אור החיים על בראשית פרק יא

ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳. יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה מה היא דעתם בבנות העיר והמגדל, שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה לא נודע אופן הכפירה, גם לא היה ה׳ מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד, ועוד צריך לדעת אמרו לא יבצר מהם כי חס ושלום כמעט יבא הטועה לטעות בה, ועוד מה הוא כונת הכתוב שכתב לנו ענין בנין העיר בפרטים המגנים, והלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מרצון ה׳ היה שיתעסקו בבנין העולם.

ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפלו חלק ממאה בשליש ישוב הנזכר ויהיה הכל מדבר. אלא להיות שהעירות והכרכים בין עיר לעיר חלק קרוב ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו, בזה יחשב הכל, בין העירות בין מה שביניהם – ישוב, ובצרוף הכל תמצא שליש ישוב. ולזה נאמר היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, רצו שיהיו כלם מקבצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה, ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא. ולזה בנו העיר להם, פרוש: עיר אחת לכלם. ולחששת שמא יתפזרו בארך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה, עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל. וזהו אמרו פן נפוץ על פני כל הארץ, שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם. ולזה אמר ה׳ כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו, והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי. ולזה גזר אמר להפר עצתם ולבלבל שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום. וזה שהכתוב אומר ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ. וזה הוא עד נאמן לפרושנו שכונת ה׳ שיהיו ממלאים כל העולם, ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסבה נודעת לו יתברך שמו. ויש בזה סוד כידוע ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות ומפנים השפעה ממקום למקום. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו.

ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת למה הצרך לומר ״אין לה ולד״? ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (יבמות סד:) אילונית היתה, שנאמר ״אין לה ולד״. ונראה לפרש על דרך מה שאמרו שם ביבמות דף ס״ד וזה לשונם: אמר רבי אמי, אברהם ושרה טומטומין היו, שנאמר (ישעיהו נא:א) ״הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם״. ופרש רש״י: ״חצבתם״ – נעשה להם זכרות, ״נקרתם״ – שנעשה להם נקבות וכו׳ עד כאן. ואמרו עוד שם: נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתבה וכו׳, זכר לדבר (בראשית טז:ג) ״מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ״ וגו׳. ולילף מיצחק וגו׳? יצחק עקר היה. אי הכי אברהם נמי עקר היה? ההוא מבעי ליה וכו׳ עד כאן. וכתבו התוספות דעקר שאמר כאן הוא טומטום שאמר רבי אמי, והגם שמן הסתם לא נשא עד שנקרע אליבא דרבי יהודה פריך, שאמר טומטום שנקרע אין מוליד, ועוד אפלו לרבנן לא שכיח שיוליד עד כאן. הנה לדברי התוספות הוא הדין שגם שרה נקרעת קדם שנשאת. לפי זה יתישב הכתוב על נכון, כי להיות שהיו שניהם טומטומין ונקרעו, ולדעת רבי יהודה אינם יולדים, חש הכתוב שיבין השומע כי מה שאמר ״ותהי שרי עקרה״ הוא לצד שהיתה טומטומת, אומר כן והכונה היא שכיון שהיתה טומטומת מצד זה הוא שמחזקת בעקרות, אשר על כן גלה ואמר אין לה ולד, פרוש שנבדקה על ידי זקה אחר שנקרעה ולא ילדה לאברהם, זה הוא אמרו ״אין לה ולד״, ודוק.

עוד נראה כי לא אמר רבי יהודה טומטום שנקרע אינו מוליד אלא הזכר, אבל הנקבה לא, ושכיח היא שתלד. ולפי זה שיעור הכתוב כך הוא: ותהי שרי עקרה, ולא תאמר שהעקרות שאומר הכתוב הוא לצד שהיתה טומטמת כאברהם, לא כן הוא, כי הטומטום אינו סבה מניעת הלידה אלא באיש ולא באשה, וכאן העקרות הוא שלא ילדה, והוא אומר ״אין לה ולד״.

ולדברי האומר אילונית היתה, יתפרש הכתוב על זה הדרך: ותהי שרי עקרה – פרוש נמצאת שהיא עקרה, והכונה היא פרוש שנמצא בה דבר שלא היה נכר בה מקודם. הראת לדעת כי מלבד היותה טומטמת ונקרעה, הוכר בה היותה עקרה, שאם על היותה טומטמת לא יצדק לומר ״ותהי״ הויה חדשה (שזה קודם שנשא היה ידוע, אלא שנבדקה ונמצאת שלא ילדה), ומעתה למה הצרך לומר ״אין לה ולד״ אלא ודאי לומר שהיתה אילונית.

ויקח תרח וגו׳. הכונה היא על דרך שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עה:) ״מאן דביש ליה בהאי מתא״ וכו׳ כי שנוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים, עשה שנוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו, והוא אמרו ויצאו אתם:

ויהיו ימי תרח וגו׳. טעם שלא אמר כסדר האמור בכל הדורות ״ויהיו כל ימי״, יש בזה שתי משמעות: או לומר שחיה יותר מימיו החרוצים לו, או שלא השלים שנותיו. וכאן יסבול שתי הדרכים, שחיה יותר משנים הקצובים לו בשכר מה שעשה וטרח בשביל אברם כאמור בסמוך, חיה יותר. והראיה כי תמצא שנחור אבי תרח היו שנותיו קמ״ח, ויתר עליו תרח נ״ז שנה, והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סה) כשיגיע אדם לשני אבותיו ידאג חמש שנים קודם או חמש אחרי כן, ותרח חיה שנים ארוכים יותר מאביו. לזה הסמיך חיות תרח ליציאתו עם אברם, להודיעך מי גרם לו אריכות ימים הללו – הוא מצד ״ויצאו אתם״ וגו׳. ולפי זה אם היה אומר ״כל ימי תרח״ היה נשמע כי הם חייו הקצובים לו מעולם העליון, ואינו כן אלא זכה והוסיפו לו.

ודרך שני הוא, אפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שחיה אם היה משלים כונתו ללכת ארצה כנען, וטעם שלא חיה שניו שלמים לצד שיצא עם אברם ללכת ארצה כנען ולא השלים נדרו ובא עד חרן וישב שם, לזה לא השלים שנותיו. ולזה הודיע הכתוב ענין זה שיצאו ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם, זו סבה שהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה.

וראיתי לפקח עין בפרט אחד באברהם, איך עזב את אביו אשר יצא עמו בשבילו והלך לו, כי הלא תמצא כי תרח היה בן קמ״ג שנה בהפרד אברהם אבינו ממנו, כי בן ס״ח שנה היה כשנולד אברהם, ובלכת אברהם ארצה כנען היה אברהם בן ע״ה שנה, שאז עולים שני תרח קמ״ג, והוא מת בן ר״ה שנה, ואין ראוי לאברהם להניח תרח אביו שיצא בשבילו וילך לו. והגם כי ה׳ אמר אליו ״לך לך״, כבר אמרו שה׳ אמר אליו ״לך לך״ כדעתך ללכת, שהסכים על ידו, הראת כי אברהם מעצמו רצה ללכת.

ונראה כי טעם אברהם הוא, שחשב בדעתו ששלמו ימי אביו כשהגיע לשנת קמ״ג, הוסיף עליהן ה׳ שנים כאמרם זכרונם לברכה שידאג חמש שנים קודם זמן חיי אביו, הרי קמ״ח שהם חיי נחור, ובזמן הזה הניחו והלך לו. והסכים ה׳ על ידו ואמר לו לך לך. והגם שחיה יותר, אף על פי כן כיון שלא זכה לשנים הנותרים אלא בזכות אברהם, לא יתחיב אברהם להתעכב בשבילם. ואולי שזה רמז ה׳ באמרו לך לך, פרוש: ״לך״ ואינך חושש לשנים הנותרים כי ״לך״ הם, פרוש: משלך, ומדרשים הרבה יש בענין זה, והפשט לא יפשט.

חסלת פרשת נח