משנה חלה פרק א׳ משנה ח׳

עיסת הכלבים. הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ושלא יאכל ממנה שום אדם:

אינה חייבת בחלה. למאמר הש"י באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ט):

ואין עושין בה ערובי תחומין ולא שיתופי מבואות. לפי שאלו הערובין אינן נעשין אלא מן הדברים שהכונה בהם שיאכלום בעליהן כמו שיתבאר בערובין כי זה הוא כונת העירוב וכמו כן אין מברכין עליה ואין מזמנין עליה לפי שהן כמו הקטניות:

ואינה נעשית ביום טוב למה שאמר הש"י בי"ט הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב) ואמר לכם ולא לכלבים:

ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה כמו שבארנו במה שקדם ואם חשב בעת הלישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם נתחייבה אותה עיסה במה שהיה חייבת כל עיסה ואין הפרש ביניהם:

בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים. לפי שהעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מיוחד למאכל אדם יטמא טומאת אוכלין ואין צריך מחשבה ר"ל שאינו צריך שיחשוב עליו למאכל אדם אלא כיון שהיא מיוחד מטמא עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שיתבאר בפ' שמיני מטהרות (מ"ו) ובלי ספק כי זו העיסה היא מחמשת המינים וכל מין ומין מהם מיוחד לאכילת אדם בלא ספק:

ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך:

ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות:

[*אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]:

[*מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]:

עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן:

בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה:

ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין:

ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי:

ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז:

ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן:

ונעשית ביום טוב משום רועים:

ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה:

אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]:

ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']:

ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף:

ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ':

ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם:

בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב:

עיסת הכלבים וכו'. ומפ' בירוש' ר' חייא רבא אמר דאפילו עשאן גלוסקין שצורתן מוכחת דלאדם היא כיון דיחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני' בזמן שהרועים וכו' ולא קתני ראוי' לרועים חייבת ושאינה ראוי' פטורה וסיפא דקתני ואם אין הרועים אוכלין ממנה מפ' לה איהו בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ולשון הרמב"ן ז"ל על פי זה הירושלמי שאפי' אם היא סלת נקי' אם עשאה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוי' כצורת לחם הא לאו הכי חייבת ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל עיסת כלבים נעשית מקמח ומורסן וכו'. וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אלא לדברי רשב"ל דלר' יוחנן פטורים אפי' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ור"י פירשה באופן אחר וע"ש בירושלמי ע"כ:

ומערבין בה. פי' הרמב"ם ז"ל עירובי תחומין ע"כ אבל נראה דלא אתי למעוטי עירובי חצרות אלא נ"ל דס"ל דבכלל שתוף מבואות הוי ערובי חצרות אע"ג דשתופי מבואות לא בעינן להו פת:

ונעשית ביום טוב. נאפית משום חלק הרועים פי' דכיון דמזונותם עליו אמרי' דכל פתא ופתא חזיא לרועים ואע"ג דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיי' טרחינן במלאכה יתירה בזמן שהרועין אוכלין ממנה וי"ס דגרסי ונאפית ואינה נאפית ושם בפ' שני דביצה מוקי לה כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים ובירוש' מוקי לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' שני דביצה דף רפ"ח ע"א גם עיין במה שכתב עליו בית יוסף בטור א"ח סוף סימן תקי"ב. ושם בע"ב פסק הרב אלפס ז"ל דלא כר' עקי' דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע אלא כר' יוסי הגלילי דאמר דכמו דממעטינן מלכם עובדי כוכבים ה"נ ממעטינן כלבים וכל נפש בהמה אפי' שמזונותם עליך מדסתם לן תנא הכא במתני' כותי' דר' יוסי הגלילי ואינה נעשית בי"ט כדכתיב לכם וכדכתיבנא. ומצאתי כתוב שם פ' שני דביצה דף ר"ץ בספר מלחמת ה' וז"ל ועוד שאין אנו גורסי' במשנה ונאפית אלא ונעשית בי"ט ואינה נעשית בי"ט וכן בנוסחי משניות הספרדיות בכולן ובנוסחת הירושלמי שלא עבר עלי' קולמוסן של מגיהי ספרים וכל מקום ששנו חכמים בלשון הזה עיקר גלגולה ולישתה הוא הנקרא עשיי' כענין ששנינו העושה עיסתו קבין ותנן נמי גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' הא למדנו ללוש לכלבים אסור בזמן שאין הכלבים אוכלין ממנה ונוסחי דגמ' דגרסי ונאפית אורחא דלישנא נקיט והוא גופי' לישה ועריכה נמי בכלל כענין ששנינו ואין אופין גריצין שפירושו אין עושין וכן בכל מקום והכי נמי סוגיא דתלמודא בכמה דוכתי לשנויי לישנא דמתני' ולא קפדי אלא אעיקר דינא ומיהו ודאי שמעי' מינה דמתני' נמי ר' יוסי הגלילי היא ומש"ה קים להו לאביי ור' יוסף דהלכתא כותי' וכדפסק רבינו ז"ל ומינה לא תזוז ע"כ: