ויקרא ב, א

ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו:

סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכלן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:

סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר (שמות כט ב) סלת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר (ויק' יד כא) ועשרון סלת למנחה, עשרון לכל מנחה:

ויצק עליה שמן. על כלה:

ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קמץ לבונה עליה לצד אחד ומה ראית לומר כן, שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט. דבר אחר שמן על כלה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה, כמו שנאמר (פסוק ב) מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר (פסוק ב) על כל לבנתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כלה מעליה ומקטירה:

ויצק' ונתן' והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר:

וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קוּרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא

וּבַר נַשׁ אֲרוּם יִקְרַב קָרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ קִמְחָא סְמִידָא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וְיָרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא

ויצק ונתן והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ב׳:א׳) וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (ויקרא ב׳:ח׳) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (ויקרא ב׳:ט׳) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (ויקרא ו׳:ז׳) ולא בנות אהרן א"כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה:

ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני:

סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי״ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו:

מנחה - כבר פירשתי לשון דורון בבראשית. מגזרת נחה את העם.

ונפש כי תקריב קרבן מנחה נא' נפש במנחה לפי שבנפשו היא באה שהעני טורח עד שהשיג להביא'. בעוף ובמנחה לא נא' לפני ה' כמו בבן בקר לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותה לפני הכל ולכך אמר לאהרן ולבניו שאינן בפרהסיא והזהיר לאהרן לו' שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. הקרבן הזה סולת ושמן ולבונה, כענין שכתוב סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והיה הכהן קומץ ממנה מלא קומצו והיה נותנו לאש ומקטירו על גבי המזבח, והנשאר היה שלו, כי כן כתוב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. והזכיר כאן מלא קמצו, והזכיר במקום אחר בקמצו, שלא יעשה מדה לקומץ. מלא קמצו, יכול מבורץ, תלמוד לומר בקומצו. יכול אפילו בראשי אצבעותיו, ת"ל מלא קומצו, הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פסת ידו וקומץ במחבת ומרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה מהעבודות הקשות שבמקדש עד כאן, ופירש רש"י ז"ל וזהו קומץ במשמע לשון העברית, ופירוש הדבר כי מלת קומץ הוא תרגום של חור, וחור הוא לשון עברי, תרגום (נחום ב׳:י״ג) וימלא טרף חוריו, בקומצא. ואם כן מלת וקמץ מבוארת שעיקר המצוה בקמיצה והוא מה שבתוך החור. ולא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. והזכיר כאן אשה ריח ניחוח לה', כשם שנאמר בעוף כך נאמר בבהמה, ובכולן נאמר כן, ודרשו, רז"ל לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

ונפש כי תקריב היחיד מביא מנחת נדבה ואפילו כהן משוח ואין הצבור מביאין מנחת נדבה.

מנחה לשון דורון.

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. כל המנחות קדשי קדשים ואין זר אוכל, ולפי שהוא דרך עניים להביא מנחה, חבבן הקב"ה לעשות אותן קדשי קדשים להראות ענותנותו (של הקב"ה) שהוא מלך גדול ומחבב עניים:

ונפש וגו׳. בתורת כהנים דרשו יתור ״ונפש״ שיש בו מעוט ורבוי: מעוט ״נפש״ לשון יחיד – למעט צבור שלא יביאו מנחת נדבה, רבוי ביתרון הוא״ו – לרבות יחיד שאינו מביא מנחה על טמאת מקדש וקדשיו, שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה.

וטעם הכתוב שכתב כאן רבוי ומעוט בתבה אחת. אולי כי לצד שלא הכרח למעט הצבור אלא לצד שרבה כהן משיח, לזה רמז שניהם יחד הגם שהם שני דברים הפכיים, כי לולי רבוי כהן משיח אין צרך למעט צבור, כי מנין יעלה על דעתנו שיביאו שיצרך למעט, ואחר שבא רבוי כהן משיח יצא לנו דין חדש שישנו במלמד לצבור, כאמרם שם בתורת כהנים, לזה הצרך למעט:

ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד:) ומטעם זה נאמר בפר' צו (ו ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ"ש (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות.

וע"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.

ונפש כי תקריב וגו׳. לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע״ע בסמוך בשם הת״כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי׳ דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש״ה אמר דוד לשאול (שמואל א׳ כ״ו) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ הסיתך בי ע״י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב׳ כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט״ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע״י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש״ה יש ד׳ מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע״ע בסמוך ולהלן ו׳ י״ג:

י דאם לא כן היה לו לכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אם עולה יהיה קרבנו ואחר כך כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו' כמו גבי קרבן עולה אם עולה קרבנו וגו' ואחר כך ואם מן העוף וגו' אלא ודאי לזה אמר בלשון ספק לומר האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת:

כ אינו רוצה לומר לפי שהיא הראשונה דאם כן המתנדב עולה יהיה דוקא בן בקר אלא הכי קאמר מביא מנחת סולת שהיא הראשונה שבמנחות לא משאר הארבעה מנחות שגם הם מסולת ונותן טעם למה נקראת הראשונה מנחת סולת יותר משאר מנחות ואמר מפני שהיא נקמצת כשהיא סולת וכל שאר הארבעה מנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן ואף דהלכתא כחכמים שאמרו מאיזה שירצה יקריב, מפני שזה קרוב לפשוטו דרך הרב לפרש אף שכנגד ההלכה:

ל פירוש כי כל עליה שבמקרא רבוי הוא ולפיכך דרשו מרבוי עליה קמא שיתן השמן על הסולת כלה ויבללנה עמה ומרבוי דעליה בתרא דהוי ליה רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונה על מקצתה ואינה טעונה על כולה שאין צריך לבוללה אלא מניח על הסולת במקום אחד ובשעת הקטרת הקומץ מלקט הלבונה משם ומקטירה עמה:

מ כלומר דכתיב וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה שמע מינה שהוא נבלל עם הסולת לאפוקי גבי לבונה כתיב על כל לבונתה שמע מינה שאינה נקמץ עמה שאי אפשר לקמוץ את כל הלבונה אלא לאחר שקמץ וכו':

נ רצונו לומר יציקה מוכח מדכתיב ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן אם כן שמע מינה קודם שהביאה לכהן מותר ליתן עליה שמן אם כן משמע אפילו זר, ובלילה מוכח מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן וגו' והדר כתיב ויצק עליה אם כן שמע מינה שהיציקה אחר בלילה ויציקה כשרה בזר כדפרישית וכל שכן בלילה שהיא קודם יציקה שהיא כשירה בזר (גור אריה) מה שאמר יציקה ובלילה ולא זכר הנתינה של לבונה וההבאה שנזכרת בכתוב מפני שזכר דבר שהמנחה נעשית על ידה לאפוקי נתינת הלבונה אין המנחה נעשית בזה שהרי אחר כך מלקט הימנה וכן הבאה אין זה מעשה שהמנחה נעשית על ידה:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' עד ואם זבח שלמים קרבנו. זו היא המדרגה הרביעית מהעולות הבאות בנדר ונדבה והיא המנחה והנה אמר הכתוב כאן נפש כי תקריב בלשון נקבה וחזר וכינה אותו בלשון זכר כמו שאמר את קרבנו לפי שהמנחה היא כמו מחנה שיכונה פעם לשון זכר ופעם בלשון נקבה ורבים כן בסדר הזה נפש כי תחטא ועשה אחת וגו' ואם נפש אחת תחטא ואשם. ונפש כי תחטא והוא עד. נפש כי תמעול והביא. נפש כי תחטא וכחש וכאלה רבים. והנה נזכרו המנחות קודם השלמים לשני טעמים כדי לסדר מדרגות העולות כמו שזכרתי למעלה. ויען היתה המנחה מכללם לכן אחרי שזכר עולת הבקר היותר משובחת ועולת הצאן שהיא במדרגה אחריה ועולת העוף שהיא אחריה. זכר המנחה שהיא גם כן עולה ומדרגתה אחרי עולת העוף כי החי מאיזה מין שיהיה הוא משובח מהצומח. אמנם השלמים לא היו עולה ולכך נזכרו באחרונה והטעם הב' הוא שהכתוב בפתיחת קרבנות הנדבה רצה לסדר קרבן עולה ויורד כקרבנות חובה ולזה כמו שהזכיר שם קרבן מן הצאן ואמר ואם לא תשיג ידו די שה והביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו לתורים ולבני יונה והביא עשירית האיפה סולת וכן בכאן התחיל מן הבקר ומן הצאן ואח"כ תורים אחריהם ואחריהם ואם דל הוא הסולת והותרה בזה השאלה הט'. והענין שידור האדם ויאמר הרי עלי קרבן מנחה לכבוד השם שאז מוצא שפתיו ישמור. ואם נדר מנחה בסתם מביא עשרון סולת ולוג שמן ומלא קומץ לבונה אבל מפני שהיו מיני המנחות חמשה צריך לפרש בשעת נדרו איזה מין ממנה נודר להביא אם מנחה סתם ואם מאפה תנור או מחבת או מרחשת או בכורים. ואמר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ והיה ראוי לומר וקמצו. אבל הטעם הוא שיביאה אל אחד מבני אהרן הכהנים וקמץ משם וכמוהו על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני ומשמרתם ביד איתמר שר"ל על פי אהרן ואחד מבניו. וכתב רש"י וקמץ משם מלא קומצו ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה אף באחד עשרה אמה של מקום כנסת רגלי ישראל. והרמב"ן כתב מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י וצריך שנבחר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי ההגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה שהוא הקומץ הרי שהכהן מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ ע"כ. ואם כדברי הרב איך תהיה הקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה והיא מוגשת קודם לכן בקרן המזבח משמע ששם היא נקמצת כמו שהוא כתוב בסדר צו וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' על פני המזבח והרים ממנו בקמצו כמו שכתוב בפרשה זו והגישה אל המזבח והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה לה'. ומה שראוי שיאמר בזה הוא שאלו לא נכתב וקמץ משם היינו אומרים שאין הקמיצה כשירה אלא בראשו של מזבח כמו המליקה שאינה אלא בראשו של מזבח כמו שכתב הרמב"ן. אבל עכשיו שנכתב וקמץ משם הוכשרה כל העזרה לקמיצה ולזה אחרי ההגשה בקרן המזבח ומסירתה שם לגבוה אם רצה הכהן לקמוץ בכל מקום בעזרה רשאי וכן אם ירצה המביא את המנחה להתפאר במנחתו ולהראות קמיצתה מחזירה הכהן אליו במקום שרגלי הזר עומדת ושם קומצה. והרב הגדול המימוני כתב בפירושו במסכת זבחים שהיתה הקמיצה במנחה דוגמת השחיטה בזבח ולכן היתה כשירה בכל מקום כשחיטה והיתה פסולה בזר כמליקה. ואמר הכתוב והקטיר הכהן אזכרתה המזבחה ולא זכר בעצים כמו שזכר בעולה שתהיה ההקטרה על העצים אשר על האש. וכן בשלמים ובחטאת כהן משוח מפני שהיה קרבן המנחה מלא קומץ מהסולת והלבונה ולהיותו דבר מועט לא נזכרו בה עצים ללמד שאפילו על הגחלים שעל מזבח העולה יכול להקריב את המנחה ושם תשרף מבלי עצים. ואמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ולא אמר והנותר מן המנחה כמו שאמר בקרבנו' בהמה והנותר ממנה יאכל והנותר מבשר הזבח לפי שהנותר האמור בסדר צו בפרשת זבח השלמים היה דבר מועט אשר יותר שלא יאכלוהו הכהנים ביום הזבח כי אוכלי הקרבן מתכונים בכל כחם שלא יותר מהם דבר ואם יותר יהי דבר מועט כיון שהם מפסידים אותו ולהיותו דבר מועט נאמר בו והנותר. אמנם במנחות הנותר הוא רובם וראוי להאכל אחר הרמת הקומץ שהיה דבר מועט ולכן נאמר בהן והנותרת שהוא תאר לרוב המנחה. והותרו בזה שתי השאלות הי' והי"א והנה אמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' שתי פעמים בפרשה הזאת מפני מה שיתבאר אחר זה בסדר צו כי שם נאמר וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו יהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. רוצה לומר שקצת המנחות הם לכהן המקריב אותם לבדו והם המנחה מאפה תנור והנעשה במרחשת ועל המחבת ששלשתם לכהן המקריב אותם לו תהיה. אבל מנחה בלולה בשמן והחריבה היתה נחלקת בתוך הכהנים כלם ומפני זה נאמר כאן שתי פעמים והנותרת מהמנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאישי השם לתת החלוק הנזכר במנחות. אבל רש"י ז"ל פירש לאהרן ולבניו כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת וההדיוט במחלוקת. והרמב"ן נתן טעם למה שלש מנחות אלה רוצה לומר מאפה תנור והמרחש' והמחבת היו לכהן המקריב אותם לבדו ואמר שהוא מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו. ואין הדבר כן שהמתנדב היה מביא מנחתו אפויה אבל לדעת חכמינו זכרונם לברכה כמו שכתב הרמב"ן משפט כל המנחות היה אחד. האמנם ראוי לעיין למה נאמרה מנחת הסולת בכל הלכותיה ומנחת מאפה תנור והמחבת והמרחשת נזכרו בקצור גדול. ואמר על שלשתם יחד והנותרת מהמנחה וגו'. אבל הטעם בזה הוא שבמנחה הראשונה זכר תנאיה ובשניה ובשלישית וברביעי' נסמכו אליה וכן המשפט הכולל והבאת את המנחה אשר תעשה מאלה ועל כלם אמר והנותרת מן המנחה להשוות עניניהם אל המנחה הראשונה. וידמה שהיו הכהנים מרובים על המנחה מאפה תנור ומחבת ומרחשת וחוטפין אותם מיד בעליה' עמדו החכמים וברצון כל הכהנים תקנו שיהיו כל המנחות מתחלקות ונאכלות לכל הכהנים בשוה בלבד הכהן גדול שיטול חלק בראש בלא חלוקה והיה בידם לעשות כן מאחר שברצון הכהנים נעשה. ולפי זה הדרך לא נצטרך לדחות הכתובים בפירוש דחוק כמו שעשה הרמב"ן ומנחת מאפה תנור היה עשר חלות עבות מצות כלן חמץ סולת חטים בלא קמח בלולות בשמן שלאחר אפייתן יטבלום בשמן או יערבו השמן בבצק קודם האפיה ויביא עשר רקיקים מצות דקים משוחים בשמן אחר אפייתן והמנחה על המחבת היא מצה אחת בלולה בשמן גדולה ואחר אפייתה יפתת אותה פתים דקים וישימנה במחבת שהיא כמין שתי קערות נכחיות זו על זו ונותנים שמן על המצה הפתותה שבמחבת ויבשל הפתיתים בשמן ההוא ואז היתה מנחה הדורה וכמו שאמר מנחה היא אך לא יביאנה חריבה. והמנחת מרחשת היא סולת בשמן שמביא עשרון סולת ושופך לתוך המרחשת שיש בה שמן כמו שעושים הנשים ופירוש מרחשת שרוחשת בקול על האש כשתתבשל בשמן. ואמרו והבאת את המנחה אשר תעשה מאלה חוזר אל הג' מינים אחרונים שזכר מהמנחה שאחרי שיתקנוה הבעלים בבתיהם על התאר הנזכר יביאו אותם אל הכהן עם השמן והלבונה. ומלת והקריבה חוזר אל הבעל שהוא יקריב מנחתו אל הכהן והכהן יגיש אותה אל המזבח וירים הכהן חלק האש הנקרא אזכרה והקטיר המזבח ועם היותה מנחה דלה ועניה הנה תהיה ריח ניחח להשם. ואחרי כן אמר כל מנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ לתת משפט כולל ככל המנחות אשר זכר שיהיו כלם מצה ולא חמץ ולפי דעת חז"ל אמר בזה כל המנחה לכלול כל המנחות הבאות עם הקרבנות של יחיד ושל צבור והנה הוצרך יתברך לצוותם שלא יגישו שאור ודבש לפי שנשתבחה ארץ ישראל בשבעת המינים חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש והוא שכבר צוונו להקריב קרבן ממקצתם אם מן החטה במנחות האלה שזכר ואם מן השעור' במנחת הסוטה ובעומר ואם מן הגפן בניסוך היין ואם מן השמן המוצק במנחות והמשוח בחלות וברקיקים ולכן היה לנו אפשר לטעות ולחשוב שכיון שהורשינו להקריב קצת מהשבעה מינים נוכל גם כן להקריב מהשאר מהשבעה מינים ומפני זה אמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כי אמר כל שאור בעבור החטה והשעורה שהורשינו להקריב מהם קרבן מצה כאומר לא תתרחבו להקריב מהם קרבן חמץ ושאור. ואמר וכל דבש בעבור הד' מינים שהם גפן ותאנה ורמון ודבש תמרים וכן כתב רש"י וכל דבש כל מתיקות פרי קרויה דבש ואחר שנאסר דבש התמרים נאסר גם כן דבש הדבורים. והנה נאסרו השאור והדבש בהקטרה מטעמים נבדלים כי השאור נאסר כדי שלא יהיה סבה לאחר ולעכב זמן הקרבן כי אלו היתה עד"מ המנחה הבאה עם העולה חמץ יהיה סבה שבעת הסתו הלחם יתאחר להחמיץ ויתעכב הקרבן עד חוץ לזמנו. מצורף לזה כי השאור היא עסה מעופשת ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו עם היות שהעיסה המחמצת על ידו היא ראויה לאכילה והרי הוא כמו הקיבה שאינה ראויה לאכילה בפני עצמה עם היות שהגבינה הנקפאת על ידה היא ראויה לאכילה. הנה אם כן השאור מעכב הקרבן והוא בעצמו אינו ראוי לאכילה. ואמנם הדבש נאסר כדי שלא יהיה סבה למהר זמן הקרבן. לפי שיש בו סגולה לעכל הבשר ולו היה נוגע בבשר הקרבן היו הכהנים חוששים שמא יעכל דבר מבשר הקרבן. והיו ממהרים להקריב הקרבן קודם עתו מצורף לזה היות הדבש ראוי לאכילה בפני עצמו למתיקותו ולכן אולי הכהנים בהקריבם אותו ילכלכו אצבעותיהם בו וילחכו אצבעותיהם ויהיה להם זה לאבן נגף ולצור מכשול. הנה אם כן היו בשאור ובדבש טעמים הפכיים זה מאחר הקרבן וזה ממהרו זה אינו ראוי לאכילה בפני עצמו וזה ראוי לאכילה בפני עצמו גם צוה יתברך לאסור השאור לרמוז לנו שנרחיק מעצמנו היצר הרע בהיותנו עובדים עבודתו כי היצר הרע קרוי בשם שאור וכמו שאמרו בפרק היה קורא ר' אלכסנדרי אמר הכי רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעסה ונאסר הדבש גם כן לפי שיש בו סגולה כנגד השכל כמו שכתב אב"ס וז"ל הדבש החריף המעטש שמריחין אותו ואוכלין ממנו ויוליד אפיסת השכל פתאום והזיעה הקרה. ואמר עוד ואם יריח הארסיי מהדבש החריף יסיר השכל וכ"ש אם יאכל ממנו ולפי שהיו הדברים האלה רוצה לומר תגבורת היצר הרע ואפיסת השכל דברים שראוי שירוחקו מכהני השם הוצרך יתברך להזהירם מהם. והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר קרבן ראשית תקריבו אותם להגיד שהשאור והדבש לא יקריבו על גבי המזבח לבד מקרבן ראשית שהוא לחם הבכורים שתקריבו אותם לה' כשאור וכדבש וכן נאמר שם חמץ תאפנה אבל הם למזבח לא יעלו להקטירם לשיהיו ריח ניחח רק למאכל הכהן שנאמר קדש יהיו לה' לכהן. והנה אמר אח"ז וכל קרבן מנחתך במלח תמלח לפי שהלחם הראוי הנהוג לבני אדם הוא מורכב מקמח ושאור ומלח. והנה אמר שאסר השאור בלחם הקרבן אולי יחשוב אדם שכן נאסר המלח. לכך הוצרך להתיר המלח בפירוש ומכאן ראיה שמותר לתת מלח במצות הפסח. והנוהגים שלא לתתו אינו משום צד חמוץ אלא משום לחם עוני וכן כתב בעל הטורים. והנה אמר כל קרבן מנחתך במלח תמלח על המנחות שנזכרו כאן בפרשה ולא נתן שעור במלח כי הוא כפי רצון עושה המנחה ואמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך לרבות שאר המנחות בכלל הזה. ואמרו על כל קרבנך תקריב מלח היא להגיד שגם על הבשר שאינו מנחה אבל הוא קרבן יקריב מלח. והטעם כי הבשר מלוח לא יסריח אך יתקיים ולזה נקרא ברית מלח עולם גם שהוא ערב לאוכליו אך הטפל מבלי מלח נבזה אוכלו ושלחן מגואל הוא. ואמנם למה זכר ד' מיני המנחות אשר נזכרו פה מהסולת כבר כתבתי בפרק ד' מהקדמת זה הספר שהיו כנגד ארבעת הליחות המתילדות באדם שהם הדם והאדומה והלבנה והשחורה. ועוד נוכל לתת בהם טעם אחר והוא כנגד ד' כתות שימלאו בבני אדם כי יש מהם שהם בחזקת צדיקים לפי שאינם יודעים בעצמם שחטאו וגם זולתם לא ימצאו להם עון אשר חטא. ויש כת אחרת בהפך זו שהם כ"כ להוטים אחרי יצרם הרע בתאוותיהם שהם מחזיקים עצמם רשעים וכל בני אדם יחזיקום ג"כ ככה. ויש כת שלישית מאנשים שיודעים בעצמם שחטאו אבל אחרים מחזיקים אותם צדיקים ויש כת רביעית מאנשים שאינם יודעים בעצמם שחטאו אבל אחרים מרננים עליו כמו שהיה חושב שאול שלא חטא ושמואל הנביא הודיעו את חטאו. הרי שיש כת מהצדיקים אצל עצמם ואצל אחרים וכנגד הכת הזה באה מנחת הסולת שהיא סולת נקיה מבלי חטא ועון. וכת מכת חוטאים אצל עצמם ואצל זולתם וכנגדה באה מנחה מאפה תנור מפני שחם לבו בקרבו והוא בוער כתנור. וכת אמצעית מאנשים שהם יודעים את חטאם ובני אדם אינם יודעים אותו כי הם נשואי פשע כסויי חטאה וכנגדם באה מנחת המחבת הוא נחבא ומנוחה וכת אחרת אמצעית ג"כ מאנשים שהם חוטאים ואינם מרגישים בעצמם שחטאו אבל בני אדם מרגישים וכנגד זה באה מנחת המרחשת שרוחשים ומדברים בני אדם ממנו. ואחר שזכר ד' מיני המנחות האלה זכר מנחה חמישית והיא אמרו ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל ר"ל שכאשר יביאו בכורים במנחת העומר שהיא באה אביב בשעת בשול התבואה בטרם שתתיבש ולא תוכל להטחן ולעשות סולת רק הוא אביב וכרמל כלומר בעודו באיבו שהוא רך ומלא צריך שיקלה באש עד שיעשה גרש והיא טחינה גסה מלשון ויגרס בחצץ שיני שהוא מענין שבירה ואז יתן על אותה המנחה שמן ולבונה ואמר מנחה היא לומר לך שגם זה דרך הדור הוא כשאר המנחות הבאות סולת וכפי הרמז נוכל לומר בזה שכבר כתבו חכמי הרפואה שבסתיו הליחות שוקטות ונחות ובאביב הן מתעוררות ובפרט הדם עד שכתב אב"ס שחליי האביב הם שלשול הדם והרעיפה תרבה בו בקיעת העורקים ורקיקת הדם ולא יציל מחליי האביב דבר כמו ההקזה וההרקה. ולפי שבהתעוררות הדם יתעורר היצר הרע לפי שיתחמם הגוף ולכן נצטוינו להקריב בזמן האביב מנחת בכורים לה'. כי האביב רמז לזמן הבחרות שהוא זמן בישול ושלמות גוף האדם וזה שזמן הצמיחה והגדול באדם הוא דומה לזמן צמיחות וגידול השכלי שנמצא שזמן ההעמדה שהוא זמן הבחרות. הוא זמן בשול ושלמות גוף האדם ובזמן ההוא יתחמם מאד ודומה כאלו הוא קלוי באש ולכן תקונו שישתדל האדם לכתת ולשבר היצה"ר כמ"ש חז"ל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ולזה רמז באמרו גרש שהוא לשון שבירה כמו שפירש"י. ומה נכבד אמרו גרש שהוא לשון קצת שבירה ולא טחינה דקה לרמוז שהיצ"הר אין ראוי לבטלו ולהמיתו לגמרי שא"כ יפסד ישובו של עולם וקיומו וכמו שאמרו חז"ל אלמלא יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולכן הראוי לו הוא גרש קצת שבירה לא בטול וטחינה דקה. ורמז בלשון כרמל זמן הבחרות כי כרמל בעוד שהתבואה לחה ומלאה וע"כ נקראו המלילות כרמל וכרמל בצקלונו וכן הוא זמן הבחרות. והענין כלו הוא שבכל שנה בזמן האביב צריך אדם שיזהר לעמוד על נפשו ולכבוש יצרו וג"כ בזמן הבחרות כלו. ולזה הרחיק הרב המורה למוד החכמה האלהית לבחורים לרתיחת טבעיהם וטרוף דעותיהם עד שתדעך השלהבת ההיא השורפת וכו':