אור החיים על בראשית פרק יט

ויבאו וגו׳ בערב. טעם הדבר למצא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו (בראשית רבה נ:יא) כי בזכות אברהם נצול, אבל צריך למצא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עקר:

וירא לוט (וירץ) [ויקם] וגו׳. פרוש: הכיר בהם כי הם מהמוכרים אצלו למשרתי עליון בהיותו בשכונת אברהם, והוא אמרו וירא, ולזה מסר נפשו עליהם עם בני העיר (וירץ) [ויקם] לקראתם. ואמרו להם ורחצו רגליכם כי כן היה מנהג אברהם עם אורחיו והלך לרגליו. ונכתב בתורה להודיענו הפרש שבין אברהם ללוט, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה נ:ד) זה הקדים רחיצה וזה הקדים לינה קודם רחיצה, כי לא היה מקפיד על כניסתם בביתו עבודה זרה מה שאין כן אברהם וגו׳:

והשכמתם וגו׳. רמז להם שצריכין להתעלם מאנשי העיר ולהשכים בבקר ללכת, כי חש על כבודם שלא ידעו מהם ויהיה מה שהיה.

ויעש להם משתה ומצות וגו׳. פרוש כי הוא עשה משתה לכבודם, אבל הם לא אכלו אלא מהמצות, כי לוט לא קים התורה כאברהם, לזה לא רצו לאכל מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם, זולת מהמצות. ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו. או להיות שעדין לא היו כהנים בעולם, נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל. ולפי דברי חכמינו ז״ל (מדרש הגדול) יום ט״ז בניסן היה והאכילם מצות, ולהיות שצריכין שמירה הצרך לאפותם בידו לשמרם, והוא אמרו ומצות אפה:

טרם ישכבו. ולא אמר ״אחר אכלם ואנשי״ וגו׳, מגיד שהיה דברים ביניהם באמצע, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה נ:ה) שהיה לוט מליץ טוב בעד סדום. וטעם שלא הפכו סדום אז תכף ומיד, כבר פרשתי (בראשית יח:כא) כי הם עדין עודם בספק הצלה, כאמרו ״ארדה נא ואראה״. וכן גם כן אמרו במדרש (בראשית רבה נ:ה) וזה לשונם: היה לוט מבקש רחמים על סדום והיו מקבלים ממנו, וכיון שאמרו ״הוציאם וגו׳ ונדעה״ וגו׳ אמרו לו ״עוד״ וגו׳. עוד טעם שלא השחיתו סדום באותה שעה, שהמתינו עד השכמת הבקר כדי שיהיה זמן המיחד לרחמים להציל את לוט, מה שאין כן בלילה שתגברת הדינים לא ימלט לוט. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה נ:ה) לפי שהיו עובדים לחמה וללבנה, הלקו אותם לעיני השמש והירח ביום ט״ז בניסן.

כי משחיתים וגו׳. הגם שאין משחית אלא אחד, לצד שהיו שניהם יחד היו אומרים לשון רבים, שלא יהיה נראה כי מה שלפניו אינו אלא שמש בעלמא.

או אפשר שעל גבריאל הוא אומר הוא וצבאו, או לצד שאין גבריאל יכול לעשות דבר עד שיוציא רפאל את לוט, הרי שגם רפאל גורם רעה לסדום ואין בדבר זה שתי שליחויות.

ויחזיקו האנשים. הגם שאחד מהם הוא המציל את לוט, אבל האחר שבא להפך אין לו לעשות שתי שליחויות. אפשר לומר כי להיות שהמציל שהוא רפאל הוא המציל וגבריאל אינו אלא מסיע, לא מקרי זה עושה שתי שליחויות. וטעם גבריאל שסיע אין זה אלא מכשירי השחתת סדום, שלא יתעכב כל עוד שהיה לוט בתוכה, והיה רפאל מונעו מעשות דבר עד שיצא לוט.

אל תביט אחריך וגו׳. הטעם לצד כי הכרת פני האדם תענה בו מה פעל, לזה לא יחזיר פניו למול העיר, כי שם המשחיתים ויכירו בו סימן התיעוב, ואין לו זכות להנצל מהם. וצא ולמד מה עלתה לאשתו.

הנה נא העיר הזאת. קשה, ממה נפשך: אם נתחיבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם? ועוד, רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו׳, ואם לא נתחיבה, מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה.

אכן יתבאר הענין על דרך אמרם במסכת שבת (י.) ישיבתה של צוער חמשים ואחת שנה ושל סדום חמשים ושתים וכו׳ ע״כ. וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדין לא נשלמה סאתה. והן אמת כי ישתנה הדין (בבא קמא ס.) בין קודם שנתן רשות למחבל לאחר שנתן וכו׳, שהגם שעדין לא נשלמה סאתה אף על פי כן כיון שנתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו, וקבל דבריו ואמר נשאתי פניך וגו׳, ותמצא שתכף הלך לו לוט מצוער כי ירא שהגיע זמן תשלום פורענותה.