ויקרא ה, ב

או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטמאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת במסכת שבועות (יד ב) נדרש כן:

ונעלם ממנו. הטמאה:

ואשם. באכילת קדש או בביאת מקדש:

אוֹ אֱנַשׁ דִי יִקְרַב בְּכָל מִדַעַם מְסָאָב אוֹ בְּנִבְלַת חַיְתָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת בְּעִירָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת רִחֲשָׁא מְסָאָב וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא מְסָאָב וְחָב

אוֹ בַר נַשׁ דִי יִקְרַב בְּכָל מִדַעַם דִמְסָאֵיב אוֹ בְּנִיבְלַת חֵיוָא מְסָאַבְתָּא אוֹ בְּנִיבְלַת בְּעִירָא מְסָאַבְתָּא אוֹ בְּנִיבְלַת רְחֵישׁ מְסָאַב וְיִתְכַסֵי מִנֵּיהּ וְהוּא מְסָאֵב וְיִקְרַב בְּכָל קוּדְשַׁיָא וְיִתְחַיֵיב

ונעלם ממנו והוא טמא שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש לשון רש"י (רש"י על ויקרא ה׳:ב׳) ואין הכונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן אבל אמר כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה:

או נפש אשר תגע. בנבלת הארבעה הנזכרות והם חזיר וחביריו:

או בנבלת בהמה טמאה. למאכלה כסום וחמור ושרץ טמא מהשמונה הנזכרים:

ונעלם ממנו. ואחר כך יודע או נגע בזב וטמא מת וזבה ונדה:

ונעלם ממנו והוא טמא ואשם - על ששכח שהוא טמא ונכנס למקדש, או אכל קודש ששניהם במזיד בכרת.

בכל דבר טמא. נגעי בגדים או בתים שאינו מפורש במקרא וא״א לטעות דבכל דבר טמא נכלל אפילו מאכל טמא מגע. דמדאיצטריך לכתוב או בנבלת וגו׳ מבואר דאוכל טמא מגע לא:

או בנבלת חיה טמאה. אין לפרש טמאה לאפוקי טהורה שנתנבלה. דמאי נ״מ הרי טומאתם שוה אלא משמעות טמאה שמצד הנבלות היא טמאה היינו טהורה שמתה. וטמאה אפי׳ נשחטה כמבואר להלן י״א כ״ו. לאפוקי טהורה שנשחטה שנבלתה אינה טמאה ועדיין ק׳ אמאי הוצרך הכתוב לפרש טמאה. פשיטא דבשר שהיא כשרה לאכול אינו מטמא. ונראה דבא לאפוקי טרפה ששחטה שאסור באכילה ומטמאה במוקדשין כדאיתא בחולין דע״ג א׳. ואינו מדרבנן גמור כפרש״י אלא מרומז בקראי. מכ״מ אין חייבין עליה בטומאת מו״ק. ומכאן למדו זה הדין:

ונעלם ממנו והוא טמא. שלא ידע בשעת מגע שהיא מטמאה. והנה באמת הוא טמא:

ואשם. ועשה עבירה בזה שנטמא. ובא בקבלה שהוא טומאת מו״ק דוקא:

ק שלא תטעה לומר שמפני נגיעה בטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא מביא קרבן ולפיכך אמר ולאחר הטומאה אכל קדשים וכו' והוכחתו מדכתיב ואשם כלומר באכילת קדשים או בביאת מקדש פירוש לאחר טומאה זו דאם לא כן אמאי ואשם לפי שהוא נטמא יביא קרבן. ואין לומר מנא ליה לרש"י שיאכל קדשים או יכנס למקדש דלמא כשעושה עבירה אחרת חייב יש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב כאן לכל טומאתו ובפרשת חקת כתיב עוד טומאתו בו מה להלן מיירי בטומאת מקדש אף הכא מיירי בטומאת מקדש כלומר שנכנס למקדש וכתיב כאן בטומאת אדם וכתיב בפרשת צו בטומאת אדם מה התם אכילת קדשים אף הכא אכילת קדשים:

ר פירוש ולא המקדש וקדשיו מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש: