ראשון ואמ"ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין [ולא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה ועי' רמל"מ פ"ג ממשכב] ובזה חמור בועל נדה משרץ ונבילה ושאר אה"ט שנזכרו במשנה א' וב'. דבכולן בין כלי שתחתיהן או שעל גביהן. כשלא נגעו בהטומאה. טהורים לגמרי. וה"ה שבועל נדה מטמא לכל כלי או אוכלין ומשקין שנגע או נשא [עי' לעיל סי' יג] או הסיט ואפי' הסיט לכ"ח [כנדה לג א' ורש"י שם. ורמב"ם פ"ג ממשכב. וערמל"מ שם] משא"כ שאר אה"ט הנ"ל אינו מטמא לשום כלי רק במגע. ולא במשא והיסט: אמנם לתוס' [נדה ע"א ב' ד"ה ומערה] מוכח מתוספתא שבועל נדה אמ"ט כלי בהיסט. ורק בנשא הכלי ספוקי מספקא להו אם מטמא. מיהו אדם הנוגע בבועל נדה או נשאו. להר"ש שניהן אמ"ט כלי שנגעו באותה שעה. וכן מוכח מתוספתא שהביא. א"כ גם בהנך קיל בועל נדה מאינך אה"ט דמשנה א' וב'. אבל להרמב"ם [פ"ג ממשכב ורמל"מ שם] הנוגע או נושא בועל נדה. מטמא כלי שנוגע באותה שעה. ולרבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה שהביאן רמל"מ שם שוה בועל נדה בזה לשאר אה"ט דלעיל. דרק הנושאו מטמא בגדים ולא הנוגע בו:

שהן מטמאין במגע ובמשא ר"ל בין שנגע או נשא אותן חוזר אותו אדם לטמא בגדים וכלים שנגע בהן קודם שפירש מהטומא'. חוץ מאדם וכ"ח שאינן מתטמאין מהנוגע או נושא הנך אב הטומאות:

למעלה מהן מרכב הוא דבר העשוי לישב עליו בפיסוק רגלים [רב"א] ונ"ל דלישנא קלילא נקט. דהרי אותו מקום שיושב עליו בפיסוק רגלים דינו כמושב [כעירובין ד' כ"ז א'] אלא ר"ל דכל המחובר להדבר שעשוי לישב עליו בפיסוק רגלים כדי שיסמוך עליו הרוכב. הוא הנקרא מרכב והיינו אותו הנקרא "שטעגרייף" או "שטייגבעגעל" וכ"כ הסמוכות שלפני ואחורי האוכף כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. ואותן כלים אינן עשויין לרכוב עליהן רק שיסמוך עליהן הרוכב. הנך לבד נקראין מרכב [ועי' מ"ש בס"ד ביבקש דעת סוף סי' כ"ה]:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא [עי' מ"ש בס"ד ביבקש דעת סי' ו' וכ"א] ור"ל שאם הי' מרכב תחת אבן גדול וישב הזב למעלה על האבן אף שע"י כבדו של אבן אין הזב מכביד על המרכב שתחת האבן אפ"ה נטמא המרכב. וכ"כ אם חזר אדם טהור וישב למעלה נטמא. מיהו עכ"פ יש במרכב ג"כ קולא מהנך דלעיל. דאין הנוגעו מטמא בגדים אף קודם שפירש מטומאה:

למעלה מן המרכב משכב ה"ה כלי הראוי למושב דמשכב ומושב טומאתן שוה [כרמב"ם רפ"ו ממשכב] ובין שישב על המשכב או שכב על המושב נטמא אף שלא נגע בהן:

ששוה מגעו למשאו ר"ל דמטמא במסמא כדין של המרכב. אבל עוד חמור ממרכב דשוה מגעו למשאו דבשניהן מטמא בגדים וכלים שנגע קודם שפירש מהטומאה:

ואין משכב עושה משכב בהניח משכב טמא על גבי משכב טהור. אינו נעשה רק ראשון כשנגעו זה בזה. וכשלא נגעו נשאר בטהרתו. ובשאר החומרות כאבן מסמא וכדומה. כל מה שיש במשכב ישנם גם כן בזב עצמו:

והא דנקט הש"ס (נדה לב ב') כעליונו של זב. לאו דוקא. דגם הוא לא חמיר מעליונו של בועל נדה עצמו. רק משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי מעליונו של בועל נדה. להכי ניחא לי' טפי לתמוך דינו דבועל נדה אמה דכתיב בפירוש בקרא. א"נ קמ"ל דעכ"פ אין עליונו של בועל נדה קיל מתחתונו כדאשכחן בזב:

והא דלא נקט שוה מגען למשאן. כלישנא דנקט בסיפא גבי משכב ומושב. נ"ל משום דהא פשיטא דכולן שוה מגען למשאן. מדכולן דבר לח. שא"א שיגע בהן מבלי שיסיטן ולפיכך אי הוה תני הך לישנא לא הוה מטפי כלום אבועל נדה דתני מקמי הכי. דהרי גם הוא שוה מגעו למשאו שבשניהן אמ"ט בגדים וכלים כלל. להכי ניחא לי' טפי למנקט עיקר המעלה שיש להנך אבועל נדה שהם מטמאין בגדים במגע ובמשא. הא בועל נדה אמ"ט בגדים בין בנגעו או נשאו להבועל ולרמב"ם לעיל סי' י"ז דגם בועל נדה. אדם הנוגעו או הנושאו מטמא בגדים. פשיטא דלא הוה מצי למיתני הכי ששוה מגען למשאן. דא"כ מה מעלה יש בהן נגד בועל נדה. אבל קאמר שהן מטמאין במגע. ר"ל בכל שהוא מטמאין במגע ובמשא וכמו שכתב הרמב"ם להדיא (בפ"א ממשכב) משא"כ בועל נדה אמ"ט עד שישא את כולו. עוי"ל דלהכי לא נקט הכא שוה מגען למשאן. מדבעי למתני בתר הכי מרכב דלכ"ע אמ"ט אדם לטמא בגדים דרק הנוגע בו נטמא. ורק אדם הנושאו מטמא לכלים שנגע אז (כרמב"ם פ"ו ממשכב ה"ב):

ומ"ש הר"ב ורתוי"ט דמיירי. דכשתפס הזב בהאבן. נטמא המרכב שתחת האבן. תמוה. דהרי צריך שיהי' נשוי רוב הזב על הכלי שתחתיו (כזבים פ"ה מ"ה). וכי ס"ד שיהי' מרכב חמור ממושב בזה. וצ"ע [אב"י וכרע"ב ורתוי"ט. כתב ג"כ הרב"א ועי' זבים פ"ה מ"ב ברתוי"ט ד"ה אצבעו. ושם מ"ד ברע"ב ד"ה מקצת ודו"ק]:

למעלה מהן בועל נדה. [הגה"ה כתב החכם ה"ר סלימן אוחנא ז"ל וז"ל עיין בת"כ בפ' צו דף ב' ע"ג ותמצא מפורש התם שבועל נדה אינו מטמא במשא אוכלין דקתני התם יכול יהא טמא מטמא בשר הקודש במשא וכו' ת"ל אשר יגע במגע מטמא ואינו מטמא במשא אין לי אלא טומאות קלות טומאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל בכל טמא ע"כ ע"ש. משמע בפירוש שאינו מטמא במשא אוכלין וכלים וה"נ משמע ממתני' דסוף זבין דקתני בועל נדה בטמא מת וכו' ותימה גדול מהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שבועל נדה מטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט והרב רבינו שמשון נסתפק אם מטמא אדם במשא לטמא בגדים במגע דלא גרע מנבלה ואפשר לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב ומטמא בהיסט אם אדם טהור הסיט בועל נדה טמא במסיט הנבלה אבל אם הסיט כלים או אוכלין טהורים עכ"ל ז"ל:] קשה קצת דהא אשכחן בועל נדה קל מן נבלה דנושא נבלה מטמא בגדים ונושא בועל נדה אינו מטמא בגדים. וי"ל דשפיר קתני למעלה מהן בועל נדה דהא ע"כ צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. הר"ש ז"ל:

שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. כתב בערוך בערך תחת. ולמה אמר כעליונו של זב ולא אמר כעליון הנדה והלא עליון הנדה וזב שוין שמטמאין אוכלין ומשקים ולא אדם וכלים ותחתונים שוין שמטמאים אדם וכלים. לכן אמר כעליונו של זב שבועל נדה וזכר. [הגה"ה נראה שר"ל וודאי זכר הוא דהא לא שייך בנקבה] למדנו דינו מן הזב שהוא זכר כמותו אבל עליונו של בועל נדה אינו מטמא והבא על הנדה עצמה מטמא אדם וכלים והכל ע"כ. ונראה שר"ל אבל לעולם עליונו של בועל נדה אינו מטמא אדם וכלים כמו שאמרנו:

למעלה מהן זובו של זב. בגמ' בפ' שני דב"ק בעי ומאן האי תנא דאית ליה ש"ז של זב מטמא במשא ומשני האי תנא דמתני' דקתני ושכבת זרעו. ודחי ודילמא מטעם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשני א"כ ליתנייה גבי זובו מ"ש דקתני ליה גבי רוקו אלא משום דאתי בק"ו מריקו ומה רוק שהוא טהור באדם טהור. אפי' הכי באדם טמא כגון זב. טמא. ומטמא במשא. כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במס' נדה דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו. קרי שטמא בטהור. שהטפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו ש"ז וגו'. ואדם נמי מטמא במגע. כדכתיב או איש אשר תצא ממנו ש"ז ודרשי' במס' נדה בפ' יוצא דופן מנין לרבות את הנוגע בש"ז ת"ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב בין למגע בין למשא:

המרכב. התפוס של אוכף ותפוס היינו מה שאחורי האיש כשהוא רוכב ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו שאם היה מחובר לו היה כמוהו דהיאך יהיה לכלי אחד שני מיני טומאות ולקמן נמי בפ' כ"ג תנן אלו טמאים משום מרכב זרז האשקלוני וכו' עד וטפיטן של סוס. הרא"ש ז"ל. ולא כן פירשו תוס' ז"ל בנדה ר"פ בנות כותים ד"ה עליונו של זב ולא רבינו נסים ז"ל בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן ספ''ג דפרשת זבים:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא. לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא דכתיב והיתית אבן חדה ושומת. נקט אבן. ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט וכוליה פירקא בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני. הר"ש ז"ל: וכתב הר"י מסמא. ס"א מוסמא. ועיין במה שכתבתי בפ"ה דזבין סימן ו': ועיין רפ"ט דשבת ובפ' בתרא דנדה דף ע"א. והתם ר"פ דם הנדה כתבו תוס' ז"ל דמשום דרשא נפקא לן דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקי' דלהכי איצטריך התם קרא למעוטי דם הנדה מלטמא אף באבן מסמא שהיא טומאה קלה אע"פ שהנדה עצמה מטמאה במשכב ומושב שהן טומאה חמורה וגם באבן מסמא. ועיין עוד שם בד"ה אבן מסמא:

ששוה מגעו למשאו. עיין במ"ש לקמן פ' כ"ג סי' ג':

למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו'. ומצינו ג"כ חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת"כ פרשת זאת תהיה שיש במשכב שאין בזב ויש בזב מה שאין במשכב הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב חבורי משכב טמאים וחבורי הזב טהורים פי' בשר הזב טמא ולא צואה שעליו ולא קלקלין ולא שיראין ולא נזמים ולא טבעות אע"פ שאינם יוצאים כה"ג במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאים ממנה דהא דתנן לקמן ר"פ י"ב טבעת אדם טמאה טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורים התם כשאינה מחוברת לכלים שיוצאים מן הכלים ומ"מ אע"פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו הר"ש והרא"ש ז"ל וק"ק לע"ד אמאי לא הקשו ג"כ ממאי דתנן בס"פ שני דזבין הזב מטמא את האדם בחמשה דרכים כו' והמשכב את האדם בשבעה דרכים כו' במגע ובמשא ואין לומר משום דזב נמי משאו עושה ראשון ומדרס לבד הוא דלא עביד כמ"ש שם ספ"ג וכדתנן נמי בר"פ בתרא דזבין דהא נמי אע"פ שאין משכב עושה משכב מ"מ עושה אותם ראשון כדפי' ר"ע ז"ל: