וקראת לשבת עונג · פרשת בהעלותך

המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה!

בפרשתנו מצינו שאחות משה, מרים הנביאה, הביעה השתאות על נוהגו של אחיה בפני האח השני, אהרן הכהן, ומיד נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, הוכיחה, הוקיע את טעותה והענישה. ולא עונש בסתר ובהחבא, אלא הסגר שבעה ימים לעיני כל ישראל.

וכל כך למה? הלא ה' "ארך אפיים", ובמיוחד לצדיקים. "מאריך אפו, וגובה לאפו", "החנות פתוחה והחנווני מקיף" – ומדוע מיהר הקדוש ברוך הוא להיפרע ממנה: "ויאמר ה' פתאום", בו במקום!

נבין זאת בעקבות דברי הגמרא, המספרת שהיתה שנת בצורת, וגזרו תענית ציבור לעורר רחמי שמים לירידת גשמים.

ירד רבי אליעזר הגדול לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות, ולא נענה. ירד תלמידו רבי עקיבא אחריו ואמר: "אבינו מלכנו, אין לנו אלא מלך אתה, אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו" – ונענה מיד, וירדו גשמים.

ריננו חכמים: מה זאת שהתעלמו במרום מרבי אליעזר הגדול, ושומעו לשוועת תלמידו? יצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו". כלומר, רבי אליעזר מתלמידי בית שמאי הוא, הנוקטים במידת הדין, ועל כן פעלה גם במרום מידת הדין. רבי עקיבא נהג להעביר על מידותיו, נהגו כן אף במרום והחילו עלינו מידת סליחה ומחילה.

מכל מקום ראינו כאן, שכאשר מרננים, כאשר יש חשש לפגיעה בכבוד התורה, לתמיהה על גדול הדור ח"ו, ממהרים בשמים לפעול ומיד יוצאת בת קול. וכמו שאמרו שהבורא יתברך תובע כבודו של תלמיד חכם, ומעניש מיד!

ובזה נבין סיפור המדרש: "מעשה ברשע אחד שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר. באו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו, וקרובי אותו רשע הוציאו מיטתו. קפצו עליהם אויבים, והניחו המיטות וברחו. והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו.

לאחר זמן, חזרו גדולי העיר לקבור את החכם, ונתחלפה להם מיטתו בשל הרשע. והיה אותו תלמיד צועק, ולא הועיל. נתעסקו הכל בכבוד הרשע, וקרובי הרשע קברו את החכם.

ונצטער אותו תלמיד מאוד, מה חטא גרם שנקבר רבו בבזיון, ובמה זכה אותו רשע להטמן בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו: אל תצטער, בוא ואראך כבודי בגן עדן ובוא ואראך אותו האיש בגיהנם – אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי, ולכך נענשתי. ופעם הכין הרשע סעודה לשר העיר ולא בא השר וחילקה לעניים, וזה היה שכרו".

הנה כי כן, כאשר נקבר הרב בבזיון והיה חשש שיהרהר אחר רבו מה חטא חטא – מיד נשלח רבו ממרומים להאיר את עיניו! כי הרהור אחר הרב הוא הרס התורה ועירעור האמונה רחמנא ליצלן!

מרעישים הדברים – נפיק את הלקח, שכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ויהא מורא רבינו עלינו כמורא שמים!

לאורו נלך

לקנות תפילין מסופר ירא שמים

מדברי מרן זצוק"ל בדרשותיו: כל אדם שקונה תפילין, צריך להיות זהיר שיהיו התפילין כשרות, יש סופרים בעוונות שלא יודעים כלום, אפילו שהכתיבה יפה, לא העיקר שתהא הכתיבה יפה, העיקר גם כן שידע מה שצריך להגיד. היה סופר ב'נחלת אחים' שהיה כותב יפה מאוד, כשפעם אחת חשבנו לבחון את הסופרים איך כותבים ומה כותבים, קראנו אותם לרבנות הראשית וקראנו גם כן את האיש הזה בתוכם. שאלנו אותו, מה אתה אומר לפני שאתה מתחיל לכתוב את התפילין?

אמר, אינני אומר כלום. מדוע אינך אומר כלום?

מה אומר? הוא שואל אותי מה אומר...

כתוב בשו"ע, חייב לומר לפני שמתחיל לכתוב את התפילין: הריני כותב לשם קדושת תפילין, אם לא אמר כך פסול.

שאלנו אותו, למה לא אמרת את זה, צריך שיאמר בפירוש 'הריני כותב אותו לשם קדושתו', ובכל פעם שכותב שם הוי"ה ב"ה חייב לומר 'הריני כותב את השם לשם קדושתו', ואם לא אמר, פסק מרן שהתפילין פסולים? הוא עשה מאות תפילין, מכר אותם וכולם שילמו, איפה ילך עכשיו ויחפש את האנשים שיאמר להם זה פסול מפני שלא אמרתי?

תראו איך בני אדם לא שמים לב והולכים קונים מהחנות סתם. מהחנות אתה הולך לקנות? אתה יודע אם זה נכתב על ידי אדם ירא שמים? על ידי אדם בקי מומחה שאמר את הדברים שצריך לאומרם? רק הקב"ה מבחין בסופר שכותב ולא אומר את הדברים האלה. מי יכול להבחין? הוא מוסר אותם להגהה, המגיה לא יכול להבחין מה אמר, אין לו אלא מה שעיניו רואות, הכל כתוב כהוגן, אבל העיקר חסר שלא אמר 'הריני כותב את התפילין לשם קדושתם', דבר זה רק הקב"ה יודע אם הסופר ירא שמים.

לכן, חובה לקנות תפילין רק אצל אדם ירא שמים שיש לו מצפון. לפעמים הוא מפסיד, עבד שלוש, ארבע שעות וצריך לגנוז הכל בשביל ששכח פעם אחת לומר 'הריני כותב לשם קדושתו', זה לא חסידות או חומרא, זה דין. כל אדם שקונה יתייעץ עם חכם מאיפה אקח את התפילין, מאיפה אקח את הפרשיות, מי סופר נאמן וירא שמים שלא ישקר ולא יכחד, יאמר בדיוק דברים כהוויתן. אדם שקונה תפילין, חושב הוא מזכה את בנו וקנה לו תפילין, אבל אינך יודע מה יש בפנים, 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'... עכ"ד.

מטמונים מהפרשה

"ויעש כן אהרן" (ח, ג).

רש"י מביא את דברי הספרי: "ויעש כן אהרן, מגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

מהו שבחו של אהרן שלא שינה? – שאל המגיד מדובנא – הרי כל אדם מישראל יודע שאין להרהר אחר דברי ה', ואם נצטווה, ודאי שלא ישנה, ומה הרבותא?!

משל למה הדבר דומה? – אמר המגיד – לשלשה אנשים שחלו במחלה קשה. פנו שלשתם לרופא מפורסם ובקשו את עזרתו.

נתן הרופא לשלשתם תרופות והוראות מתאימות. החולה הראשון, מילא אחר הוראות הרופא במדויק ולאחר זמן קצר החלים כליל.

השני, הבין קצת בחכמת הרפואה, ומשום כך התחכם בטיב הרפואות, ונטל רק את אלו שנראו בעיניו, ולא הבריא.

השלישי, גם הוא חקר את טיב הרפואות, אולם למרות זאת, נטל את כולם והבריא.

התורה – סיים המגיד – היא תרופה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כנגד היצר הרע! ישנם בני אדם המקיימים את מצוות התורה בלא להרהר אחריהם כלל.

לעומתם, ישנם כאלה המנסים להבין את טעמי המצוות, ומקיימים את הנראה להם. אולם חכמי ישראל מקיימים את כל המצוות ומנסים עם זאת להבין את טעמיהם.

אהרן הכהן לא שינה, בין מתוך הבנה, בין מתוך אי הבנה, אלא לא שינה רק משום שכך ציווה ה'! על כך נאמר שבחו!

"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... כי הם זקני העם ושטריו וכו' והתייצבו שם עמך" (יא, טז).

בעיירה אחת הסמוכה לעיר בריסק, פרצה מחלוקת קשה בענין בחירת רב לקהילה. כאשר ראו בני העיר כי אין הדבר בא לידי גמר, החליטו להביא את הדבר לפני רבה של בריסק, הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק.

שמע הרב את פרטי המחלוקת ואמר: בפרשת בהעלותך אנו מוצאים שבני ישראל התלוננו ואמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים", וכתשובה לטענותיהם אומר לה' למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתייצבו שם עמך". יש להבין מה ענין זה לזה?

אלא – סיים רבי יוסף דוב – כאשר ראה הקב"ה שבני ישראל מרבים להתלונן ולריב על עסקי פרנסה וקצרה ידו של משה רבינו מלהושיעם בכל דרישותיהם, השיא לו עצה טובה ואמר: "אספה לי שבעים איש", תכין רשימה של שבעים "רבנים" חדשים ומיד תראה כי כל העם ישכחו את הירקות והשומים!...

"דבר אל אהרון ואמרת אליו"...

לכאורה יש כאן כפל לשון: "דבר… ואמרת אליו", מה זה 'דבר' ומה זה 'ואמרת'?

אלא, כל אימת שכתובה לשון 'אמירה' הכוונה היא הגדה ברורה, לכן נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמור" – היינו שיאמרו באופן ברור, והכתוב ממשיך ואומר: "דבר אל אהרון ואמרת אליו", גם אתה כאשר הנך מדבר אל אהרון, אמור לו בלשון ברורה.

ומה יאמר?

"בהעלותך את הנרות" – משה רבנו מצווה את אהרון על הדלקת נרות המנורה. ומובא ברש"י:

"לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

מה פשר אותה 'חלישות הדעת' של אהרון? הרי כל היום הוא מקריב קרבנות ובשבעת ימי המילואים עצמם הוא הקריב קרבנות רבים, ומדוע חלשה דעתו על שלא היה בחנוכת הנשיאים?

אלא, כיוון שהיה חסר לו לאהרון הכהן אפילו קורטוב של רוחניות – כבר חלשה דעתו!

אני נזכר בוורט שאמר לי יהודי ששמע בחתונה את רבי חצק'ל לווינשטיין זצ"ל מדבר. [אגב, זאת יש לדעת, כי פעם היו דורשים בחתונות…].

אמר רבי חצק'ל: שנינו בפרקי אבות (ב,ח): "הוא [רבן יוחנן בן זכאי] היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה, מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם".

שאל רבי חצק'ל: מה פשר דברי ריב"ז "מכריע את כולם"? הרי מדברים כאן על התנאים הקדושים, שאין לנו כל השגה בגדולתם, והנה לדעת רבן יוחנן בן זכאי רבי אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם, ואילו אבא שאול סבר שרבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם, אף את רבי אליעזר בן הורקנוס. מחלוקת תהומית שכזאת, מן הקצה אל הקצה. מה פשר הדברים הללו?

אמר על כך ר' חצק'ל וורט חזק: ברוחניות אין מושג כזה שאחד 'קצת' יותר מהשני. אם לאחד יש מעלה רוחנית על זולתו, הוא אדם שונה לחלוטין. אם הוא מעט יותר גדול ברוחניות – הוא 'מכריע את כולם'. ברוחניות כל 'משהו' זה 'עולמות' ממש, דרגה אחרת, עולם אחר.

התדר היהודי (ב)

מהו התדר היהודי?

זהו רעיון גדול שאומר, כי אין אפשרות מעשית להיות יהודי על ידי שמירת שולחן ערוך בלבד! יש גם תפאורה מסביב, שמהווה תמיכה הכרחית בשמירת המצוות.

כך מוכיחים החיים – שרק מי שמתלבש כמו יהודי, שר ומנגן כמו יהודי, יוצא לנופש כמו יהודי, ומעצב את אולם השמחות כמו יהודי - הוא יצליח לקיים את כל המצוות. ואם להיפך, אם התרבות שלו יונקת מהעולם הגויי והמודרני – תיכף מתחילים להיות 'חורים' גם בפרטי שמירת המצוות שלו עצמם. זהו ה'תדר היהודי'. וכך מובא הרעיון בספר ליקוטי מוהר"ן (תורה סד): "כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד. שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת. וזה בחינות (תהלים מ"ז): "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון. ואפילו חכמת האפיקורסית, יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית". למה אין אפשרות לקיים שום דת ללא ניגון משלה?

כי זהו בדיוק הרעיון. רק כשיש תדר פנימי שמנגן את זה – אפשר להחזיק את פרטי הדת. לדעתי ה'ניגון' האמור, לא כולל רק 'מוזיקה', אלא את כל הניחוח, הצבע והמרקם, המרכיבים יחד את 'שירת החיים'. וכן, גם ל'דת החילונית' יש ניגונים משלה, והם מחזיקים אותה לא רע...

אבל איך נסביר זאת לילדים?

ישאלו ההורים: איך אני מסביר זאת למתבגרים, הרי הם יתווכחו גם על זה?

ואיך נדע מה נכלל בגדר 'תפאורה יהודית' ומה לא?

ובכן, זה לא ענין של הוכחות או ידיעות, אלא ענין של חוש טבעי מתוקן. הקב"ה נטע לנו עמוק בלב 'חוש יהודי', והוא מרגיש מצוין מה ראוי ומה לא. החוש הזה הוא מציאות בטבע הבריאה.

הוא לא השתנה מעולם, ולא ישתנה ב-214 השנים הבאות.

לא משנה כמה סברות, או דברי לעג ייאמרו נגדו.