משנה כלים פרק א׳ משנה ב׳

ענין למעלה יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת וכן הוא אמרו למעלה מהן בשארית הפרק. ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא. וזה שכל מה שיאמר בו מטמא במשא ענינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא יטמא ואע"פ שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הנטמא אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו. ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל. וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט הנה זה תקרא ג"כ משא לפי שכבר הגביה משאו וכן ההיסט הוא מין מן המשא והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו ג"כ אבל בהנטיה. דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה ותתטמא זו בנטית העץ. וכבר התבאר בגמ' [בבא] בתרא (דף ט:) שהנבלה מטמאה בהיסט ואמנם (אין) זה להיותה מטמאה במשא. ובהיסט מין מן המשא. ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו ובספרא לכם הן מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא דמיון זה שאם לקח אדם ק' כלים דרך משל וישימם בידו אחת הראשון על השני עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה וכן הכלי היותר עליון נטמא להיותו נוגע בנבלה ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה. הנה כבר בארנו טומאת משא על השלמות והושלם ענינו. אמר שנבלה מטמאה במשא לטמא בגדים. ר"ל שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו וזה לשון התורה. ואולם הנבלה הנה אמרו ית' (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ובאה הקבלה (יומא דף יד.) שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מק"ו שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא טהור שהזה על הטמא טהור המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמ' נדה (דף ט.) המזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא ר"ל הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה וכבס בגדיו במקום שבא אין הכונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד. אבל הכונה שהוא יטמא איזה בגד. ילבוש אותו או לא וכן שאר הכלים. ולשון ספרא מטמא שאר הכלים כבגדים וזולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני. לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאין כמו שישליך הנבלה ממנו ויהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שבארנו בפתיחת דברנו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה יטמאו אלו הכלים והם ראשון וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה. ופי' חשוכי בגדים מנועי בגדים כאמרו [בספרי תנ"ך שלפנינו כתיב חשקת בקוף ואולי צ"ל יחשך נפשי מי שחת (איוב ל״ג:כ״ח)] חשכת נפשי משחת (ישעיהו ל״ח:י״ז) ומטמאים במגע חשוכי בגדים והענין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו וזה לשון התורה (ויקרא י״א:ל״ט) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ולא יודן במגע בטומאת בגדים. הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתה נטמא גופו ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאותו לאמרו והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לובש אותן בשעת מגע וכן מי נדה וזהו ענין אמרם נבלה חלק מגעה מן משאה:

נבילה. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר"ש. ובריש פ"ה דזבים כתב הר"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ"ש הר"ב בריש פ"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא:

ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר"ש במ"ב פ"ח דפרה. ובפי' הר"ב מ"ח פ"ט דפרה. ועוד בספ"י:

שהם מטמאים כו'. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר"ש:

במשא. עיין בפי' הר"ב דמ"ג פרק בתרא דזבים [ד"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג"כ. ומ"ש הר"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"א מה' ט"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע"כ. ואם גם דעת הר"ב כן. א"כ לפי מ"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ"ש בזבים פרק בתרא מ"ו:

וחשוכי בגדים במגע. עמ"ש במ"י פרק בתרא דזבים [ד"ה ובמי] [*ומה שכתב הר"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ"ש הר"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר"ש והרמב"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ"ל יטמא עד הערב] אע"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ"ק דיומא דף י"ד [ד"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']:

למעלה מהם כל למעלה מהן דקתני. ר"ל שחמור בדבר זה משלפניו. אע"ג דאית ביה נמי קולא משלפניו במלתא אחריתא [רב"א וכ"כ הר"ש במ"ג]:

נבילה ר"ל כזית מבשר נבילה:

ומי חטאתשיש בהם כדי הזייה ר"ל מטמאין לאדם טהור שנשא אותן. מיהו בין ביש או באין בהן כדי הזייה אין מטמאין רק כשנגע או נשא אותן שלא לצורך להזות. אבל שעשה כן לצורך להזות על הטמא נשאר בטהרתו [רמב"ם רפט"י מפרה]:

שהם מטמאין את האדם במשא כשנשא אדם את הטומאה. כל שהטומאה מכבדת על האדם נטמא [ולאפוקי במפסיק אבן מסמא בין האדם להטומאה ועי' ביבקש דעת סי' ו] ואפי' הניחה אדם אחר עליו. ולא הזיז הנושא את הטומאה ממקומה [ולהר"ב צריך שיזיזנה] או אפילו רק הניעה אדם ע"י היסט וכגון שהיתה מונחת על דף. והקיש אדם בגופו בדף ונזדעזעה הטומאה. כולן דינן כנושא טומאה ונטמא [וערמב"ם פ"א מטו"מ]:

ר"ל דנבילה ומי חטאת חמורים מהנך דלעיל בב' דברים. א) דמטמאין לאדם שנשא אותן אפי' לא נגע בהן [וכמש"ל]. ב) דבגדים או כלים שנגע בשעה שנשא הטומאה נטמאו גם הן. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן אז שנשארו בטהרתן. משא"כ אחרי שפירש האדם מהטומאה. אינו רק ראשון לטומאה. ולפיכך אינו מטמא בגדים וכלים עוד [כב"ק דף ב' א']:

וחשוכי בגדים ר"ל מנועים בגדי הנוגעים בטומאות הנ"ל מלהטמא דדוקא מי שנשא נבילה או מי חטאת מטמא בגדים וכלים שנגע בהן באותה שעה קודם שפירש מהטומאה. משא"כ הנוגע באה"ט הנ"ל אמ"ט בגדים וכלים שנוגע. אף קודם שפירש מהטומאה. והא דלא נקט תנא כפשוטו "ואין מטמאין בגדים במגע" היינו רק משום מי חטאת נקט הך לישנא. מדא"א שיגע בהן בלי שיסיט. והרי היסט הו"ל כנושא. להכי קאמר וחשוכי בגדים במגע. ר"ל אף דאדם שנוגע במי חטאת מטמא בגדים לא משום מגע מטמא הבגדים רק משום היסט (רב"א):

וא"ת האיך אפשר לומר שבשעה שמחובר לטומאה יהיה אב. וכשיפרוש ממנה יהי' ראשון. וכי טומאת אב שהי' בו בתחלה להיכן הלכה כשפירש מהטומאה. וכדמקשה כה"ג בש"ס (פסחים דל"ג ב'). וי"ל הך טומאת אב שהיה בו בשעה שמחובר לטומאה. לאו טומאת עצמו היא רק טומאת הנבילה שנשאה דהו"ל כאילו מחוברת בהנושא. וכאילו הנוגע בהנושא נגע בהנבילה עצמה. ובכה"ג צריך נמי לתרץ לקמן פי"ט מ"ה. ופי"ח מ"ז. ובזבים פ"ה מ"ב. ועוד בכמה דוכתי. דבכולהו מחלקינן בטומאה בין קודם או אחר שפירש מהטומאה. והא דנקט מטמא בגדים דמשמע רק בגדים שלובשן. דקשה ולמה לא נקט כפשוטו מטמא כלים שנוגע. י"ל דלישנא דקרא נקט דכתיב יכבס בגדיו. ובעי נמי לאשמעינן. דדוקא כלי שהוא דומיא דבגד. מטמא באותה שעה ולאפוקי אדם וכ"ח. וכתורת כהנים שהביא הר"ב (פ"ה דזבים מ"ה. ועתוי"ט שם): אולם לרבינו הרא"ש (פ"ה דזבים מ"א) שכתב דכל המטמא בגדים. אין חילוק בין פנימיים לחיצוניים. דאע"ג שלא נגע בהן בגופיה טמאים. א"כ נ"ל לפ"ז דלהכי שפיר נקט מטמא בגדים. לאשמעינן דאפילו בגדים החיצונים שלא נגע גופן בהן טמאים (ועמ"ש בס"ד בזבים פ"ה) דמסתבר כרבינו הרא"ש (אף שמדברי שארי רבותינו לא משמע כן) והן אמת שגם רבינו מאור עינינו רש"י זצוק"ל עמד בזה. למה נקט בכל דוכתא מטמא בגדים. ורצה לומר מטעם זה (ב"ב ד"ט ב') דדוקא בגדים שלבש מטמא. ולא בגדים וכלים שנגען מבלי שלבשן. אבל רבעתו"ס שם דחו דעת זה בראיות ברורות. אמנם מה שכתב הר"ב דדוקא אדם שנשאן נטמא. אבל כלים ואוכלין ומשקין שהי' טומאה על גביהן. ולא נגעה בהן טהורין. וכתב ע"ז הגאון הגדול מו"ה עקיבא זצוק"ל וז"ל. וכ"כ הרמב"ם בשם הספרא. וכ"כ רש"י (שבת פ"ג ב' ד"ה כרעו הן) אולם רש"י עצמו כתב (נדה נ"ד סוף ע"ב) וז"ל שם. אבל דם נדה מטמא את שתחתיה משום משא. להיות ראשון אף שלא נגע בו. עכ"ל. הרי מבואר דכלי נטמא במשא. וצ"ע. עכ"ל הגאון הנ"ל: והקשיתי לו א"כ למה לא התמיה על רש"י ממשנה ערוכה (פ"ה דזבים מ"ב) דקאמר להדיא. כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ ממרכב ומשכב ואדם. וכ"כ מעובדא דחגיגה (דכ"ג א') שהניח רצועה על פה החביות. ונפלה לתוך החביות ונטמא. ול"ל נפלה לתוך. הרי ממילא נטמא החביות ממשא המדרס. אע"כ מ"ש רש"י את שתחתיו ר"ל אדם שתחת הדם נדה. דרק אדם ראוי להיות טמא כשנשא טומאה. להכי בנשא דם נדה נעשה ראשון לאחר שפירש מהטומאה. תדע דהרי כן מוכיח נמי לשון רש"י דרק אאדם קאי דאי אכלי הול"ל "אבל מטמא אותו". ור"ל הכלי דנקט ליה מקמי' הכי דאינו נעשה אב כמשכב שתחת נדה. ותו דאי אכלי מה ראיה מייתי רש"י מפ"א דכלים מ"ג. והרי התם לא נזכר כלל דכלי נטמא במשא. אע"כ כדאמרן דרק אאדם קאי: והשבני הגאון הנ"ל וז"ל לענ"ד את שתחתיו משמע כל שתחתיו. והא דלא נקט רש"י "אבל מטמא אותו". ה"ט מדסד"א דדוקא משכב נטמא במשא. ומ"ש מר ידידי הרב נ"י מפ"ה דזבים ימחול לי. דאין זה משנה ערוכה. דהרי ר"ת (עירובין דכ"ז) פי' משנה זו. דכל שהזב נישא עליו טהור. היינו מטומאה חמורה. אבל טמא טומאה קלה. ומה שהקשה מר מחגיגה. י"ל כיון דחביות כ"ח אינו נטמא במגע ע"ג. ה"נ אינו נטמא במשא ע"ג. ומ"ש ידידי מהראיה דמייתי רש"י מפ"א דכלים. נ"ל דראיית רש"י אינו רק דדם נדה מטמא במשא. עכ"ל הגאון זצוק"ל: ויען הננס להשיב דבר דבור על אופניו דמ"ש הגאון ז"ל דאת שתחתיו משמע כל שתחתיו. לפענ"ד א"א לומר כן. דא"כ אוכלין ומשקין נמי נטמאו בנשאו לטומאה. והא ליתא. דהרי אפילו זב דחמור דמטמא למשכבות שתחתיו כשהן ראויין למשכב ועושה אותן אב הטומאה. אפ"ה אמ"ט לאוכלין ומשקין שתחתיו כשלא נגע בהן (כרמב"ם פ"ו ממשכב). ומ"ש עוד הגאון ז"ל דהמשנה פ"ה דזבים. אינה משנה ערוכה. דלר"ת כל שהזב נישא עליו טהור היינו רק מטומאה חמורה. ע"ז אמר שומר. הרי תוס' שם דחו דברי ר"ת אלו בשתי ידים. ומ"ש הגאון עוד דסוגיא דחגיגה י"ל דכמו דכ"ח אמ"ט ע"ג במגע כ"כ אמ"ט שם במשא. נ"ל דכוונת הגאון ז"ל אע"ג שהרצועה הטמאה היתה מונחת על השפה של החביות. נמצא שנגעה גם בקצה השפה שכלפי פנים. עכ"פ הרי כבר כתב הרמב"ם (פי"ג מכלים ה"ח) דכל משפה פנימית ולחוץ דינו כע"ג. ומדהוקשו מגע ומשא אהדדי מדכתיב והנוגע והנושא כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא (כפ"ט דחולין מ"ה). אמנם במחכה"ר דברים אלו הם מגדל הפורח באויר. דהרי קיי"ל דב' חצאי שיעור המחוברין בקיסום אין מצטרפין לטמא הנוגע בא' מהן. ואפי' כשמחוברין אז כאחד טהור. ואפי"ה בנשאן כאחד נטמא (כרמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ה). ותו דהרי בנדה (דמ"ב ב') אמרינן בפירוש בבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. וכ"כ תרווד רקב מטמא במשא ולא במגע (כרפ"ב דאהלות). אלמא דגם מה שאינו מטמא במגע מטמא עכ"פ במשא. אע"כ דהיקישא דמשא למגע אינו רק לענין המקום. דהיינו בא"א כלל ליגע בטומאה שבפנים. דהיינו מוח שבקולית סתומה מכל צד שא"א ליגע שם בהמוח. לפיכך אמ"ט גם בנשאו. אבל ודאי יש כמה דברים שאמ"ט במגע אבל מטמאין במשא. ותו מדפליגי ר"י ורע"ק התם רק בנבילה. וס"ל לרע"ק דכל שאמ"ט במגע אמ"ט נמי במשא. והרי באהלות (פ"ב מ"ז) ס"ל לרע"ק דעצם כשעורה שנחלקה מטמא במשא ולא במגע (כרמב"ם פ"ד מטו"מ וכרתוי"ט שם) א"כ מוכח דרק בנבילה הוקש ולא בשאר טומאות. וכן משמע נמי לשון הרמב"ם (פ"ב מאה"ט הי"א) ע"ש. ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו באהלות (פ"ב) ודו"ק. ואם נאמר דכוונת הגאון ז"ל לאו אהיקש. רק דמסתבר שיהיו כל הטומאות שוות בכלי חרס. גם הא ליתא. דא"כ הא דאמרינן (שבת פ"ד א') דילפינן מקרא דאין כ"ח נטמא במדרס. וקשה לי ל"ל קרא. סברא הוא. הרי אין מדרס שייך באויר כ"ח והרי לפי דברי הגאון כל טומאות שבכ"ח צריך שיהיו שווין. אולם גם אם ניתן להגאון ז"ל פירושו ברש"י הנ"ל דמ"ש רש"י את שתחתיו. היינו כלי שתחת דם הנדה. אפ"ה לא ק' דברי רש"י אהדדי כקו' הגזצוק"ל. די"ל דדוקא דם נדה קאמר רש"י דמטמא כלי שתחתיו. ומהטעם שכתב רש"י בעצמו שם מדהוקש לנדה. אבל בשאר אה"ט מודה דאין כלי שתחתיו נטמא בשלא נגעה בו. ומ"ש הגאון עוד דהראי' דמייתי רש"י מפ"א דכלים היינו רק דדם נדה מטמא במשא. אנא נפשי כתבא יהבית דבעניותן יש כאן עיון מאד. דהנה במשנה ג' בפרקן קאמר למעלה מהן בועל נדה שעושה מצע תחתון כעליון. ר"ל דמצע תחתון שלו שוה בדינו להמכסה עליון שלו. ששניהן דינן כעליונו של זב. דאינן נעשין רק ראשון לטומאה. והרי משכב דתני בבבא זו ודאי היינו כלי. וא"כ מבואר הדבר היטב דרק בועל נדה מטמא כלי שתחתיו אף שלא נגע בו. אבל שרץ ונבילה ואינך אבות שנזכרו לעיל מיניה במשנה א' וב' אין כלי שתחתיהן טמא כשלא נגעו בו. ותמוה לפ"ז סוגיא (בנדה ס"ט ב') דאמרינן זב וזבה שמתו מטמאין במשא. מקשה הש"ס. אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ואצטריך הש"ס לדחוקא בתירוצים דבמשא דקאמר היינו מסמא. וק' לפי דברינו הנ"ל דכל כלי אינו נטמא בשהיה הטומאה עליה. חוץ בזב וזבה. וע"כ צ"ל דס"ד דמקשן דבמשא דמתניתין היינו בשנשא אדם את הזב שמת. ולהכי מקשה שפיר. אטו כל מת מי לא מטמא במשא דהיינו בשנשאו אדם. ולהכי אצטריך לדחוקי דבמשא דקתני היינו במסמא דבכה"ג רק זב מטמא ולא מת. וק' ל"ל לש"ס לדחוקי כולי האי ולטייט מלת במשא שבמתניתין. לימא דבמשא דקתני היינו לענין כלי שתחתיו. דבשאר מת אינו מטמא לכלי שתחתיו כשאינו מאהיל עליו. אבל זב וזבה מטמאין לכלי שתחתיהן כשמת כמו בחייהן. וביותר תמוהין דברי רש"י התם (בד"ה כדכתיב) שכתב להדיא דמיירי שיש כלי תחת המסמא דבשאר מת אמ"ט שאין זה משא. עכ"ל. משמע ודאי דאי לא הוה מסמא. רק דבר אחר חוצץ בין המת להכלי היה הכלי נטמא במשא. והרי הוכחנו לעיל במשנה ג' דלא שייך משא בשאר טומאות. ואת"ל לחלק דס"ל דדוקא מת מטמא לכלי שתחתיו במשא ולא שרץ ונבילה. לא ידענא איזה שורש נמצא מנ"ל לחלק בהכי. וגם הרמב"ם (טומ"מ פ"ו הי"ד) שפתיו ברור מללו דגם במת לא שייך טומאת משא בכלי שתחתיו. וכן הר"ב כאן מ"ב קאמר בכלל דלא שייך טומאת משא בכלי שתחת שום אה"ט. ושם בנדה (פ"י מ"ד) נקט ואתא לישנא דרש"י ממש דמיירי ביש כלי תחת המסמא משמע דבלא מסמא הי' נטמא הכלי שתחת המת. הרי אפי' נימא דרש"י אזיל לשיטתי' הנ"ל (נדה נ"ד סוף ע"ב) דכל כלי שתחת טומאה נטמא. ק' דעכ"פ מי הכריח לרבינו בסוגיא דזב וזבה שמתו לאוקמי מסמא דמתני' בכלי. ולא כפשוטי' באדם. אבל להר"ב ז"ל גדלה מדורת התימה דהרי סותר דברי עצמו. וצ"ע גדול (ועי' מ"ש בזה נדה פ"י שהארכנו בזה בס"ד):

וכן אמרינן בתוספתא (פ"ה דזבים) וכן פסק נמי הרמב"ם (באה"ט פ"ו הי"ג). ולכאורה נראה ראי' לזה מש"ס (בכורות כ"ג א') דקאמרינן דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאי רוב אפר מקלה אמק"ט במגע ולמה לא נקט טפי מי חטאת שנתערבו במים דעלמא דהרי תערובות כזה מצוי טפי מתערובות אפר פרה באפר מקלה. אלא ש"מ דכל תערובות שבמים אפי' יהיה הרוב ממים דעלמא אפ"ה כל שמעורב בהן כדי הזיה מי חטאת מטמא אפי' רק במגע. מדא"א בהן מגע בלא משא. ומה שהקשה ע"ז רכ"מ בשם הר"י קורקס (שם) דעכ"פ משכחת לי' בהן מגע בלי משא כשנקרשו המים בקור. במחכ"ר אי בשנקרשו הרי אז דינן כאוכל שנגע במשקין (כרפ"ג דטהרות) דאינו נעשה הכא רק ראשון ואינו מטמא לאדם כלל. אבל כ"ז בורכא. דאפ"ה הוה מצי שפיר למנקט שנתערבו מי חטאת ברוב מים דעלמא דאמ"ט במגע. ואפ"ה לא תקשי דהרי עכ"פ נטמא משום נושא מי חטאת. י"ל דאפ"ה יש נ"מ בשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין שאינן נפסלין שאינן נטמאין בנשאו לאהט"ו (כתוספתא פ"ה דזבים). ותו דבפירוש תנינן (תוספתא פ"ח דפרה) דמי חטאת שנתערבו ברוב מים דעלמא גם במשא אמ"ט (ועי' מ"ש בזה בס"ד פ"ט דפרה "בבועז" סי' ח' שהארכנו שם בכל זה):

למעלה מהם נבלה. ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה"ר שמשון ז"ל:

לטמא בגדים במגע. מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז"ל וגם הרי"א ז"ל מחקו מלת במגע. וע"ש ברמב"ם פ"ו דהל' אה"ט סי' י"ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב"ם ז"ל שנדחק בכ"מ לפרש שר"ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר"י קורקוס ז"ל דאפשר דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע"כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי"ב בדבורא דחטאות ע"ש: