ויקרא כא, יז

לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:

מַלֵל עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר גְבַר מִבְּנָיִךְ לְדָרֵיהוֹן דִי יְהֵּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵהּ

מַלֵיל עִם אַהֲרן לְמֵימָר גְבַר מִבְּנָךְ לְזַרְעֲיַית דָרֵיהוֹן דִיהֵי בֵיהּ מוּמָא לָא יִתְכְּשַׁר לְקָרְבָא קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ

דבר אל אהרן איש מזרעך לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן והטעם כי שם צוה בפרשיות הקרבנות זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳) וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם וכיוצא בזה אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם" ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם ובפרשת הטומאה בסמוך (ויקרא כ״ב:ב׳) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״א:כ״ד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה ואמר כן לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי כל איש מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (ויקרא כ״א:י״ח) וכן שנו שם (פרק ד א) זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר והוא צרוע או זב (ויקרא כ״ב:ד׳) ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:

לחם אלהיו. הוא קרבן המזבח ואלה הכהנים הדיוטים על כן אמר כל מי שהוא מזרע אהרן הכהן:

אשר יהי' בו מום לא יקרב. תימה אמאי מצרכינן במס' קדושין קרא הנני נותן לו את בריתי שלום לו' כשהוא שלם ולא כשהוא חסר תיפוק ליה מהכא וצ"ע:

דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך. כתב הרמב"ן ז"ל, לא אמר בכאן דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כאשר יאמר בפרשיות כולן, והטעם כי שם יצוה בתורת הקרבנות, זאת תורת העולה זאת תורת המנחה והחטאת והאשם וכיוצא בזה, אבל אם אמר בכאן דבר אל אהרן ואל בניו ראוי שיאמר איש מכם לדורותיכם, ולא ירצה להזהיר אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה, ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם. ורז"ל בארו מומים רבים הפוסלין, והזכיר תחלה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגדול כגון השרוע, ואחרי כן בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול, ואח"כ פסל אפילו בכעור התואר כגון הגבן, ואשר בעיניו הגרעינין, ואחרי כן בבשר הגוף שצריך שיהיה נקי וחלק, ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו. ואמר אשר בו מום וחזר ואמר מום בו, כי בין שנולד המום עמו בין שנפל בו המום אחר שנולד הרי זה פסול לעבודה. וחזר והזכיר מומי הבהמה כי בהם נפסלו לקרבן, ופסל בבהמות אפילו מומי היצירה ואין צריך לומר מומי המקרה, מומי היצירה שרוע וקלוט שהם מומים מן הבטן, מומי המקרה הן עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת, ועורת הוא אשר בו עורון שפחתה עינו.

איש מזרעך לדרתם מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה קטן פסול לעבודה ואפי׳ תם. ומאימתי עבודתו כשרה משיביא שתי שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים שנה.

אשר יהיה בו מום אחר שהזכיר קדושת הכהנים הזכיר המומים הפסולים בהם.

דבר אל אהרן לאמר. אמר ״לאמר״, לצד שהמצוה באה לאהרן כאמרו ״דבר אל אהרן״ שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום.

איש מזרעך וגו׳. לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו״, ולא כסדר יין ושכר שאמר ״אתה ובניך״ (ויקרא י:ט). ואולי כי נתכון ה׳ במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מבטחים מכל המומין האמורים בפרשה, לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא ״זרעך״. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששנה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר. ודקדק גם כן לומר ״מזרעך״, הבטיחך שלא יפול המום בכלם אלא במקצתם, ועין בפרוש פסוק ״והוא צרוע״ (ויקרא כב:ד).

איש מזרעך אשר יהיה בו מום. כאן אמר בו מום ולמטה הפך ואמר מום בו, וכאן אמר אשר יהיה להבא משמע ואח"כ אמר כל איש אשר בו מום בהווה משמע, ומהו שנתן טעם לדבר באותו דבר עצמו ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ומה שפירש"י אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך אינו מפורש במקרא.

על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות, היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע"ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו ונתן טעם לדבר כי כל איש אשר בו מום וגו', אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב משום הקריבהו לפחתך. (מלאכי א ח) ע"כ גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה, ומטעם זה לא אמר בנתינת טעם לשון יהיה. וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאת המום כי במעשיו פגם אחד מאבריו, לכך נאמר בב' פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאתו למציאת המום כי מלת בו מדבר במציאת האדם שקדמה ואח"כ נולד בו המום.

ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא, כי יש מקום לומר שמא דווקא זה שתרווייהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה', אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב קמ"ל למטה מום בו את לחם אלהיו וגו' וזה מדבר במי שקדמה מציאת המום למציאתו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'. ואע"פ שכבר הזכיר למעלה אשר יהיה בו מום וגו' מ"מ לא הזכיר שם כ"א לחם אלהיו. וסד"א דווקא לחם אלהיו כמנחות, ולחם הפנים, אבל שאר אשי ה' מותר להקריב קמ"ל לא יגש להקריב את אשי ה' להשוות כל האישים במי שבו מום וסד"א דווקא במי שבו מום אבל לא במי שמום בו קמ"ל מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. ונקט לחם אלהיו לא שבא למעט האישים שהרי כבר הושוו כל האישים במי שבו מום והוא הדין במי שמום בו ולא נקט לחם אלהיו כ"א בעבור שר"ל אח"כ שאפילו לחם אלהיו שיש בהם קדושה יתירה יותר מן העולים לאישים מ"מ מותר לאכול מהם, כמ"ש מיד לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, וכ"ש מן האישים. ומ"ש ומן הקדשים יאכל אלו קדשים קלים לפי שיש מקום לומר שאחר שלא הותרו לזר, כמו מנחות של קדשי קדשים שאכל משה וכן משמע בילקוט סוף פר' צו (ח תקיח) ובדרך זה מיושב מה שנאמר גם בבהמות פעם מום בו ופעם בו מום, לפי שכל מומים פוסלים בבהמה בין שנולדה במומה בין שנולד מומה בה.

אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. הכי מיבעי איש אשר בו מום לא יקריב לחם אלהיו. אבל לשון אשר יהיה בו מום משמעו מום קבוע שיהיה כ״ז שהוא בחיים ע״כ לא יקרב אפילו להתקרב ולהתחנך בעבודה. וזהו לשון לא יקרב להקריב שלא יהא קרוב להקריב. אבל כשהוא בע״מ עובר אף ע״ג שאסור להקריב מכ״מ רשאי להתחנך ולהיות קרוב לזה ואין חשש שמא ימהר לעבוד טרם יעבור המום דכהנים זריזין הן. וגם הרי מצוה עליו להתחנך לעבודה כשיעבור המום:

ב ואם תאמר למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש, ויש לומר דלעיל הוה אמינא הא דנקט לחם וגו' קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו' להקריב למה לי אלא על כרחך בכל הקרבנות שמקריבים על המזבח מיירי לכך הוצרך לפרש כל מאכל וכו':