ויקרא כב, ה

בכל שרץ אשר יטמא לו. בשעור הראוי לטמא, בכעדשה:

או באדם. במת:

אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית:

לכל טמאתו. לרבות נוגע בזב וזבה, נדה ויולדת ובמצורע:

אוֹ גְבַר דִי יִקְרַב בְּכָל רִחֲשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ אוֹ בַאֲנָשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ לְכָל סֹאבְתֵיהּ

אוֹ גְבַר דִי יִקְרַב בְּכָל רִחְשָׁא דְיִסְתְּאַב לֵיהּ אוֹ בְאֵינָשָׁא דְמִית דְיִסְתְּאַב לֵיהּ וּלְכָל סְאוּבְתֵּיהּ בְּחַיוֹי

אשר יטמא לו. בשבילו כמו אמרי לי אחי הוא כל אלה הנזכרים יטמאו עד הערב:

אשר יטמא לו בשבילו, בשביל השרץ כמו הבה נתחכמה לו על העץ אשר הוכן לו וארץ מתקוממה לו.

או באדם אשר יטמא לו. כגון אדם אב הטומאה, שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כגון זב ומצורע וטמא מת:

או איש אשר יגע בכל שרץ וגו׳. טומאת מגע וטומאת ערב:

או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. קאי גם על אשר יגע דלקמיה אשר יגע באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו היינו שיגע בזב וזבה וכדומה. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וטומאת ערב. וקאי ג״כ על נפש אשר תגע בו דאבתריה. פי׳ או באדם היינו מת שנטמאים לו לכל טומאתו. אפילו באהל ויש כמה אופני אהל. אהל מגע היינו שמאהיל על המת. ואהל ממש היינו שנכנס לאהל שהמת שם. ומש״ה כתיב לכל טומאתו ואח״כ מפרש נפש אשר תגע בו. באדם שיהי׳ נטמא באהל המת. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וערב:

ק דאם לא כן לא נכתוב אלא או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא אשר יטמא לו למה לי אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם:

ר ואם תאמר והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנאמר וטמא עד הערב. ויש לומר דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ מה טומאת שרץ צריך הערב שמש אף טומאת מת כן, שלא תאמר משנכנס מקצת היום שביעי הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי:

ש דאם לא כן אשר יטמא לו למה לי מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה:

ת שאף על פי שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מכל מקום הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם: