חנה אם שמואל

חנה בתנ״ך

בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה מהר אפרים ושתי נשותיו, פנינה וחנה. לפנינה היו ילדים ולחנה לא, ופנינה הכעיסה אותה. בעלייה השנתית לשילה קמה חנה, ״והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳ ובכה תבכה״. היא נדרה שאם ייוולד לה בן, תיתן אותו לה׳ כל ימי חייו.

עלי הכהן ראה ש״רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע״, וחשב שהיא שיכורה. חנה ענתה ״ואשפוך את נפשי לפני ה׳״, ועלי ברך אותה. היא ילדה את שמואל, וכשנגמל הביאה אותו לשילה ואמרה: ״אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה׳ לי את שאלתי״. אחר כך שרה את שירת חנה – ״עלץ לבי בה׳״ – שבה היא משבחת את ה׳ ״מקים מעפר דל״.

בדברי חז״ל

חז״ל אומרים (ברכות לא ע״א): ״כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה״ – מתפילתה לומדים שהמתפלל צריך לכוון את לבו, להניע את שפתיו, ושלא ישמיע קולו בתפילה. מכאן שתפילת שמונה עשרה נאמרת בלחש.

עוד אומרת הגמרא (ברכות לא ע״ב) שחנה הייתה הראשונה שקראה לה׳ בשם ״ה׳ צבאות״. חז״ל מונים אותה בין שבע הנביאות (מגילה יד ע״א).

משמעות ולקח

תפילת חנה היא דגם לתפילה אמיתית: אישית, שקטה, מלאה רגש ובלי ויתור. היא מלמדת גם הכרת טובה – חנה מקיימת את נדרה ומוסרת את הבן שחיכתה לו לעבודת ה׳. סיפורה ושירתה נקראים בהפטרת היום הראשון של ראש השנה, יום שבו לפי חז״ל (ראש השנה יא ע״א) נפקדה חנה.

שאלות נפוצות