ויקרא כא, ב

כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו:

אֱלָהֵן לְקָרִיבֵהּ דְקָרִיב לֵהּ לְאִמֵהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵהּ וְלִבְרַתֵּהּ וְלַאֲחוּהִי

אֱלָהֵן לְאִנְתְּתָא דִקְרִיבָא לְגוּפֵיהּ לְאִימֵיהּ וּלְאָבוֹי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וּלְאָחוֹי

כי אם לשארו הקרוב אליו. היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואחר כן פרט לאמו ולאביו:

וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון. וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב:

כי אם לשארו הקרוב אליו. איתמר בת"כ הקרובה ולא הארוסה וגבי לאחותו פרש"י הקרובה אליו לרבות הארוסה והיא הנותנת דכיון דכהן אינו מטמא לארוסתו א"כ דין הוא שיטמא לאחותו ארוסה הואיל ואם הי' בעלה כהן אינו מתעסק בקבורתה:

לאחיו ולאחותו. איתמר בת"כ יכול לאחיו ולאחתו מן האם ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובתו שהם יורשין אף אחיו ואחותו היורשין אותו לאפוקי מן האם שאינן יורשין:

כי אם לשארו. שארו זו אשתו, שהיה לו בה קרוב בשר. הקרוב, ולא ארוסה. אליו, ולא גרושה, כן דרשו רז"ל. ואע"פ שהכהן נקרא קדוש והכתוב מזהירו לגודל מעלתו שלא יטמא למת, הנה הכתוב מצוה עליו שיטמא לאשתו, ואם לא רצה כופין אותו על כרחו, וכמו שדרשו רז"ל מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ערב הפסח ולא רצה להטמא וטמאוהו בעל כרחו. וטומאה זו היא שיעמוד בבית תחת אהל אחד, והוא הדין לאמו ולאביו וכל השאר, אבל אין להטמא ולהכנס בבית הקברות על אחד מהם כלל, וכן אמרו רז"ל מי ראה כהן בבית הקברות.

לאמו ולאביו. הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב שאמר לאביו ולאמו לא יטמא. ואפשר לומר כי מה שהקדים כאן אמו לאביו, לפי שהזכיר שארו והתיר להטמא לכך הוצרך להקדים אמו כדי לסמוך אמו לשארו ושיזכיר הנקבות בפני עצמן, שאם היה אומר כי אם לשארו לאביו ולאמו יבא הלשון בלתי מסודר להכניס הזכר בין הנקבות. או הקדים אמו מפני שהיא ודאי שהיא אמו, וכדי לדרוש כי אין צריך לומר אמו אלא אפילו לאביו שאפשר להסתפק בו אם הוא אביו יטמא. אבל בלא יטמא הקדים אביו, כי אין צריך לומר אביו שהוא ספק אלא אפילו לאמו שהיא ודאי לא יטמא. ולאחותו הבתולה, פרט לאנוסה ומפותה, הקרובה, לרבות ארוסה, אליו, לרבות בוגרת, אשר לא היתה לאיש, לרבות מוכת עץ, וכבר נפסקה הלכה להטמא לאלו.

הקרב אליו אבל לא את הארוסה.

לאמו ולאביו וי״ו במקום או. וכן ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו. אם יאמר לאמו מה ת״ל לאביו ומה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלא אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו בחזקה מנין, תלמוד לומר ולאביו. ואלו יאמר לאביו הייתי אומר ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו, אמו שהיא ודאי אינו דין שמטמא לה. אלא אם כן הייתי אומר, מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת. אמו שנתחללה מנין ת״ל לאמו ולאביו. גבי כהן הדיוט מקדים אב לאם לומר לך לא מבעי׳ קאמר, לא מבעיא לאמו שהיא ודאית שהוא מטמא לה אלא אפי׳ לאביו שהוא חזקה מטמיא לו, וגבי כה״ג הקדים אב לאם כלו׳ לא מבעיא לאביו שהוא חזקה שאינו מטמא לו אלא אפי׳ אמו שהיא ודאית אינו מטמא לה. ולבנו ולבתו אם יאמר לבנו ולבתו מה ת״ל לאמו ולאביו ומה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שמטמא להם, אלא אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו אפילו הם נפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו, מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצאו בנו ובתו הנפלים. מה ת״ל לבנו ולבתו אלא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן, הבן חייב אביו בו מצות מה שאין כן בבת, והבת אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בבן. לכך צריך לומר ולבתו.

ולאחיו, ולאחתו יאמר לאחיו ולאחותו ולא יאמר לבנו ולבתו ומה אחיו ואחותו שאין חייב בהן מצות הרי הוא מטמא בהן, בנו ובתו שהוא חייב בהן מצות אינו דין שיטמא להם, אלא אלו כן הייתי אומר לאחיו ולאחותו מאמו ת״ל לבנו ולבתו, מה בנו ובתו שהן יורשין אף אחיו ואחותו שהן יורשין יצא אחיו ואחותו מאמו שאין יורשין. יאמר לאחיו מה ת״ל ולאחתו אלא אלו נאמר לאחיו ולא נאמר לאחתו הייתי אומר מה אחיו בין גדול ובין קטן מטמא לו אף אחותו בין גדולה בין קטנה מטמא להו ת״ל ולאחתו הבתולה קטנה ולא גדולה. ואלו נאמר ולאחותו ולא נאמר לאחיו הייתי אומר מה אחותו שהיא קטנה ולא גדולה מטמא לה אף אחיו הקטן ולא הגדול מטמא לו ת״ל לאחיו בין גדול בין קטן.

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגבי כ"ג כתי' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא"ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי' אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ"ג אמ' לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא:

כי אם לשארו. אמרו רבותינו, שארו זו אשתו, וכן מוכיח סיפא דפרשה שכהן מטמא לאשתו, מדכתיב: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, הא שלא להחלו מטמא, וכתיב נמי: ולאחותו הבתולה…אשר לא היתה לאיש, הא אם היתה לאיש לא יטמא לה, כי אם בעל[ה] קוברה ומטמא לה, ואפילו הוא כהן, דכתיב: והיו לבשר אחד, ואין קורבה גדולה מזו:

הקרב אליו. שאינו בא מחמת אחר כגון דודו הקרוב אליו מכח אביו, וכן כל קרובים באים מכח אחרים, חוץ מאלו, ולכן כתיב: הקרב אליו, שהקורבה מגעת אליו. ולבנו לבתו, בני קיימא, אבל לנפלים אינו מטמא, ולכך אין כהן טמא לבנו ולבתו שמתו בתוך שלשים, אלא א"כ קים ליה שכלו חדשיו, וכל שכן לאחיו ולאחותו, כדיליף בת"כ: מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. הגה"ה:

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו יש בזה ספק והוא שהיה ראוי להזכיר בתחלה אב ואח"כ אם ויאמר לאביו ולאמו וכתב ר"א כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב ולכן הזכיר בתחלה מיתת האם לפי שהיא תמות קודם ואח"כ מיתת האב. ויש להקשות עליו אם כן למה בכהן גדול האב קודם האם שאמר ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ונוכל להשיב לדעתו שאחר שהפסוק הודיענו חידוש אחד פעם אחת חזר אחר כן לטבעו ולמה שהוא ראוי ונראה להתיר זה הספק שכראוי עשה בהזכירו האם בתחלה לפי שאמר כי אם לשארו והיא אשתו לכן סמך לה אמו שהיא נקבה ונוכל לומר שהטעם שהזכיר האם ואח"כ האב לומר יטמא כהן הדיוט לאם ולא די לאם שהיא ודאי אמו שנולד בפני עדים אבל גם לאב שאין עדות ברור שהוא אביו ומי יודע כן אלא בחזקה עם היות שהוא בן יטמא לאב ובכהן גדול החידוש בהפך לא די לאביו שהוא ספק אם הוא אביו ולא ידענו זה אלא בחזקה שלא יטמא לו אבל גם לאם שהיא אמו בעדים ברורים שראו כן בשעה שנולד לא יטמא. וקישור אלו המצות בכהנים הוא לפי שהכהנים איפשר להשחית גדולתו באחד מהרבה פנים אחד במקרה חיצוני לו והוא אשתו אשה זונה וחללה לא יקחו או במקרה דבוק לו וזה המקרה הדבוק בו או הוא חולי או טומאה והטומאה אם היא תוך גופו נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ואם בשנגע גופו מבחוץ לדבר טמא לנפש לא יטמא בעמיו ואם מצד חולי או הוא חולי כולל כל גופו או חולי פרטי באחד מאבריו אם חולי פרטי דבר אל אהרן איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו איש עור או פסח ואם תאמר א"כ ימות ברעב לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל ואם חולי כולל איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכל זה מדבר במעלת הכהן המקריב הקרבנות. דבר אל אהרן וגו' לרצונכם תמים זכר כל אשר בו מום לא תקריבו. אחר שדיבר במעלת הכהן המקריב דיבר במעלת הקרבן עצמו והקרבן איפשר להפסל מפני א' משני דברים או במום שבו או מצד הזמן אם במום עורת או שבור וגו' אם מצד הזמן אמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו' ואמר כאן ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד והטעם לזה לפי שמצוה הקב"ה למלאך שיניע הגלגל התשיעי והוא המניע התנועה יומית או הקב"ה בעצמו מניע לו כפי חילוק סברות שיש אומרים שאותה התנועה היא מיוחדת לש"י מכל התנועות והטעם שזה הגלגל שהוא ערבות שהוא התשיעי מכריח בכל יום לכל הגלגלים להניע תנועה אחת בכ"ד שעות שתנועתם הטבעית היא למזרח והוא מכריחם שיתנועעו לצד מערב ולכן אמרו שכינה במערב פירוש שהקב"ה מכריחם לכולם שיתנועעו למערב וזאת התנועה היומית מהוה כל ההויות לכן אין ראוי שביום אחד תפסיד המין לשחוט אותו ואת בנו וזהו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים כי זאת התנועה היא מתגאה על כל התנועות השמימיו' להיותה ממזרח למערב הפך תנועתם הטבעית שערבות מכריח להם ומניעם על כרחם וזהו שאמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגומר כלומר דע והבן ענין היום שהוא סבוב אחד מניע לכל צבא השמים הפך תנועתם שמורה שיש הנה סבה מקפת וכוללת לכל שאר הסבות ולזאת הסבה והשבות אל לבבך וגו' וכיון שזאת התנועה היא פשוטה ואחדות בלתי מורכבת עד שמורה עמידה וקיום אין ראוי לשחוט אותו ואת בנו בזה היום הפשוט שמורה שחיטתן הפסד המין או אכזריות שהתנועה היומית הקב"ה מחיה בה ומקיים לכל העולם בכללו שזולתה יפסד כל העולם:

כי אם לשארו וגו׳ – תניא בתורת כהנים וזה לשונם: ״שארו״ – זו אשתו, דכתיב ״שאר אביך״. ״הקרב״ – למעט ארוסה, פרוש לצד שעדין לא נתקרבה. ״אליו״ – למעט הגרושה, פרוש קרוב שנתרחק. יאמר ״לאמו״, מה תלמוד לומר ״לאביו״? מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו? אלו כן הייתי אומר: מה אמו בידוע, אף אביו בידוע. אביו חזקה מנין? תלמוד לומר ״ולאביו״, עד כאן. הקשו חכמי לוניל לרי״ץ: לעולם לא יאמר הכתוב ״לאביו״ ואנו למדין מקל וחמר מאמו. מה תאמר? הרי אביו זה אינו ידוע כאמו, יטמא ממה נפשך: אם זה אביו – מטמא, ואם אינו אביו, אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה, עד כאן.

ובעיני אינו קשיא כלל, כי הכתוב כאן בא לשני דברים: להתיר ולהצריך. להתיר טמאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך – שאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב ״לה יטמא״ ואמרו בתורת כהנים ״מצוה״, שחיב כל כהן לטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר ״לה יטמא״ אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו, עד כאן לשונו. הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חיב לטמא. וכפי זה אם הייתי דן טמאת אביו מדין מה נפשך אין לי מקום לחיבו לטמא לו כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח אין לבטל מצות פסח אחד במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב״ם ופרי חדש) ספק דאוריתא מתר מדאוריתא, פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו, אלא אפלו למאן דאמר ספק דאוריתא אסור מדאוריתא אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק, תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״ שחיב לטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועין בפסוק שאחר זה.

ועוד נראה לי, כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מחזק בכהן, כגון שיש לפנינו שני בני אדם מחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מחזקים שאחד מהם אב ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדרגת כהן, ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן, אם לא אמר ״לאביו״ הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באפן הנזכר, מטעם שמא יורע חזקת אביו והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא: אביו חזקה מנין? תלמוד לומר ״לאביו״. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון, אביו חזקה חיב לטמא לו, כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חיבתו לטמא.

ולבנו ולבתו ולאחיו וגו׳. תניא בתורת כהנים וזה לשונם: יאמר ״לבנו ולבתו״, מה תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״? בנו ובתו שאינו חיב בכבודם הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שהוא חיב בכבודם אינו דין שיטמא להם? אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״ – מה אמו ואביו בני קימא, אף בנו ובתו בני קימא, עד כאן. קשה, כפי זה לא היה צריך לומר אלא ״לאמו ולבנו״ וגו׳ ולא יאמר ״לאביו״. ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו, שמן הסתם אינם בידוע אלא חזקה, ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הצרך לומר ״לאביו״? ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קימא, למדינן מיתור ״לאמו״ שאין צריך, שבאה מקל וחומר בנו ובתו. ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד? ועוד, אם צריך שניהם, מה מקום לתנא לעשות צריכותות בין לאביו ולאמו, הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים.

ונראה לומר, שאם לא אמר ״לאביו״ הייתי דן על זה הדרך: מה תלמוד לומר ״לאמו״? בנו ובתו שאינו חיב בכבודם מטמא להם, אמו לא כל שכן? אלו כן הייתי דן גם אביו. תלמוד לומר ״לאמו״, למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחיבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע, וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות. מה שאין כן אחר שאמר הכתוב ״לאביו״ והקשינו למה הצרך, ויבא דינו מאמו, והכרחנו לומר שבא לומר אפלו אינו אלא חזקה, אם כן ״אמו״ למה לי? שמע מנה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר ״לאביו ולאמו״ למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת ״לאביו״ שבא לומר אפלו אינו אלא חזקה.

אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דבריתא ד״לאמו ולאביו״, וזה לשונם: אלו נאמר ״לאביו״ ולא נאמר ״לאמו״ וכו׳, הייתי אומר, מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מנין? תלמוד לומר ״לאמו״, עד כאן. הרי שהצרך ״לאמו״ לרבות אפלו נתחללה, ומנין לו למעט הנפלים? ואם תדרש לנפלים, נתחללה מנין? ועוד צריך לדעת כפי זה, בתו שנתחללה אם חיב לטמא לה או לא, שיש פנים לומר דוקא אמו שחיב בכבודה הוא שנתרבית אפלו נתחללה, ויש פנים לומר כיון שגלה קרא שהחלול אינו פוגם הקורבה, הוא הדין בתו.

אכן בהעיר בדברי התנא, מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה? אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר ״לאביו״ לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל, מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו ״מה אביו שאינו מתחלל״, משמע כי ההפרש יצרך לעשות בו ההדרגה הגם שאינו בנמצא אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא. ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אמרו ״לאמו״ משמעותה הוא בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא ״לאביו״ היה לבעל דין לחלוק ולומר, אמו גרועה מאביו גם בהיותה כהנת, כיון שישנה בחלול, אבל אחר שאמר ״לאמו״ אפילו נתחללה במשמע. וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ״ולבתו״ אפילו נתחללה במשמע, כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו. ומעתה כיון שבלא רבוי אנו אומרים כי משמעות ״בתו״ הוא אפלו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר ״אמו״, והלא תבא בקל וחומר מבתו, ומה בתו שנתחללה מטמא לה, אמו אצטריך?

אכן אם לא אמר הכתוב ״לאמו״, אז לא היינו אומרים כי ״לאביו״ בא למעט בנו ובתו הנפלים, אלא למעט אמו. ומעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללת. וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה, היינו מעמידין מעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו. וכשנבוא לדון בבתו אפלו נתחללה ממשמעות התבה כמו שאמרנו למעלה שאפלו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה, ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור ״לאביו״, בתו שנתחללה לא כל שכן. והגם שמשמעות ״בתו״ יגיד אפלו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלמוד במעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה.

העולה מכל הכתוב בעמק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב ״לאביו״ שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי, לא היה צריך לומר ״לאמו״ והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר ״לאמו״ שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו לצד שאינו ידוע אלא חזקה, לא היה צריך לומר ״לאביו״. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו, לזה דרשו שבא למעט הנפלים שאינו מטמא להם. ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או ״לאמו״ לבד או ״לאביו״ לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתר הבנין. ונתחכם ה׳ לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאם יאמר אחד מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד, והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים.

כי אם לשארו. טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, ע"כ נאמר לנפש לא יטמא ולא אמר בנפש לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כ"א רוח החיונית לבד אין מיתתם כ"א פירוד הד' יסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל ע"כ אין בהם טומאה חמורה אבל נשמת האדם אינה יוצאת כ"א ע"י מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כארז"ל (אבות ד כט) ועל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא ע"י מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך ארז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג ה"א) שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל.

ויכול להיות שכל מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה', אז מיתתו ע"י נשיקה ואז פרחה מהם הטומאה, ונמשכה קדושה זו מן אהרן קדוש ה' אל כל יוצאי יריכו שבכולם אין שום צד טומאה, ע"כ מותר לכהן להתעסק בקרוביו אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו כי כולם מזרע אהרן המה ואשתו של כהן כגופו דמי, ואע"פ שהמתעסק בהם יש לו טומאת ז' מ"מ אין הטומאה גדולה כ"כ שתהיה מתנגדת אל קדושת הכהן מאחר שעצמות הטומאה קלה קצת, ומ"מ לא יטמא בשאר כהן שאינו קרובו שהרי הדבר מוטל על קרוביו ואם אין לכהן קרובים מוטב שיתעסקו בו ישראלים ואם אין כאן לא זה ולא זה הרי הוא מת מצוה ופשיטא שמותר לו להתעסק בו ואפילו בישראל מותר וכ"ג אסור בכל הקרובים כי מצד גודל קדושתו אפילו טומאה קלה פוגמתו.

כי אם לשארו הקרוב אליו. ארז"ל (יבמות כב:) שארו זו אשתו וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו. ובדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק (ביבמות סג.) א"ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע"כ כל אשתו כגופו דמיא אע"פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ"א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ"מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע"כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע"כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר (ויקרא יח יב) שאר אביך היא ולא אמר אשתו בפירוש כדי לפרש הטעם למה הוא מטמא לה.

ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין, מה שארז"ל (מו"ק כה) ת"ח שמת הכל כקרוביו ועליו אמר כי אם לשארו הקרוב אליו. כי שארו היינו מזונו כארז"ל (ברכות יז;) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל הגדיש דהיינו הצדיקים הנך רואה שקרא לצדיקים גדיש, כגדיש זה שאוכלים ממנו כך כל העולם ניזונין בעבור הצדיקים, וענין כבר נאכל כי הקב"ה בא בטכסיסי מלחמה כי מדרך הלוחמים לסתום תחילה מעיינות העיר ולשרוף גדישם כדי שלא יהיה להם ממה להתפרנס, כמו שפירש"י במכות של פרעה (שם ח יז) כך הקב"ה עשה בזמן שאין ישראל עושין רצונו יתברך הוא מסיר צלם מעליהם תחילה ומקלקל גדישם שלא יהיה להם מה לאכול בזכותו, כדרך שביארנו למעלה פר' ויחי (נ י) בגורן האטד ענין הקוצים והגדיש, לכך נאמר כי אם לשארו הקרוב אליו. רמז לת"ח המזין אותו והכל כקרוביו והקדימו לאביו ואמו כארז"ל (ב"מ לג.) אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת כו' וזה יכלול גם בזמן שהצדיק אבד או אביו ואמו, לכך הקדים אבידת רבו.

לאמו ולאביו. כי אמו אינה מזרע אהרן זולת מצד שהיא כגוף בעלה על כן הקדים האם הדבר שהוא חידוש יותר, אבל בכהן גדול שאמר לא יטמא הקדים האב כי זה חידוש יותר מה שאינו מטמא לאביו שהוא מזרע אהרן ואם נפשך לפרש זה דרך לא זו אף זו נוכל לומר שיותר קרוב לשמוע שיטמא לאמו כי נצטערה עליו הרבה בהריון ולידה וגידול מה שאין כן באב, על כן יהיו שני מקומות אלו הן יטמא האמור כאן, הן לא יטמא האמור בכ"ג, כולם דרך לא זו אף זו. ועוד שאמו יותר ודאית מן אביו כי שמא זינתה אמו עם אחר וזה אינו אביו ולפיכך יהיו שניהם בדרך לא זו אף זו, ועוד שניוול של האשה קשה מן ניוול האיש על כן הקדים אמו לומר לך שאם שניהם מוטלים לפניו חייב לטפל תחילה עם אמו אבל בכ"ג שנאמר לא יטמא הקדים האב בדרך לא זו אף זו וק"ל.

ה רוצה לומר שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספת יום טוב פרק יש נוחלין), ואם תאמר היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בלשון זכר: