משנה חלה פרק א׳ משנה ט׳

מצינו שקרא הש"י לחלה תרומה שנאמר (במדבר ט״ו:כ׳) חלה תרימו תרומה ואמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳) ומי שאכלה מישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלה שוגג נתחייב בתוספת חומש כמו שנתבאר במסכת תרומות:

והם נכסי כהן. לפי שהוא יכול לקדש בהן אשה:

ועולין באחד ומאה. כמו שנתבאר בתרומות:

וטעונים רחיצת ידים. אפילו שיהיו ידיו טהורות והיא מכלל י"ח דברים שגזרו ועוד יתבאר זה במקומות רבות מסדר טהרות וכשנגעה התרומה או החלה בידו אפי' היא טהורה ולא נטלה ליגע בהן כבר פסל אותן ולפיכך חייב בנטילת ידים לאכול פירות של תרומה ואינו חייב בזה לא בחולין ולא במעשר ועוד יתבאר כל אלו הדברים במקומן:

והערב שמש. לאמרו הש"י ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כ״ב:ז׳) והעיקר אצלנו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה וכבר בארנו זה בתחלת ברכות:

אלא מן המוקף. ענינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד ולא שיוציא מזו העיסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה עיסה האחרת שהיא במקום אחר ונמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף ושיעור המאמר כן אין נוטלין מן הטהור על הטמא ואין נוטלין אלא מן המוקף וכן תרומת הגורן כמו שזכרנו בתרומות:

ומן הדבר הגמור. לפי שנקראת ראשית ואמרו ראשית דגנך אינו מפריש עד שיהא דגן ענינו עד שיגמור:

עד שישייר מקצת. ענינו לא נקרא ראשית אלא אם נשאר ממנה שיור והוא אמרם מראשית ולא כל ראשית וכן פסקנו ההלכה במסכת תרומות:

חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל:

ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה:

[*וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]:

והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות:

המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות:

ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם:

עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.

החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור:

והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה:

ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל:

וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']:

והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש:

ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף:

אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל:

ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה:

עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:

החלה והתרומה וכו'. בירושלמי קשיא לי' דמהיכא תיסק אדעתין דחלה שריא לזרים דאיצטריך למיתני והא בהדיא כתיב בה תרומה ומפ' דסד"א כיון דכתיב חלה חולין הוא ומותר לגלגל עיסתו בה והאי דקרי לה תרומה משום דטבלא אבל מכי אפרשה היא גופא שריא דומיא דמעשר ראשון דמיקרי תרומה ומפ' בפ' יש מותרות דהיינו דטביל כתרומה ומכי אפרשה שרי לזרים. וחומש כשאכלה זר בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה והחומש קדוש כתרומה והיינו דתני תנא ואסורין לזרים דחומש וקרן תרוייהו אסורין לזרים כדאיתא בפ' האוכל שוגג ובפ' שני דבכורים תני כה"ג ובגמ' מפ' מתני' מסייעא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ומיהו לריש לקיש דלית לי' חצי שיעור אסור צריך לומר כדפרישית. וטעונין רחיצת ידים גבי חלה אגב גררא נסבי' דהויא פת ואפי' בחולין בעיא נטילה אלא אגב תרומה נסבה דבתרומה אף לאכילת פירות בעי נטילת ידים דידים שניות הן ופוסלות את התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסי' עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג גבי מוקף ואין ניטלין שכ' ושיעור המאמר כן אין ניטלין מן הטהור על הטמא ואין ניטלין אלא מן המוקף וכן ג"כ פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל:

אלא מן המוקף. עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד ה"ר שמשון ז"ל ומ"מ עיין במה שכתב בפירקי' דלקמן סי' ד'. ור"א פליג עלה בסוף פירקין דלקמן דנטלת מן הטהור על הטמא:

האומר כל גרני וכו'. בחולין פ' ראשית הגז (חולין דף קל"ו) דייק הא כל גזי ראשית דבריו קיימין [הגהה וכתוב בספר הלבוש בי"ד סי' של"ג סעיף ו' וז"ל ואע"ג דקיי"ל במקום שנאמר ראשית דבעי' ראשית ששירי' ניכרים נ"ל היינו בדבר שיש בו משום קדושה שיש בו חיוב הפרשה משום הסוד שיש בו להבדיל הקודש מן החול כי לא רצה הי"ת שיהיו הכחות של קדש וחול מעורבין לפיכך אם מפריש יותר מראשית לא עשה ולא כלום שעדיין נשארו קדש וחול מעורבין אבל הכא ליכא במתנות שום קדושה אלא משום לבוש הכהן קפיד רחמנא המוסיף ה"ז משובח ותע"ב ולא אמרה התורה ראשית אלא להקל על הנותן שיוצא ידי חובתו אפי' בראשית של כל דהו דסתם ראשית כל דהו משמע כמ"ש ז"ל בתרומה אפי' חטה א' פוטרת כל הכרי נ"ל עכ"ל. עוד כתב שם סעיף י"ב וז"ל ויכול להפריש ראשית הגז אפי' מחדש שגזז בשנה זו על הישן שגזז בשנה שעברה ואע"ג דגבי תרומה אין מפרישי' מחדש על הישן דשנה בשנה כתיב ואיכא למ"ד דילפי' נתינה נתינה ראשית הגז מתרומה נ"ל אפי' למ"ד ג"ש מודה הכא דמפריש מן החדש על הישן דדוקא גבי תרומה שיש בה משום קדושה שייך לומר שאין כחות הקדושות מצטרפי' אבל הכא דאלבישת כהן קפיד רחמנא למה לא יצטרפו ומטעם זה ג"כ אם היו לו ב' מיני גיזה א' רע וא' טוב לא יתן מן הרע על הטוב כמו בתרומה דכיון דאלבישת כהן קפיד רחמנא יתן לו כל א' לפי שיעורו ואם יתן לו מן הטוב על הרע תע"ב עכ"ל ז"ל:] ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש"מ הא דקתני לא אמר כלום ר' אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך ומתני' דדייקי' מינה הא כל גזי ראשית דבריו קיימין רבנן היא דלא מקישי ראשית הגז לתרומה והקשו שם תוס' ז"ל תימה בתרומה גופה מנלן דבעינן ששירי' ניכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה וי"ל דהא דבעינן בתרומה שירי' ניכרין משום דילפי' תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית עכ"ל ז"ל. ונראה מן הירושלמי דריש פאה דלאו סתמא היא דהא פלוגתא דתנאי היא בפ"ד דתרומות דתנן התם המרבה בתרומה וכו':