ויקרא כד, ב

צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:

שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים:

תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:

פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן מִן דִילָךְ מְשַׁח זֵיתָא זַכִּיךְ כָּתִישׁ לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָּא וּבְיוֹמָא דְעוּבְדָא

צו את בני ישראל זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה (שמות כז כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ד:ב׳) ואיננו נכון בעיני שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה וכבר נאמר (שם מ כה) ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח) והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור ואע"פ שאמר שם (שם כז כא) "חוקת עולם לדורותם" הוא על ההדלקה ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב) שיבקשו אותה ויביאוה הצבור ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו' והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה ועכשיו אמר בפירוש (ויקרא כ״ד:ד׳) על המנורה הטהורה שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה ומדרש רבותינו (ת"כ פרשה יג יב) על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות יערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה:

וטעם להזכיר פרשת שמן זית זך בעבור שהזכיר אשה כל מועד והוא צריך להזכיר הלחם והמנורה כנגד השלחן:

ויקחו אליך שמן זית זך - פרשה זו נשנית, לפי שהמנורה נוכח השלחן להאיר אל השלחן שעליו לחם הפנים שמפורש כאן, שכל זה מתיקון השלחן והמנורה. השמן להאיר, והפת לערוך.

צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן כו'. אחר שכלה השמן שהתנדבו במלאכת המשכן צוה שיביאו לדורות:

ויקחו אליך שמן זית סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג::

להעלות נר ואח"כ כתיב נרות והיינו כב"ה שבליל ראשון מדליק נר אחד ומוסיף והולך:

ויקחו אליך שמן וגו'. אהדריה קרא בשביל על המנורה הטהורה וגו׳ לפי שבספר זה שהוא תורת כהנים סדר כל תשמישי המשכן והקרבנות ומילוי ידי הכהנים והפרשות הטמאות שאוסרות לבא למקדש ולאכול בקדשים ובא עתה לפרש סדר המנורה והשלחן ששניהם תלויים זה בזה והקטרת כבר נזכר בפרשת אחרי מות ומן הדין היה להקדים פרשת לחם הפנים לפרשת המנורה שהרי המנורה היתה בכלל לחם הפנים כדכתיב ואת המנורה נוכח השלחן אלא רצה לסמוך פרשת מקלל לפרשת לחם הפנים כמו שפרש״י.

להעלת נר תמיד אף בשבת אף בטומאה.

ויקחו אליך שמן זית. לפי שבזה הספר סדר כל תשמישי המשכן הקרבנות ומלוי יד הכהנים והפרשת הטומאות שאוסרות לבא במקדש ולאכל קדשים, בא עתה לפרש סדור המנורה והשלחן, והקטרת כבר נזכר[ה] באחרי מות, גם סדר יום הכפורים:

להעלת. שצריך להדליק נר שתהא שלהבת עולה מאליה:

צו את בני ישראל וגו׳. צריך לדעת מה ענין מצות שמן והדלקתו במקום זה, גם מצות מערכת השלחן מה ענינו לכאן, ומה גם שכבר נאמרו הדברים ככתבן במקומן במצות המשכן ומצוותיו. ורש״י זכרונו לברכה פרש מה שפרש, ואין בדבריו דבר מספיק. ורמב״ן זכרונו לברכה כתב שכלה השמן וכו׳, ואין ראיה לדבריו.

ואולי כי לצד שצוה מצות שביעיות – פסח שבעה ימים, חג הסכות שבעה ימים, שמחת המינים שבעה ימים, גם ראש השנה ויום הכפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחדש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב ״שש המערכת״ וגו׳ והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות והיא משלמת שבע, ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העמר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד לומר כי סודם ועקרם אחד.

עוד אפשר שנתכון בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סכה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) בפסוק ״מחוץ לפרכת העדות״ וזה לשונם: וכי לאורה היה צריך? והלא כל הארבעים שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופרשו התוספות (שבת כב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה, שהיו רואים מה שבתוך התפוח וכו׳, אלא עדות לבאי עולם וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתחכם ה׳ בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סכה ״כי בסכות״ וגו׳, לומר כי ישראל לצד ענני כבוד לא היה להם אור השמש, והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרכת העדות, עדות לבאי עולם וכו׳.

צו את בני ישראל וגו׳. יש להעיר ענין סמיכות פ׳ זו למועדי ה׳. וגם ק׳ הרי כבר נאמרה במעשה המשכן. וישוב רש״י עדיין אינו מיישב הדעת לגמרי. אלא יש להתחקות על מדרש חז״ל בפ׳ זו. אמר הקב״ה למשה. משה מלך עשיתיך מה מלך הוא גוזר ואחרים מקיימין כך הוי גוזר וישראל מקיימין. וכ״ז פלא. מה ראו חז״ל בפ׳ זו יותר מכל התורה שמזהיר משה לישראל על מעשה המצות. אלא חז״ל הרגישו ג״כ סמיכות הפ׳ והיתור. וגם אינו מובן לשון ויקחו אליך. דמבואר מזה שהיה משה שייך ביחוד ללקיחה זו לולי שחלק הקב״ה כבוד למשה והזהיר את ישראל שהם יקחו בשביל משה. וגם לשון צו את ב״י דמשמע בכ״מ זרוז מאיזה טעם לפי הענין כמש״כ ר״פ צו. מש״ה הבינו חז״ל שמצוה זו לא היה נוגע תכליתה לתועלתם אלא בשביל משה. וזהו לשון המדרש צו את ב״י גזור והם מקיימים. והיינו לשון צו זרוז לדבר שאין להם תועלת לעצמם. מעתה יש להתבונן היאך שייך מצוה זו למשה ביחוד ולתועלתו יותר מכל ישראל אלא הוא אשר ביארנו ר״פ תצוה דאור המנורה היא סגולה לפלפולה ש״ת שיהא כמעין המתגבר ולכוין האמת. להוסיף לקח בהלכות חדשות. ובאותו הדור לא היו משתמשים בזה הכח אלא משה לבדו כדאי׳ בנדרים דל״ח ובר״פ דברים נתבאר בזה הרבה. ואחר שכן מתבאר גם סמיכות הפרשיות באשר היה משה מוסיף בכל מועד הלכות חדשות בענין המועד ע״כ הזהירו על מצות לקיחת שמן למנורה. וע״ע ר״פ בהעלתך:

כתית למאור להעלות נר תמיד נתבאר בפ׳ תצוה: